"ללמד את עצמך להגיד כן וכן"

הכותרת היא משפט פחות או יותר מדוייק של ימימה זצ"ל. ואוף כמה שזה נכון לגביי. כמה שאני צריכה ללמוד להיות בכן אחד גדול ומוחלט במה שאני עושה, במה שאני בוחרת. לא להסתבך בחוטי סבך שנובעים מלבטים שהעומס יוצר. במה שאני בוחרת- כן! במה שאני כרגע- כן!!!
דיברתי על זה עם חברה, כמה הכן החלקי, הכן-לא הזה בולם בחיים. למשל מציעים לך דייט ואת מתקשרת כשאת במצב "כן ולא"..ברור שזה עובר לשני! ברור שאת לא באמת פתוחה למה שקורה בשיחת טלפון הזו!. צריך להתקשר בתחושת כן וכן. ומקסימום אח"כ לגלות שלא ולא...אבל ההססנות, הפחד, העיכובים. הבלימה. הכן ולא הוא לשים גז, אבל כך רגע ברקס. הוא לשים גז וללחוץ עליו בשיא הכוח ולהיות רק בהילוך נמוך. אך, כמה אנרגיה מבוזבזת! והכל מתוך פחדנות שלמה!!!

הנה רשימת הכן וכן שלי:
לראות מישהי שאוהבת ולחבק חזק. חיבוק של כן וכן.
לחייך כשמתחשק. חיוך של כן וכן.
כשרוצה להגיד משהו. להגיד אותו בפה מלא. להגיד אותו מתוך כן וכן! אשמיע, בטח! למה לא?
כשעושה משהו בעבודה- כן וכן! את הזמן שמקדישה למשימה, להקדיש במלואה. לא לרצות רק שייגמר כבר, לא לעשות בצורה שטחית, חלקית, רק כי צריך. לעשות בכן וכן, מכל הלב. השיא הרצינות והמקצועיות שאני יכולה להקדיש לעניין.
כשמפללת- כן וכןץ כן הקב"ה, כן! מעומק ליבי, כן! בלב רחב, בלב פתוח, בחום וכמיהה וגעגוע, ותקווה- כן, לאהוב אותך ולהסתמך עלייך. להרפות "עלייך נסמכתי מבטן אמי ממעי אמי אתה גוזי". בתפילה ללא גבולות.
כשנותנת- בכן וכן. בחסד ורחמים גדולים.
כשלומדת משהו חדש- להיות בו כל כולי. כן וכן. לא לחשוב מה זה ייתן, גם ככה לא אצליח לעולם, וכו'. באותו זמן. להיות. וגם להיות. כן ו----כן.
לחיות בכן וכן
לחלום בכן וכן
לקנות בכן וכן
להיות במקום כלשהו בכן וכן. או ללכת משם.
לבחור כן וכן, בכל רגע מהקיום שלי. לבחור בכן וכן.
ואם לא. אז לא. לשחרר. גם ללא ולא יש מקום.

נדמה לי שהמקם היחיד בעולם שבו אני בכן וכן הוא בכתיבה. אבל אני רוצה עוד מקומות כאלה.

כן וכן!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

כן לך עולם
כן לך אהבה
כן וכן לחיים
כן וכן אומרת המהות.

לא יודעת מה עובר עליי.
קודם כל שלום. נמנעתי מלכתוב כאן תקופה ארוכה כי הייתי עסוקה בכתיבת מלאכות. אני כבר לא כל כך מעלה אותן כי אני חוששת שמישהו מהשיעור יזהה את הבלוג שלי ובכך יבוא הקץ לכתיבה האנונימית החופשית שלי.
דווקא קרו הרבה דברים ברמה הנפשית שהייתי שמחה לתאר, אז אולי בהזדמנות אעלה אותם עם איזשהו טישטוש.

אבל עכשיו אני באה לכתוב כדי להתפרק קצת. לא מלאכה, לא מכתב, לא משהו שממוען למישהו ספציפי. לכתוב כמו פעם, ליומן שלי, פשוט כדי להוריד את מה שעליי.

אז כרגע ההרגשה היא חרא. (איזה כיף להתבטא בלי הצורך להיות עדינה, מנומסת)
המצב פשוט מבאס תחת.

(ניסיתי להתבטא קצת יותר בחירות אפילו, אבל מסתבר שאני מכבדת יותר מדיי את השפה העברית ואז יש דברים שגם הנייר-המחשב במקרה הזה- אינו סובל אז אפשר באנגלית)
fuck it, fuck it. fuck it!!!!!!!!!!!!
It's just not fair
i hate my life
i hate it!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
how did i get here? it's not where i wanted to be,it's not!!!!!!
fuckkkkkkkkkkkkkkkkkkkkkkkkkkkk
fuck
fuck
shit
shit
shit
damnit.!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

טוב, מרגישה יותר טוב
סתאם לא, עדיין חרא

אז מה קרה
הכל התחיל אתמול. במקרה ראיתי מודעת עבודה- בכלל לא חיפשתי- אבל הייתה מודעה אז התעניינתי. התחילו התכתבויות מהירות ביני לבין האחראית וכך נקבע לי ראיון עבודה להיום בבוקר.
הייתי.
התקבלתי.
יופי דיי.

אבל מה. חזרתי הבייתה ונכנסתי לדיכאון. הוצאתי הכל על נ', אלא מה.
דווקא ספג את זה יפה.
אז על מה ולמה אתם שואלים.

כי בראיון ישבה מולי- אני.
טוב, לא בדיוק אני, אלא אני שהייתי יכולה להיות אילו - - אילו אתם יודעים, החיים שלי היו הולכים במסלול המתוכנן, המושלם, שהתוויתי לעצמי.

אישה צעירה, יפה, עם עיני שקד גדולות, עור זהב ושיער חום אגוז זוהר. רהוטה, אינטיליגנטית, אמביציוזית
עם דוקטורט ופוסט דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית מחו"ל. שעכשיו עושה מחקר רציני בארץ, בנושא שמרתק אותי,בנושא שהוא לגמרי אני.
היה לי נוח איתה, אולי בגלל איזה תחושה שהיא ממוצא מזרחי. כמוני.
אבל היא נסיכה, רואים את זה.

אני זוכרת שפעם פעם, לא מזמן, לפני דורות שלמים, היה לי חלום- להיות פסיכולוגית קלינית, חוקרת, באקדמיה..
ואז הייתה לי סוג של אפשרות, לעשות את זה בחו"ל.אבל לא סמכתי על עצמי שאוכל (אף פעם לא סמכתי על עצמי, זאת הבעייה הכי גדולה שלי)ונשארתי בארץ.
וכאן הלכתי והסתבכתי, הלכתי והתפתלתי.
פשרה
אחר פשרה
אחר פשרה.

היא בת 38 לדעתי.
כלומר, אם אעזוב הכל, ואתמקד אך ורק במטרה הזאת , עוד יש לי סיכוי להתקרב.
,להצליח כמוה לא. מאוחר מדיי. ראיתי את קורות החיים שלה,אין לי סיכוי.
אבל להיות קרובה כן.

אבל האם זה באמת החלום שלי או שסתם התלבשתי על שלה?
ואם לא, אז מה החלום שלי? מה מניע אותי בחיים האלה?
האם משהו בכלל מניע אותי, משהו פנימי, או שהכל נובע מתחרות?

איך הגעתי לאיפה שאני כיום?
האם אלו היו השאיפות שלי או שפשוט נעתי עם הזרם?

מה פתאום שיטה מסויימת הפכה להיות מרכז החיים שלי? האין זאת אלא בריחה?
מה פתאום דמות מסויימת הופכת להיות פסגת המאווים שלי?האין זו תלות?
איך הגעתי למקצוע הזה, שאני מתה לברוח ממנו? (חלקית, בלי לפרט).
בהמתנה נצחית למה שבאמת מעניין אותי

אבל- אם הייתי משקיעה בתחום הראשון שהייתי בו. אם הייתי מתמידה שם. משקיעה את מירב כוחותיי בלי לפזול הצידה.הייתי יכולה כבר להיות מומחית בתחום הזה. הייתי יכולה אחר כך לעשות מה שאני רוצה, לטפל במי שאני רוצה..

טוב. ברחתי הצידה,הצידה, הצידה....עד שנתקעתי בקיר.
והקיר אומר- נו, מה היה לך כל כך רע בשביל הראשון? אם היית מתמידה היית מגיעה.

דיברתי עם נ', הוא הקשיב לילדה שבי, בוכה את נשמתה: זה לא פייר, למה לילדה השנייה יש את הכל ולי אין כלום?
זה היה חשוב שהיא תשמיע את הקול הזה.

אבל אני לא רק ילדה, אני גם לומדת. והלומדת אומרת:
בוקר טוב עולם. קוראים לי ש. אני רק בת 30. ואני עדיין יכולה לעשות כל מה שאני רוצה.
אבל כרגע חשוב לי לעבוד על זיהוי הרצון שלי. לא ייתכן שאת כל הזמן זזה. יש משהו שהוא שלך. יש חלום שהוא ייחודי לך, יש דרך מסויימת שהשם שלך כבר כתוב עליה. בואי נמצא אותה.
לאט לאט, אין מה למהר.
אנחנו נמצא אותה.
היא כולה שלך.

לדייק דרך הלב

ימימה: ככל שתדייקי דרך ליבך וודאי שקט בינך לליבך

מה זה שקט ביני לליבי? למה שיהיה פער כלשהו?

אולי כמו שיש מחשבה המתנגשת עם רצון הלב. ואולי כמו שיש סתירה ביני לבין הרגש האישי. כך יכול להיות אי-שקט ביני לליבי.

מה אני יודעת על הלב: הלב רוצה חום, כמה לחום. וכאשר ישנה התקרבות הכרתית לקיומנו, הלב מקיים את המערכת כולה בחומו-אורו.

אז אולי לדייק דרך הלב זה אומר לפעול דרך הכרת הקיום.

הלב זקוק לחום כלשהו, ולדייק דרכו זה אומר להעניק לו חום פנימי, חום בלתי תלוי או מותנה (בניגוד לחום המובטח-לקבל). ואז שקט ביני לליבי. אין סתירה, אין התנגדות. הלב מרגיש שיש כאן חום אמיתי, מזין, שאין סכנה שיחדל. כי הוא אינו תלוי בשום גורם חיצוני.

כמה הלב שמח בוודאי כשמרגיש את זה.

אינו מעורר אצלך את הפחד. מדוע הפחד? כדי לעורר אותך לפעול. הפחד אומר יש כאן משהו לא אמיתי, סכנה, תתרחקי, תמצאי מקור אנרגיה אחר. אז את בקשר, ואת תלויה מאוד בהכרה והערכה של בן זוגך. את מנסה להזין את ליבך בחום הזה. אבל הלב מרגיש את הזיוף, גם אם זה אמיתי, זה לא די לו כי זה לא שלך. אז הלב מעורר פחד-, שתתעוררי, שתתבונני. הלב רוצה שתזיני אותו מחומך-אורך. אבל הרבה פעמים אין לך את הכלים להבין את הפחד הזה שאת מרגישה, אז את מפרשת אותו בכלים הרציונליים שיש לך. את מנסה לחשוב- אולי אני פוחדת כי הוא לא אוהב אותי מספיק? אולי אני צריכה לעבור הלאה למישהו אחר שאיתו לא אחוש את התחושות האלה?

יש כאן משהו קצת מהפכני מבחינתי. לחשוב פתאום שאולי חלק מהרגשות השליליים שלנו-כמו פחד- הם בסך הכל קריאות אזהרה שאנחנו לא מפרשים נכון. כשאומרים כל הזמן הפחד הוא דמיון אני לא מתחברת לזה. הפחד הוא ממשי, בדיוק כמו האהבה. אבל אולי מה שמתכוונים זה שהפחד מעורר דמיונות, כי אנחנו מנסים לסלק אותו, ובשביל זה יוצרים דמיונות שיאפשרו לנו לנקוט במעשים שיסלקו את הפחד. (הרגש: פחד. /הדמיון: הוא לא אוהב/ פתרון מעשי: אעזוב אותו)

אבל אם אקבל את הרגש עצמו, אחבק את הפחד ואקשיב לו באמת, אולי לא יתעוררו הדמיונות. אקשיב לפחד ואשמע איך הוא בסך הכל קורא לי לחזור אל עצמי. אל קיום הכרתי יותר, מעודד אותי להתקרבות אמיתית. הפתרון לפחד הוא פנימי, לא חיצוני. לתת ללב את מה שהוא זקוק לו באמת (חום!).

ואז וודאי שקט ביני לליבי

מה שהיה עוד כאן

מה שקורה איתי...מזמן לא כתבתי. התנתקתי קצת מהעולם הרגשי. וגם עכשיו קצת מכריחה את עצמי. למרות שאני יודעת שזה יעשה לי טוב.
מה שקרה זה שהיה לי שבוע אחד מעולה. כלומר, הייתה לי איזושהי הארה משמעותית, שאני אקבל חופש ברגע שאוכל לשחרר את העבר באמת. אבל אח"כ הייתה לי פגישה עם איתן שפשוט הרגיזה אותי. הוא כל הזמן דיבר על איזה מטופל אחר שלו, שמתעניין בקבלה, והכניס מושגים שממש שגה בהם. ולמרות שלדעתו הוא בטח שימח אותי כי הוא דיבר באהדה על העולם הזה של היהדות ושהוא מאמין שיש דברים נשגבים מבינתנו וכו', בכל זאת זה עוד יותר הרגיז אותי.כי הוא כאילו גילה את אמריקה. חוץ מזה שהוא לא נתן לי להשחיל מילה. אז וויתרתי, הינהנתי, חייכתי. בתוך תוכי החלטתי להשלים עם זה, אבל לרגעים מסויימים שוב איבדתי את הסבלנות. עם זאת בסוף הוא אמר משהו משמעותי יחסית, על זה שאני לא מספיק מדברת את העולם הזה שלי. כלומר, שהוא תופס אותי כמישהי שמחפשת את האמת, מעמיקה, אבל לא הולכת עד הסוף עם האמונה שלי. ואני חושבת שהוא צודק ואולי גם זה מה שהרגיז אותי בכל השיחה- שאמר דברים שאני לא העזתי להגיד לגבי האמת שבעולם היהודי .וגם אולי תחושת הפיספוס שלי על הקושי לעשות אינטגרציה בין העולמות שלי. להעמיק באמת עם האינטלקט.אני כל כך נמשכת לזה ובכל זאת חוסמת. אולי לא מאמינה שחכמה מספיק-יום אחד אצטרך להבהיר את זה לעצמי.למשל נורא בא לי לקרוא המון, וקונה הרבה ספרים אבל לא מגיעה לספרות המקצועית יותר. לכן מתגעגעת לעולם האקדמי. כל כך אהבתי לכתוב עבודות וסמינריונים. זה אפשר לי להעמיק במשהו שמעניין אותי. כנראה שזקוקה למסגרת. חושבת על כן על דוקטורט. בא לי משהו שמערב את עולם הפילוסופיה והפסיכולוגיה............נורא מסקרן אותי גם לעשות משהו עם שיטת ימימה, אבל אני פוחדת לפגום בזה. מה אוכל לעשות? לנתח את זה? לכתוב תימות עיקריות? לבדוק את ההשפעה של זה על אנשים שלמדו? לא יודעת. יש כל כך הרבה כיוונים. כל יום יש לי רעיון אחר.

טוב, בכל מקרה, עם תחושת העצבנות הזאת נסעתי הבייתה. זה גרם לכך שלא הייתה לי סבלנות לאף אחד. כלומר, לא קיבלתי בולשיט. אמרתי כל מה שאני חושבת, הייתי ישירה, חותכת. לא טיפולית כמו בד"כ...גם קיבלתי ווסת אז בכלל הרשיתי לעצמי לבטא את האכזבה. קראתי את הספר "המסע" של ברנדון וייס. זה עירער אותי עוד יותר .אוף, יש לי עוד כל כך הרבה לצלול פנימה. אני בקושי מגרדת קצת שקט נפשי והיא מדברת איתי על יהלום מלוטש שבתוכי, על התבונה האינסופית של המהות. הרבה רעיונות שדווקא מתלבשים לי טוב עם ימימה. רק הדרך אחרת. בכל מקרה משהו בספר הזה, בישירות שלו, באופן שבו הוא מדבר בטובת התמודדות אמיתית עם רגשות- צלילה לתוך החוויה- איפשר לי לפתוח עם אמא נושא כאוב. האמת היא שהיא פתחה, וזה היה די מדהים כי היא חלמה חלום על הנושא שאני התמודדתי איתו במשך השבוע. בחלומה: היא נכנסת למטבח ורואה את נ' בעלי עומד מעל השיש עם סכין, ועומד לחתוף עוף חי שנמצא בתבנית (בלי העור).הוא עומד  בתחתונים, היא לא רואה את הפנים שלו או בכלל את הראש, הוא נראה לה כועס. היא אומרת לו מה אתה  עושה?? לא, לא! היא חושבת שרוצה להרוג. ואז הוא פונה אליי ואומר לי: ש' אין מה לעשות. הוא פגום צריך להיפטר ממנו. היא מבינה אז שהוא לטובתי ושהוא רק רצה לבדוק שזה לא מזיק לי.
היה לי ברור שהחלום הזה הוא על ההפלה שעברתי. ופתחתי את זה. היא מייד אמרה שזה נכון. היה לי ברור גם שזה קשור לס'.  וכל הסיפור שהיה איתו. היא אמרה זה היה לטובה, ניצלת. בכיתי אמרתי שהיא לא יכולה להגיד דבר כזה. שאי אפשר לדעת. היא אמרה הוא התעלל בך. אמרתי ממש לא. היה לו קשה בארץ חדשה ואתם גרמתם לו לאבד משהו יקר שהוא רצה בו. היא אמרה לא הייתה ברירה. אמרתי זו לא הייתה ההחלטה שלכם! רצינו את זה. התאבלתי אחרי, הוא היה צריך לספוג אתזה. אתם לא ידעתם כלום על מה שעברנו. כלום. אני לא אשכח איך אבא לא יצא מהחדר. וס' ידע שכועסים עליו והתבייש לבוא. ואנ יעמדתי בתווך ונקרעתי ביניכם. ילדה קטנה. שלא מצליחה לבטא את הרצון שלה. רק רציתי לרצות את כולם בעיקר אתכם. בכיתי. רציתי שתתנצל. היא אמרה שאני צודקת. שזאת הייתה טעות לא לדבר על זה, לא לפתוח איתו את הנושא. אבל היא לא התנצלה. ואני לא דרשתי, רק הרגשתי כמה אני צריכה לשמוע את זה. החלטתי למצוא זמן לסלוח.
הוצאתי את כל הכאב. היא אמרה שהיא שמחה לדבר איתי על זה. עדיין לא הרגשתי שהיא מבינה עד הסוף את המשמעות של זה עבורי. היא דיברה על כמה הם שמחים בנ'. אבל בכל זאת, התעקשתי לומר שנ' היה מגיב אותו דבר, אם לא יותר גרוע, אם היה צריך לעבור את מה שס' עבר.
להגיד שהרגשתי יותר טוב אח"כ? לא, ממש לא. אבל הדברים היו צריכים להיאמר.ואצלי זה חידד עוד קצת את זה שהנושא עדיין לא פתור אצלי. ואני חייבת לפתור את זה כדי להכנס שוב להריון, זה ברור לי.
אני לא נותנת לעצמי להכנס שוב למה שהיה. יש שם כל כך הרבה כאב, כעס, חרטה. גם עבורו, רוצה לבקש סליחה. אף פעם לא דיברתי איתו על מה שהיה. אולי צריכה לכתוב לו. להתנצל. שוב עולות דמעות ומחנק בגרון. לא, זה עדיין כאן. מחר בבוקר אקח את עצמי למסע ואראה מה זה עושה לי.
אחר כך אחליט.

ימים מלאים

הכל התחיל במלאכה.
מלאכה קטנה שהתחלתי לכתוב. יחד עם מטרה ששמתי לעצמי לנסות להבין משהו שעבר עליי. יחד עם משפט שמ' זרק. יחד עם משהו שעלה אצל איתן. הכל ביחד התאחד לכלל מלאכה. שהעלתה משהו. שנגע בי. שפתח אצלי משהו. ושלחתי למ' והוא החזיר לי משהו שטילטל אותי. כמה משפטים שכתבתי הוא החזיר לי בהפוך על הפוך כזה. וזה ריגש. בפעם הראשונה אני חושבת הבנתי מה זה אומר שמלאכה היא מתנה לעצמי. ואחרי זה עוד הקריא את זה בשיעור. והייתה לי ההזדמנות להקשיב לזה מהצד. מילים שהפה לא מספר ללב (או ההפך). אבל שלי ועוד איך מספר. מספר הרבה יותר מזה. והוא אמר לכולן לכתוב את המילים האלה, וכתבנו. ומאז זו התחושה שאני מסתובבת איתה. תחושת מלאות כזאת, חדשה לי, שמחה לי. וזה נותן לי כוח לעשות דברים, דברים שטובים לי- הליכה בבוקר, וטלפון לחברה, נסיעה למעיין, והופעה עם חברים והכל בשלמות. גם שיעור תניא שהלכתי אליו עשה לי טוב. חידד אצלי את החיפוש אחר תחושת קיום של מהות.
אז רוצה להמשיך בעבודה המשמעותית. להמשיך בזה הקייץ לפחות. אז ממשיכה:

ברגע שברצון לומדת

והחומר קרוב לליבך

ואת מתקנת

אז המלאות הזאת היא כנגד הפחד

הפחד מסתלק לבד

כי פחד זה שייך לילדה לריק

זה מעניין כי רק אחרי שכתבתי את החלק הזה, שאני חשה שיש בו משהו שאני רוצה לחקור, שמתי לב למילה "מלאות" המופיעה בו, ומתכתבת עם הכותרת שנתתי לרשומה הזאת.
זה מדהים. כי זה בדיוק מה שכתבתי: תיארתי איך חומר היה קרוב לליבי ואיך זה עורר בי תחושת מלאות. וזה בדיוק מה שימימה אומרת "ברגע שברצון לומדת...אז המלאות הזאת"
פחד. כתבתי על החיבור שלי לחרדה בשבועות האחרונים? עם התגלית שאני בנאדם חרד הגיע סימפטום: חוסר יכולת לנשום כשמשהו מעורר בי חרדה. זה כל כך מוזר לי. איך הגוף מייד מגיב למשהו שאני שומעת רואה או חווה, פשוט חוסר יכולת לנשום דרך האף. חסומה. חוסמת את האוויר מלהיכנס. ואז אני עוצרת, לוקחת שאיפה גדולה של אוויר פנימה, ולפעמים זה מסתדר. אבל לפעמים לא. ואז אני צריכה לחשוב מהר על משהו אחר. גם עכשיו כשאני כותבת את זה אני לא מצליחה ממש לנשום. עוד לא דיברתי על זה עם איתן אבל אני צריכה. במיוחד מפני שדי ברור לי שזה התחיל אחרי שסיפר לי שיש לו בעיות נשימה בגלל אלרגיה ושהוא יודע שהאלרגיה זה משהו נפשי.
בקיצור, הפחד בא לבקר. וברור לי שזה הנושא שלי בימים אלו. הוא היה מודחק, עכשיו צף אל פני השטח. אם אוכל לפתור אותו טוב אז אולי יסתלק מדרכי ואני אהיה חופשייה יותר.
אז בוא נסתכל על החלק: אוקיי, מעניין איך בחרתי להשתמש שוב באופן לא מודע במילה שכבר מופיע בחלק: להסתלק.לפי ימימה אין מה לנסות לטפל בפחד. אין צורך להתעסק איתו יותר מדיי, להבין אותו וכו'. אלא לדעת שהוא שייך לילדה, לריק. הריק הוא ריק מחום. כשאין חום, אותו מזון טבעי הנדרש לפריחתה של הילדה, עולה בה בדידות ופחד. אבל! יש דרך להשיג את היפך הריק- את המלאות. יש דרך להשיג את החום:"ברגע שברצון לומדת והחומר קרוב לליבך ואת מתקנת". אז מתמלאת. וכשיש מלאות הפחד מסתלק מעצמו. פשוט כך. כפי שהאור מגרש את החושך. כפי שמים דוחקים את האויר, כפי יש מרחיק את האין. לא ייתכן יש ואין בו זמנית באותו מקום. כפי שר' נחמן אמר על סילוק מחשבות רעות:

הַכְּלָל שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אֹפֶן בָּעוֹלָם שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי מַחֲשָׁבוֹת בְּיַחַד בְּפַעַם אֶחָד. עַל כֵּן בְּקַל יְכוֹלִין לְגָרֵשׁ מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת רַק בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא לַחֲשֹׁב אוֹתוֹ הַמַּחֲשָׁבָה רַק לַחֲשֹׁב אֵיזֶה מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת בְּתוֹרָה אוֹ עֲבוֹדָה אוֹ אֲפִלּוּ מַשָֹּא וּמַתָּן, כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי מַחֲשָׁבוֹת בְּיַחַד בְּשׁוּם אֹפֶן. וּכְבָר מְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (לְעֵיל בְּסִימָן ע"ב): שֶׁאֵין צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה וּלְנַעְנֵעַ ראשׁוֹ אָנֶה וָאָנָה כְּדֵי לְגָרֵשׁ הַמַּחֲשָׁבוֹת רָעוֹת כִּי אֵין זֶה מוֹעִיל כְּלָל, אַדְּרַבָּא עַל - יְדֵי - זֶה מִתְגַּבְּרִים יוֹתֵר רַק לִבְלִי לְהַשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם כְּלָל, רַק לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ בַּמֶּה שֶּׁהוּא עוֹסֵק בְּתוֹרָה אוֹ תְּפִלָּה אוֹ מַשָֹּא וּמַתָּן, וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל לַאֲחוֹרָיו כְּלָל וְעַל יְדֵי זֶה מִמֵּילָא תִּסְתַּלֵּק:

אז כנ"ל. אין טעם לעשות מלחמה בפחד. ובאמת אולי להפך. ככל שמנסים יותר להילחם בחרדה ככה היא יותר מציפה. יש לה תכונה כזו לחרדה, שהיא מעוררת חרדה.. אז מוטב שלא לנסות להתמודד איתה ישירות אלא ללכת למקור שבגינו בכלל מתעוררת החרדה והוא היעדר החום.

נדמה לי שיש לי עוד הרבה מה לחשוב לגבי היעדר החום הזה ומה קורה שם, מדוע הוא מעורר פחד? ואיזה פער בדיוק אני סוגרת כשאני לומדת או מתקרבת?

אבל כבר מאוחר. והעיניים נעצמות...
אמשיך מחר.

"כמה שאפשר מדייקת..."
יכול להתפרש כהוראה. ואולי כמילות נחמה לזו שמנסה ומרגישה שאינה מצליחה. מילות נחמה לזו שנאבקת.
אבל אני כבר איני נאבקת. כבר קשה לקרוא לי לומדת. זמן רב שלא כתבתי מלאכה, שלא התבוננתי על עצמי בעיני ימימה.
לא נאבקת. חיה את הילדה הרגישה, הבוכה. לא מסתתרת. האם אני מחוברת אליה יותר מדיי?
נראה שאני במצב אפאטי מעט. מאבק הוא מול תחושת חוסר אונים. אבל אולי אני כבר מקבלת את חוסר האונים.
זה נקרא בפסיכולוגיה חוסר אונים נלמד. ניסויים הראו שכאשר חיה מנסה להשיג משהו שוב ושוב ולא מצליחה היא פשוט מפסיקה לנסות. גם כשהנסיינים הופכים את המשימה לקלה יותר בהרבה. למשל כשפותחים את הדלת עבורה והיא יכולה לצאת. היא לא יוצאת.
האם זה המצב שלי? לא. עוד לא. אני כן מנסה. אבל בפנים משהו לפעמים מרגיש קצת מת. מנסה ולא באמת מאמינה. יותר מדיי תקיעוּת יש בחיים שלי עכשיו. ההתמחות שמתעכבת, ההריון שמתעכב, החברות שאיננה. אני פוחדת בזמן האחרון יותר ויותר. פוחדת מהזיקנה. סוף החיים נראה לי ממש מעבר לפינה, כאילו קפיצה אחת ואני שם. אין כלום בין כאן לסוף. אז למה להתאמץ. המלחמה נגמרה. ואגב, הפסדתי בה. המחשבה הזו, שהכל נגמר, חונקת אותי.  לפעמים מתקשה לנשום.

אבל אני אחזור למלאכה.לפי הקטע יש איזשהו מאבק. מה המאבק שלי?מהי הדרך שלי להיאבק עם עצמי?
אולי זוהי הנקודה שלי כרגע: המאבק שלי בעצמי הוא אי ראיית הטוב. ההתעקשות לדבוק בעצב, במה שאין, בתחושות האי-אפשר. אולי זה מה שמגן עליי שאני אומרת- אלו הם חיי. אני סובלת אבל נכנעת לגזירת הגורל. באופן פרדוקסלי זה "הכוח המדומה" שלי. היו תקופות אחרות, שהכוח המדומה שלי היו מאבקים ממשיים שלי מול חוסר צדק, מול עוולות. תקפתי חזק, גרמתי להרבה רעידות אדמה. כולן נראו לי אז מוצדקות. רק במבט לאחור חושבת שאולי היה אפשר גם אחרת.
 אבל עכשיו הכוח המדומה שלי הוא אחר: כדי להמנע מאכזבה אני לא מנסה באמת. מנמיכה ראשי כדי להתכופף מתחת לראדר. של ציפיות ממני, של הציפיות שלי מעצמי, של הציפיות שלי מהעולם הזה.
בוא נראה אם זה אפשרי להחליף את המילה נאבקת במילה שמייצגת את המאבק הספציפי שלי כרגע:
" כמה שאפשר מדייקת כדי להיות באמת. ובינתיים אינה מוותרת/מתייאשת/מתכנסת.
הויתור/היאוש/ההתכנסות פנימה נותן לה תחושה מדומה שזה כוחך. כי אם לא, מאחורי זה יש את הילדה הרגישה, הבוכה.
לילדה שבך-נחוץ החלק המתבונן"
יפה. זה מסתדר לי. מרגישה איך החלק בתוכי שעשה עצמו מת מתעורר לחיים.מפנה מקום. ומאחוריו ניתן לראות איך הילדה הרגישה מקבלת חיות וכוח.
אבל זה אכן דורש בגרות.
מדהים כמה קל יותר להסחף עם הדפוסים הקיימים. השינוי מפחיד גם אם הוא מרגיש טוב. את המוכר אני הרי מכירה... למדתי לחיות איתו, רע ככל שיהיה. אם אשתנה מי יודע מה ייקרה? לאן זה יוביל אותי. אני עוד עלולה למצוא את עצמי יום אחד חופשייה, לוקחת סיכונים, נפתחת לעולם. ואז מי יודע מה אני עלולה לעשות. במי אני יכולה לפגוע, ומה יחשבו עליי.
זה דורש בגרות להגיד עד כאן השקר. עד כאן הפחד. עכשיו על הבוגרת שבי לקחת אחריות ולעצור את הביזבוז המתמשך הזה. של ימים ריקים, של שעות מתות, של קיום תפל וחיוור.
להתנקות מהעומס, לפנות מקום להכרה. להקשיב לה.
 קשב מחובר להבנה יוביל לשמיעה צלולה של ההכרה. ההכרה בהכרח אומרת כדאי ללמוד. יש לבחור בקיום האישי.
והנה פתאום מגיעה להמשך החלק והוא כאילו בא לחזק את ההבנה שהייתי מנותקת ממנה
 ושהגעתי אליה בסופו של דבר תוך כדי הלימוד: "כדאי לשמח את הלב!" הלב השמח יעזור לי לדייק, להבין בפשטות. כלומר, להגיע בפשטות להבנות מחזקות. שבתורן מחזקות את הלב כטוב. מעגל של טוב שאיננו נגמר.
אבל היסוד כבר נאמר: הכל מתבסס על בחירה. והבחירה איננה יכולה להיות חופשית עד שאין הפרדה של העומס, הכרת המיותר. ואין הכרת המיותר עד שאין הכרת הטוב. ואולי לכן החלק מתחיל ב"כמה שאפשר מדייקת" וזה לא הוראה או מילות נחמה אלא דווקא התפעלות, תיאור מצב קיים. ראי איזה יופי, איזה עבודה נהדרת את כבר עושה: כמה שאפשר- מדייקת! ממילא זה תמיד נכון, אך הדגש הוא אחר, על היש.

חלום בדידות

בדידות. לדעתי זה היה הנושא המרכזי של החלום הזה שממנו קמתי כרגע.
על' נוסעת לחו"ל לטיול וגם ס' שהיא בכלל חברה מהיסודי. הן נוסעות עם הילדים שלהם ואני רוצה להצטרף, אך לא נעים לי להציע. אני מנסה לרמוז בכל מיני דרכים, אני מרגישה שמרוב שאני רוצה אני לא נעימה להם. מרגישה מנופנפת. לצערי אני כבר לא זוכרת את הפרטים (מה שכן זכרתי לפני רגע במיטה) מניחה שבאמת עלה חומר מודחק שקשה לי להתמודד איתו.
קנאה למשל בטח גם הייתה שם. אבל זה כבר רמה מודעת אחת. אני חושבת שההבנה החזקה שקמתי איתה הבוקר היא דווקא הבדידות. הקינאה שלי היא לא בטוב שיש לאנשים אחרים סתם כך. הקינאה שלי היא על כך שמה שיש לי לא מאפשר לי (לכאורה, מבחינתי) להתחבר. לכן הכעס שלי על נ' על כך כך הרבה דברים.הסגירות, הביישנות שלו. רוצה מישהו שיעזור לי לפרוץ את חומות השתיקה והבדידות שלי.
מעניין שמה שלדעתי העלה את זה לחלום הייתה ההצגה שראיתי של האילמים-חירשים שתיארו את הבדידות שלהם בצורה פלסטית: חושך ודממה אינסופיים ורק במגע מרגישים שהם כבר לא לבד.
אז לפעמים ככה אני מרגישה. מדברת אל אנשים מתוך תהום עמוקה, צועקת את עצמי ולא מרגישה שיש מי ששומע.
השבת בקיבוץ חידדה את זה. כל כך רציתי קשר. וכל המאמצים שלי הרגישו כמו להתדפק על דלתות שלעולם כבר לא ייפתחו לי.

תובנות מיום וחצי סוערים

בטרם בואי לכתוב על מה שחשבתי, אני רוצה לנסות להיצמד לטקסט של ימימה. לבחור משפט אחד שמדבר אליי ולצאת ממנו. זה מפני שאני מרגישה שההזנחה שלי של המלאכות גרמה להידרדרות האחרונה. וגם מפני שאני סומכת על החלק שיעזור לי להאיר את מה שצריך הארה:" החומר פונה להכרה האישית של כל לומדת על מנת למצוא דרכו מה ללמוד." אז אני אסרוק את החלק הארוך שקיבלנו בפעם הבאה ואראה אם יש משהו שתופס אותי.

טוב, קראתי, ואני כל כך חסרת אנרגיות שלא מצליחה להתעמק. אבל בכל זאת אלך על משפט אחד שאולי יתן לי כח:"שמחה יכולה לחזור ללב עצוב".

בשיעור כשלמדנו את זה, אמרו שזה משפט שנותן תקווה. אבל לי כל הזמן הייתה מחשבה: אבל מה לגבי מישהו שרוצה להיות עצוב? מה לגבי לב שנמשך לעצב? אני למשל מרגישה שקשה לי להישאר הרבה זמן בשמחה. לפעמים זה כאילו מתוך בחירה. כמו בשיר של מיכה שטרית:"אתה אוהב את הפוזה המלנכולית הזאת.(את אומרת).אתה מחפש ומוצא את זה, אתה מכור, אתה לא יכול אחרת". 
אז לפעמים אני מרגישה שזה כך. ההגיון אומר לי שזה לא ייתכן. שכנראה משהו מוטעה מהיסוד, שזו רק הגנה, או שברג שאחווה שמחה אמיתית לא ארצה שתיגמר. יכול להיות. אבל בפועל זה מה שאני מרגישה, ולעיתים נדמה לי שה מפעיל אותי בחיים ממש. למשל עם נ' , קשה לי כשדברים מתנהלים על מי מנוחות. אבסורד, נכון? אבל עובדה! כשרגוע אני חייבת להתסיס את האווירה, זה חזק ממני. טוב, אז בסדר, יכול להיות שמשהו מציק לי, מפריע לי, יש בי גירוי, אי שקט, ואני מחפשת להוציא את זה החוצה. אבל בפועל זה מה שמתרחש. דבר שני העצב גורם לי לתת לעצמי יותר זמן לעשות דברים שאני אוהבת, יש לי תירוץ אולי לשבת ולקרוא (all I can do is read a book to stay awake and it ris my heart away but it's a great escape ) וגם אני יותר פורה בכתיבה שלי..וגם, לא יעזור, יש בזה משהו רומנטי, יפה, מנחם..

טוב, אז ככה חשבתי.
ואז בום. יומיים של אי-שקט, ריבים מיותרים, התעוררות של ספקות, חרדות, תסכולים, תחושה שאין מוצא. לעולם לא יבוא שינוי.
ואז זה נחת עליי- בטח שאני רוצה שקט. ושמחה. הכל, רק לא הרעל הזה שמציף את חיי בקלות כזאת. הכל, רק לא העוגמת נפש שאני יוצרת אצל בעלי בכמה דקות.
אני אומרת, אוקיי, אעשה מה שצריך. אחזור לכתוב את המלאכות, אחזור לראות את היש שבחיים שלי באופן מעשי, יומיומי.
אשחרר. ארפה, מהשליטה, מהרצון לשינוי ועכשיו.
אעזוב את הידיים ואאמין שאנחת לתוך ידיו המחבקות של הקב"ה.
אז הנה, למשל עכשיו. נודע לי שפיספסתי את הביוץ. אני עכשיו מתכוננת למקווה מתוך ידיעה ברורה שהחודש הזה כלום לא ייקרה. ואני מודה, שזה כאב גדול, והעצב רוצה להתפשט בכל חלקי גופי ולומר לי- חידלי.
אבל אני לא אתן לו. ואני לא אבכה.
אם אבכה, זה יהיה רק בתוך תפילה לקב"ה.
אני לא אבכה ליד נ'. ואל אבכה אל עצמי.
דמעותיי ילכו רק למעיין התפילות.
תפילתי אלייך ה', שאצליח ליישם כוונותי הטובות. שתיתן לי כח להפנים את הדרך הזו.
חוץ מזה, אני אוהבת אותך נועם שלי.

תפילה

יהי רצון מלפניך אלוקיי ואלוקיי אמהותי שרה רבקה רחל ולאה,
שלא אחוש שוב כזה כאב וצער, חוסר אונים אל מול הקור.
שאחדל מדמעותיי התדירות, שאהיה שלווה, יציבה, ללא עליות וירידות.
שלא אכעיס עוד, אקניט עוד, אצער עוד את בעלי היקר לי מכל.
שיהיו עיניי טובות, רואות את חינו וחסדו ולא את מגרעותיו.
שאהיה מלאת ביטחון ואמונה בך ה' יתברך
שלא אטיל ספק בכוונותיך במה שעובר עליי, שלא אפקפק ברצונך להטיב עמי,
שלא אאבד לעולם את תקוותי.
שלא אזדקק כל כך לתקוותי מפני שאראה חסדים בכל יום.
שאתברך בשפע מאיתך, שתרבה עליי ברכות.
שאהיה כלי ראוי, ישר, נאמן, למשוך אליו אור.
שלא תעלה על ליבי קינאה, תחרות,
שלא אחמוד את מה שיש לאחרות.
שאשמח בחלקי הטוב.
שלא אנסה לרצות אחרים, שלא אזייף חיוכים
שלא אחטא בחטא הגאווה, שלא אהיה יהירה.
שאוהב את כל יצירי כפייך, ואותי בפרט.
שאהיה מוחלת לכל מי שיפגע בי
שאהיה חומלת כלפי כל אדם, על עצם אנושיותו.
שאהיה רכה גם כלפייך אלוקיי,
אפילו שיש לי כל כך הרבה שאלות.
שאזכור שגם לך יש משאלות.

אלוקיי,
אולי יותר מהכל,
מבקשת על פרי-בטן.
תינוק או תינוקת
עם עשר אצבעות בידיים
ועשר ברגליים
עם עיניים כחולות ירוקות חומות או שחורות, עיניים רואות
ואוזניים קטנות, מחודדות, או גדולות מעופפות, אוזניים שומעות
עם שפתיים מתוקות, ואף חמוד
עם לב, ריאות, כבד, כליות-תקינות ובריאות.
תינוק מתוק שיגדל להיות ילד או ילדה
בריא בנפשו/נפשה
בריא בגופו/גופה
ללא כל מום, פגם, תסמונת, או לקות כלשהי חלילה.
ילד או ילדה ככל הילדים
שמח, או שמחה
עם חן, בת-צחוק על השפתיים, ברק בעיניים,
שובבות או ביישנות, פתיחות או סגירות
עם חיבה עזה לגלידת שוקו, תות או וניל
עם סקרנות לראות מה מסתתר בשלולית,
ומה יש בין ענפי העץ, ומה מילל החתול?
שיגיד אמא, למה...? ואבא, כמה...?
שירגיש אהוב, שיגדל בבית שמח.
שיהיו לו אחים ואחיות
חמישה או שישה
(אז מה אם אהיה כבר זקנה בלה).

אלוקיי, עשה שיהיה זה מהר. שיהיה זה בקרוב
אלוקיי, אנא
בחסדיך הרבים מאוד
עשה נא
שבעוד תשעה חודשים
אכתוב כאן על לידתו המוצלחת
של ילדי הבכור

הריון

היום פתאום מרה שחורה. חוסר אנרגיה מוחלט על הבוקר. חוסר רצון ללכת שוב לבדיקות הדם, מעקב זקיקים. אולי צפיתי את מה שהולך להיות- אמרו לי שרוב הסיכויים שאני הולכת לפספס את הביוץ הזה. ניסיתי לברר בשאלת רב האם יש איזושהי הקלה. נאמר לי שלא. מייד התקשרתי לנ', בוכייה. אין לי כוחות יותר, דמעתי לתוך הטלפון. ונ' מגיב אליי ממאגר התקווה האדיר שלו: בטחון בה'. קודם כל בטחון!
אני בבושת פנים. כי זו הייתה טעות שלי. האם מישהו חשב אי פעם שהפרעות בקשב וריכוז יכולות להביא לחוסר פריון? אני ההוכחה. האימפולסיביות, המוסחות, גורמים לכך שאני שוכחת לעשות את הדברים הבסיסיים שאני צריכה. שוכחת. לא משנה כמה זה חשוב. אני יודעת שזה גם רגשי. אבל לא רק. זה משפיע אחד על השני. כי את המעט קשב שיש לי אני יכולה לגייס כשהכל בסדר, אבל כשמשהו מתפקשש (ריב, מצוקה של מישהו) אני מייד מאבדת את הפוקוס. מרגישה כמו מישהי שנסחפת על פני זרם לא שלי, שוכחת לאן פניי מועדות, מה רציתי, מה חשוב ברגע זה. מושפעת מרוחות זרות.
ואז שבוע אחרי זה מגיעה הסטירה. את זוכרת את היום ההוא? שהיית אמורה לעשות בדיקת הפסק טהרה ולא עשית סתם כי שכחת? חשבת אז שזה לא נורא. אז זהו שזה כן. כי הנה פיספסת את ההזדמנות שלך החודש.
אז נ' אומר- בובי, האם יש משהו שנבצר מהקב"ה? האם הוא יגיד טוב פיספסתי את ההזדמנות שלי החודש? ננסה חודש הבא?
לא, אני מחייכת מבין הטיפות. אם הוא יירצה זה ייקרה גם הפעם.
אבל אז נכנסות השאלות, הספקות- למה? למה שזה יהיה לו חשוב שזה ייקרה הפעם? למה, אם הוא רואה שלי זה לא מספיק חשוב? או שאין לי די שלום בית? או שאני לא מתפללת מספיק?
מול החידה האינסופית הזאת שנקראת פריון אני משתוממת. חסרת אונים לחלוטין. אני יכולה ללכת לפרופסור, ומצד שני לחשוב שיהיה יותר טוב רפואה טבעית, לעשות ספורט, לשנות תזונה, להתפלל, לנסות להבין מה עובר עליי ברמה הנפשית, לנסות לשאול את הגוף שלי (במיליון בדיקות): גוף יקר, מה אתה רוצה ממני? מה חסר לך? מדוע אתה מתקשה בדבר הזה שאמור להיות כל כך טבעי? לסרוק חלק חלק ולשאול- מה? במה אוכל לעזור?
ולחקור בנבכי הנפש- על מה אני מענישה את עצמי? מה משחזרת? ממה אני נמנעת? בקיצור, נפש יקרה, מה תרצי, מה תבקשי מאתי?פסיכולוג- יש. ייעוץ זוגי- יש, ימימה- יש, מדיטציה- יש. מה עוד תרצי מאתי מכורה?
נשמה, שלום. אולי את חסרה משהו? כן, אני יודעת שאת תמיד מתגעגעת לעולמות עליונים. נשמה שלי, את היחידה שיכולה לפנת לקב"ה. שיכולה לבקש ממנו עבורי רחמים. דרכך אני יודעת שזה לא משנה, למי אלך, מה אחשוב, מה אעשה- הכל תלוי ברצונו של ה'. מה תשוחחי עלי? אוחילי לאלוקים כי עוד אודנו ישועות פניו.

חמיש-י שישי -שבת

הרבה שקרה. ובעצם כל כך מעט. אני נעה  על פני מים סוערים.
פגישה משמעותית אצל איתן. סיפרתי על החלום. פירש את הקינאה שלי בתחרות הגברית. אמר שאולי אם אתחבר קצת לחלקים האלה יהיה לי יותר קל במציאת התמחות. דיברנו גם על החרדה של אבא שפתאום כל כך הייתה ברורה בהיעדרותה של אמא. ועל אמא. עם ההתפרצויות הרגשיות שלה, האותנטיות, שפעם כל כך הפחידו אותי, שיתקו אותי, והיום אני מסוגלת לראות את היופי שבהן. שאצל אמא מה שאתה רואה זה מה שיש בפנים. וכמה שאני רואה כיום איך היא אהובה ומוערכת. לא פחות מאבא, ואולי בדברים מסויימים יותר. יש לי זוג הורים מהסרטים. ואני אוהבת אותם כל כך. ומעריצה. וחומלת. ואוהבת. בעצם אולי רוב התסביכים שלי זה מזה שיש לי הורים כאלה גדולים מהחיים. יפים, משגעים. ואני לעומתם מרגישה זקנה, מלאת בחירות מוטעות, חסרת חיים חברתיים..בקיצור על הקינאה שלי בהם עוד לא דיברתי אצל איתן. זה מביך מדיי להודות בזה. למרות שיש בזה גם משהו טבעי. הוא אמר לי משהו על זה שאני מתקרבת לאמא (כאילו יוצאת מהתסביך האדיפלי) ושיש בשינוי הזה משהו מרגש. התביישתי להודות שלא הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר. בכל זאת אני מהמקצוע..החלקתי את זה.
ביום שישי בים, התחיל איתי בחור. שאל אם יוכל להצטרף. אמרתי תראה, לא מתאים, אני נשואה וזה. אמר אה, טוב. אפשר סתם לקשקש? הסכמתי למרות שהכוונה שלי היתה להיות לבד. (לכן גם באמת באתי לבד!) רציתי לכתוב ימימה אבל החלטתי שאולי זאת העבודה האמיתית שלי- לשבת להקשיב לו ברוב קשב. זה מה שעשיתי. די מהר נפתח והבנתי שמדובר בבחור עם מלא בעיות. אבל הוא היה כזה מקסים ומכמיר לב. היה חשוב שאשמע-על החול, בים- איך נשמעים הפסיכולוגים מהצד השני. "הוא לא מבין אותי, הוא מרוכז בעצמו, מנתח כל מילה-אני לא מבין מה הוא רוצה, לאן הוא חותר..ביקשתי CBT אבל זה לא בראש שלו.." הכי זיעזע אותי שהוא אמר שהפסיכולוג זרק משהו על הפרעת אישיות. בכלל לא התרשמתי ככה, אבל זה לא משנה, מה שקשה לי זה הסופיות של אבחנה כזאת. כאילו הבנאדם לא יכול להשתנות. אולי זה מה שהייתי צריכה לשמוע. כמה קל זזה לזרוק על מישהו תווית- אבל פתאום כשפוגשים אותו בים, והוא כזה מצחיק ונואש ורוצה עזרה ונורמלי בכל כך הרבה מובנים, אז זה נראה אבסורד לקבע אותו בתוך תווית. אני צריכה להיזהר מזה מאוד. (שוב שאלות- האם זה המקצוע בשבילי?? למה הלכתי לשם? מה זה ייתן לי? מה היה רע בשיקומית?)
טוב, רצה טלפון. לקחתי את שלו ומן הסתם לא אתקשר. לא מתאים.  
מה עוד..מלא חלומות..ים חלומות. ארוכים, שופעים. למשל אני גרה בזולה. ישנה בחוץ על מחצלת, יש לי גורו שקל לנחש מיהו. יושב עם הילה זוהרת סביבו. אני לבושה שרוואלים, כיסוי ראש מלא. אני חשה גבוה. הבו לי רק מים ומעט פת, אין לי עוד צורך בכלום מלבד התורה (אולי הייתי רות והגואל שלי בועז- להשתטח לרגליו). עוברות כל מיני משפחות. זולות, צעקניות. מציצים, מצביעים. אני רוצה שילכו, הם מפריעים לי, לא מבינים כלום. פוגמים לי בתחושות ההזדככות.

זה לא אותו דבר

לכתוב כאן. זה כבר לא אותו דבר. יותר מדיי יודעים על קיומו של הבלוג. יש יותר מדיי פיתויים מצידי לרצות להראות אותו מתישהו למישהו. אז אני מצנזרת. ויוצא שאני כותבת עוד פחות. ומה שאני כותבת לא הכי אמיתי שיכול להיות. וברור לי שאני גם קצת רוצה וגם קצת לא (כי אחרת למה לכתוב בכלל ברשת הפתוחה?) ומצד שני לחזור לכתוב ביומן קשה לי, כבר לא רגילה לדף ועט. וגם כאן כל כך מסודר ואסתטי לעומת כתב היד הסוער שלי...אבל בכל זאת חזרתי קצת למחברת הכתובה. ובכל מקרה אני מרגישה: העיקר לכתוב, לכתוב לכתוב...כי זה בשבילי לזרום ולזרום ולזרום.. שזה חיוני לחיי.
אז קצת לכתוב על שני חלומות מלאים, עמוקים, שהיו לי בחג. שניהם מתכתבים עם המציאות שלי בצורה מופלאה. האחד מדבר על אחי שבדרום אמריקה. שבחלום אני רואה אותו מתפוצץ וגופו נמס אל מול עיניי. ואני מנסה להשלים עם העובדה שזהו, לא אראה אותו יותר. אני בהתחלה לא ממש חווה כמה זה נורא, אניישר חושבת על העולם הבא, שנפגש איתו (חלילה!!!!) שם בקרוב. אבל אז אני צריכה לספר לאבא שלי. ואני מנסה לדחות את זה כמה שיותר. רק בכך שאספר לו אני מפנימה את גודל האסון. יודעת שאחרי זה כבר שום דבר לא יהיה אותו דבר. חושבת גם על החברה שלו, כמה היא הייתה עצובה כשעזב, ואולי הרגישה משהו..בקיצור חלום נוראי ביותר. ופשוט אין לתאר את תחושת האושר שלי כשהתעוררתי באמצע הלילה והבנתי שברוך ה' היה זה רק חלום. "חלום טוב חלום שלום".

החלום השני היה אתמול בלילה. בעיקר היה על התאומה הערבייה שלי ס'. שעכשיו היא בחו"ל לומדת לדוקטורט או משהו. והיא מביטה אליי מכל התמונות בפייסבוק יפה, צעירה וחופשית כפי שלעולם לא אהיה שוב. ובחלום היא באה לבקר אותי אבל דיברנו שתי דקות ואז היא הלכה ואני ישבתי בחושך, חצי רדומה. כשהיא חזרה אמרה שחיכתה לי, ואני אמרתי שאני חיכיתי לה, ובכל מקרה היה ברור לשתינו שפשוט אין לנו דבר במשותף. או שיותר נכון שאין לי משהו מעניין להציע לה בחיי הדלים והמשמימים. היא באה עם כל הפריחה שלה, ואני עם החושך שלי- הקרחת המטאפורית של נ' מבהיקה אלינו ואני קצת מתביישת אבל גם רוצה שתבחין בגופו היפה והגמיש. 

זהו באופן כללי ביותר. משהו בי כנראה מתעורר שוב עם בוא הקייץ. הרעב לחיים. לחיים יפים ומלאים יותר.

אני כותבת כי אין לי כבר עם מי לדבר. אין איש שיוכל להבין את התסכול המתמשך שלי. אני יודעת, אני בחרתי. אבל לא חשבתי שכך יהיה. נכון, ידעתי שיהיה קשה, אבל לא לקחתי בחשבון את כל מה שיהיה בדרך. עוד עוד מכשולים שנערמים. אין לי אלא לחוש שהכל נגדי. אחרת איך אפשר להסביר, עוד חוק דרקוני, ועוד אחד, שלא מאפשרים לי להגשים את החלום הקטן שלי להיות פסיכולוגית קלינית.
איך פעם צירוף המילים הזה היה מעורר בי ציפייה, התרגשות, שמחה. והיום הוא מעורר בי קבס.
אני יכולה לקרוא לעצמי כך. אני כבר רשאית.אבל מה זה שווה אם שום מקום אינו מעוניין בי להתמחות?
אני ממש חווה טריקת דלתות טלפוניות בפרצוף. אין מקום, את יכולה לנסות שוב בעוד שנתיים, לא מעוניינים בך, תודה. ככה, פשוט לא מתאים, שלום.
די. כמה עוד אצטרך לשלם בשביל החלום הישן הזה? כבר יותר מעשר שנים מסתובבת בתוך התחום, נעה בין גבול לגבול אבל לארץ הקודש לא מגיעה. ובינתיים ההתמחות האחרת שלי צריכה לחכות. לא משנה שאני על סף הבחינה- ברגע שאקרא מומחית בחחום האחר לא אוכל עוד להתחיל התמחות בתחום הקלינית. כלומר, זה יהיה הרבה יותר קשה.
אז בינתיים החיים על הולד אחד ארוך ומתמשך.
ובא לי לצעוק- אז לא צריך! ובא לי לדרוש תשובה- אבל למה לא? למה לא אותי בעצם? למה מישהו אחר כן ואני לא?
איך נעשית הבחירה? איך אני אמורה להיראות, להישמע. מה אני אמור הלשדר, מה אני אמורה לעורר?
מתי אשמע איזה כן אחד קטן? מתי איזה מקום יגיד לי: בואי. אנחנו רוצים אותך. נשמח שתבואי להתמחות אצלנו.
דווקא אותך.
סתם כך.

כמה עוד אדתפק על שערים נעולים. ארץ הפסיכולוגים  הקליניים נעולה בפניי.
בתוכי אני יודעת- אני פסיכולוגית טובה. אני אוכל לתרום כל כך הרבה.
אבל יודעת גם שזה לא מה שממש משנה.

אני אוצרת בתוכי דמעות. לעבור כל כך הרבה,להיות כל כך קרובה ולא להיכנס.
להישאר במדבר. אין יותר קשה ממדבר. ללכת וללכת ולא להגיע. לשאוף את הריח, לראות מרחוק, ולא להיכנס.
הרי ברגע שאכנס, אני אזרע, ואשתול, אני אפרח ואפריח.
כל כך הרבה זמן חיפשתי את המקום שלי. ומצאתי. אבל להיכנס עוד לא אוכל.
עדיין לא.

בשער ישאלו אותי:
למה רצית דווקא קלינית? למה כל כך הרבה שינויים? האם את מתכננת ילדים בקרוב? ספרי על חוויה  טיפולית טובה?
ספרי על העברה נגדית שהייתה לך. ספרי על התלבטות, על קונפליקט, על הצלחה, על שאיפות לעתיד.
או סתם "ספרי על עצמך" עמום ומתפרש..

יביטו בי במבט בוחן, במבט חוקר, במבט שואל, במבט משועמם (אוזן ששמעה כבר הכל), במבט רציני, במבט אמפטי, במבט של את-לא-משלנו. היית רוצה להיות, זה נכון. את מתפתלת כאן, את מתחננת על נפשך, את מרצה כל-כך, רוצה כל-כך..ככל שאת יותר רוצה כך את יותר רחוקה.לא מגיע לך. את לא מה שדמיינו. אני מנסה להתגבר על המחשבה- אני לא מספיק רזה, לא מספיק אשכנזייה, אין לי קשרים, אין לי עור בוהק, אין לי עיניים בורקות ועירניות, אין לי ייחוס ירושלמי משפחתי, אין לי רהיטות שפתית ומבטא יוקרתי. בקצור, אני לא כזאת אטרקציה למועדון.
אבל מה על כל מה שיש לי?
איך אוכל להעביר את שמחת החיים שלי, את כישרוני בבישול, את אהבתי לילדים, את יכולת האמפטיה העמוקה באמת שלי, את הניתוחים האנליטיים שלי (שלוקח להן זמן להתגבש, אבל כשהם יוצאים בעיניי הם יצירת מופת), את אהבתי לשמש ולחמניות, את הילדה היפה שהייתי, את המשפחה הרגישה והמקסימה שלי, את החלומות הצבעוניים שלי, את ההתרגשות שלי משירה מדוייקת, את האושר הגואה בי אל מול ים כחול, את הרגישות שלי לעבר, את החיבור שלי לסיפורי זקנים, את הצעקה שבי אל מול עוולות חברתיות, את הכאב שלי על משפחות פגועות, את ההתגייסות שלי היכן שאפשר לעזור.. את הרצון שלי בשינוי אישי, את ההתפתחות שלי בשנים האחרונות..........

למי איכפת?
לי איכפת.

דרום אמרריקה

כן, אני בדרום אמריקה. כל לילה מחדש. החלומות טורפים אותי, צבעוניים, משוחררים, הזויים. מתרחשים במדינות נידחות שכמובן מעולם לא ביקרתי בהן באמת. אני נוסעת באוטובוסים מפוקפקים, מדברת אנגלית עילגת מעורבת בספרדית עם מקומייים. כאילו חווה את הטיול של אחרי הצבא.
אבל החלום של אתמול חידד לי את ההבנה למה לא עשיתי את הטיול הזה מעולם. למה לא יכולתי לעשות אותו.
כי אני ילדה קטנה ולא אחראית.
בחלום של אתמול אבא שוב היה צריך לבוא להציל אותי. כמו לעיתים קרובות כל כך, קרובות מדיי במציאות.
לקחתי את האוטובוס הלא נכון (אוטבוס מעניין- הוא עושה מסלול קדימה ואחורה כשבשני הצדדים שלו יושבים נהגים מול הגה, תלוי בכיוון הנסיעה). ואבא יבוא לאסוף אותי מהמקום החדש שאגיע אליו. בדרך אני מפטפטת עם בחור מקומי, צעיר, בהיר שיער. בחור מצחיק כזה, שגורם לי להרגיש טוב. כשאנחנו מגיעים לתחנה הסופית אני כמובן מאבדת את תחושת הזמן. יש שם איזושהי קוסמת שאומרת האם כדאי לרדת או לא. כל מיני סוגים של דלתות מתחלפים מולנו, כל פעם נפתחת דלת אחרת לנוף שונה. יש משהו עם כשרות ו"האור של חנוכה" שצריך להסתיר אותו על ידי עדיית תכשיטים נוצצים. זה, כדי לבלבל את הרעים שלא יזהו מי יהודי, שלא יזהו פניו של מי נוהרות בגלל אור של חנוכה. בכל מקרה אני מקשיבה לה ולא שמה לב שהגענו, ושאולי אבא שלי מחכה. אני מציצה בחלון מבעד לתריסים וכמובן שאני רואה את אבי עומד שם. פניו מתוחות. אני מנופפת אליו בשמחה והוא מסמן בסדר בסדר, רק תבואי. אבל אני צריכה עוד לארוז את התיק. אני ממהרת אליו, מנסה לארוז מהר בגדים, אוכל (קבנוס- בקטע אחר ח' אומרת חשבתי שאת לא אוכלת נקניק). הכל נופל לי. בלאגן מוחלט. מה לעשות אני חושבת, אסדר אחר כך. אבא מופיע לידי. עכשיו הכל נראה ארוז- מבחוץ נראה מצויין. אני עוטה מבט רציני ואחראי. אנחנו יוצאים החוצה. להתראות אני אומרת בחיוך שרמנטי לבחור. להתראות, הוא אומר, כבר אדיש, הספיק לשכוח אותי. בחוץ אבא מתלוצץ עם הבודקים הבטחוניים (דווקא בחורות אני חושבת). הן צוחקות על הישראלים והפלאפונים שלהם.  אנחנו הולכים לאוטו. אמורים לפגוש ואולי כבר פגשנו (אין מוקדם ומאוחר) את שאר המשפחה.

מחשבות:
באיזשהו מקום, במיוחד בתקופה האחרונה נמאס לי מהמצב הלא אחראי שבו אני נמצאת. מהקנסות, איחורים, אי-דאגה לכספים, אי פרנסה. חושבים על דירה, לא מצליחים לעשות צעד בנושא. נ' מודאג אומר שאנחנו כל חודש בגירעון. שמאז שהתחתנו איבדנו כבר 100,000 שקלים. שפשוט נזלו לנו מהאצבעות. אז מה עושים. אתמול, בניגוד למה שקורה בד"כ, אני זו שדחקתי בו שנשב לעשות חשבון הוצאות והכנסות. הסתבר שיש לנו עודף של 2000 ש"ח אז לאן זה נעלם? טוב, החיים. כשיש, מבזבזים. לדעתי בעיקר על מתנות. אנחנו מגזימים בזה. בריתות, אירועים, שופכים כסף. לכל אחד אנחנו רוצים לעזור.
בכל מקרה, החלום מדבר על חוסר אחריות.
ובעיקר אבא שלי לא מאמין בי. זה ברור לי. תמיד זה היה כך. אולי בגלל מה שקרה כשהייתי קטנה- מרגיש שאני תמימה, חסרת מחשבה. מאז אני עסוקה בלהוכיח לו כמה אי אפשר לרמות אותי. אבל בינתיים בכל פעם מחדש הוא צריך לעזור לי בגלל שאיבדתי משהו, שכחתי משהו, איבדתי כספים כי לא הייתי זהירה, רימו אותי כשקניתי שמלת כלה וחייבים לי אלפי שקלים, ועוד ועוד. הוא כל הזמו אומר כפרה על הכסף, אבל אני רוצה שתלמדי להבא. הוא אף פעם אף פעם לא כועס. אבל כמו בחלום אני קוראת את האכזבה שבפניו. אולי האכזבה היא בכלל מעצמו,שלא הצליח לחנך אותי כמו שרצה. "העולם הוא ג'ונגל". ואני צריכה להיות נמר. ציידת. לא ניצודה. אבל בינתיים כל הזמן נתפסת במלכודת. שוב חולמת, שוב מהססת, שוב נבלמת על ידי כוחות שמרגישים חזקים ממני.
לכן לא נסעתי לדרום אמריקה.
ולאמריקה נסעתי רק כשעיניו של אבא פקוחות, כשאני תחת השגחה של חברים שלו.
וכן להודו נסעתי רק כשהייתי בזוגיות.

לא סומכים עליי, אני לא סומכת על עצמי.
אולי הגיע הזמן להתחיל.

חלום ומחשבה

בוא נראה אם אזכר..רק שני קטעים שלא זוכרת איך ואם בכלל קשורים
משהו עם בריכה, שנמצאת בים. אולי סוג של ספינה, אבל שנראית כמו חללית עגולה. אני זכרת את המדרגות אליה. זה מסוכן בכלל להתקרב. אבל אני מתקרבת. חשוב לי להוכיח למישהו שאני יכולה.
בבית הישן של סבתא שלי. צריך לעשות משהו ונ' מתחמק. הוא שומר על איזה עקרון. דודה ע' מבחינה בכך והיא מתרגזת עליו. כשהוא לא שומע הא אומרת בציניות:" העיקר זה לעלות לתורה בבית כנסת".
זה כל כך לא מתאים לה. היא זו שאמרה לי במציאות כמה הוא עוזר תמיד. זהו. אני חושבת בחלום. התגלה פרצופו האמיתי. אם דודה ע' האוהבת כבר לא יכולה לסבול אותו, אז מי כן.
מחשבות שלי: קשור בכך שאתמול לא לקחנו את הבת דודה עד הבית אלא הייתה צריכה להתקשר לבעלה שיבוא לקחת אותה. אני יודעת שההגיון אומר שזה בסדר וגם לנתינה צריך שיהיו גבולות. אבל יש לי הרגשה שמישהו אחר מהמשפחה היה לוקח אותה עד לבית. וכשם שזה היה מצופה זה גם היה מאוד מוערך. מוערך כי זה היה עדות בשבילם שבאמת יש ערבות משפחתית. זהו. וזה חבל לי. אבל המחשבות שלי על זה הבוקר אומרות אז מה. ככה זה. קבלי את מה שיש. אז נ' לא מושלם. גם את לא. ונניח ש"פרצופו האמיתי" נחשף..אז מה. תחשבי כמה משחרר זה היה עבורך להודות שיש בך (עדיין ) גם צד אפל יותר. למה את לא יכולה להודות שגם לבעלך. לא אפל, אבל נגיד שלילי. תני לו להיות מה שהוא, מי שהוא, באופן מלא. עצם קבלתך אותו כפי שהוא בדיוק, זו המתנה הכי יפה שאת יכולה לתת לו. מתנה שגם משמחת כפי שהיא. וגם ודאי שיהיו לה תוצאות.

מרכיבים של שורש עומס

הבוקר היו לי כמה רגעים של זמן פנוי בעבודה והחלטתי לנצל אותם לכתיבת מלאכה בנושא שורש העומס. משהו שדחיתי כל הזמן. בהתחלה ישבתי בחדר ואז חשבתי כמה זה טיפשי. רגעים של זמן פנוי ולא לבלות אותם בשמש שבחוץ. מצאתי פינה ירוקה ושקטה ושקעתי במלאכתי. זה מה שעלה:

פחד
קודם כל פחד.
יותר מהכל פחד.
פחד משתק. אולי נקרא לזה חרדה, כמו בעגה המקצועית. חרדה,בניגוד לפחד היא מדבר לא ממשי, מדבר מעורפל, לא ברור.לעומת פחד, שהוא ממשהו קונקרטי- מחושך, מגבהים, מג'וקים, גם פחד למות, אם יש סיבה ממשית לפחד הזה (תמיד יש, לא?). בכל מקרה החרדה שלי היא ממשהו ערטילאי. ובכלל עד לא מזמן לא הבנתי עד כמה היא שולטת בחיים שלי. הסתרתי אותה היטב מעיניי. אבל אם הייתי עירנית יותר הייתי מבינה שהאופן הגורף שבו אני מזלזלת באנשים עם חרדה קשורה לכך שהיא כ"כ מתקיימת בי.כמטפלת הייתה בי חמלה כלפי כל דבר- דכאון, בעיות דימוי גוף, פסיכוזות, הפרעה גבולית. הכל בסדר.אבל חרדה? נראה לי נחות.
איך היא נראית? החרדה שלי היא כמו ניילון שקוף נצמד שמקיף אותי מכל עבר. היא שקופה, בלתי נראית. אבל לי היא לא מותירה הרבה מרחב נשימה. היא מגבילה את תנועותיי. אני מנסה להרים יד, להרים רגל, להתחיל ללכת (לכל מקום! לנוע, להיות גמישה). אבל היא לא נותנת לי. היא נמצאת סביבי, שקופה ונוראית ולוחשת בארס: לא. את לא תלכי. אין שם כלום טוב בשבילך. בעולם הזה יש רק סכנות. העולם הזה הוא פוגעני. אני לא מודעת למעטפת המגבילה הזו. אבל בפנים, מתחילה אז תסיסה איטית וכואבת. משהו מכרסם מבפנים ומקורו אינו ברור. אז לפעמים חשבתי שזה רעב, לפעמים חשבתי שאני סובלת ממשהו בקיבה. בטוח מזה מתפתח אולקוס. באירועים חברתיים רוצה לקום ולהגיד שלום, ולא מצליחה. מה ייקרה אם אקום? מה כל כך מפחיד אותי? אולי זה המרכיב הבא:
שלא יראו אותי
מפחדת פן אתגלה.הניילון הנצמד הוא שקוף, אז הוא אמנם מצמצם אותי במרחב ומפחית את הסכנה אבל הוא לא מסתיר אותי. לא רוצה שיראו, לא רוצה שיכירו, לא רוצה שידעו מי אני באמת. וזזה מפחיד כי לא רק הניילון שקוף. גם אני שקופה. בפנים שלי רואים את הכל, הקול שלי מסגיר כל רגש. יראו את החנופה שלי, את הרצון שלי לרצות את כולם, את הזיוף שאני. יראו איך אני בעצם כל כך משעממת. אני בדיוק כמו כולם ואין שום סיכוי להסתיר זאת. לא חכמה במיוחד, לא מצחיקה במיוחד, לא יפה, לא רזה, לא נדיבה, לא מעניינת, לא מקצועית, לא ישרה.לא, ולא, ולא...מה כן? כלום. כלומניקית. כלומניקית שקצת התחפשה כי לא הייתה ברירה.שמה מסיכה על הפנים, עוטה פרסונה סבירה של נשואה, פסיכולוגית חינוכית, פסיכולוגית קלינית אפילו, 3 תארים בהצלחה בגיל כ"כ מוקדם שכבר 5 שנים עובדת במקצוע. יופי. אבל המסיכה מתחילה להתקמט. היא נושרת אט-אט כי כמה היא יכולה להסתיר כל כך הרבה שקרים. מתחילים לראות שהפסיכולוגית שמנחה את הקבוצה, בעצם די מתביישת. ושהעובדת שכל כך מקפידה איתנו על נהלים, בעצם עושה טעויות בעצמה, ושזו שמדריכה הורים די עצובה. אולי שתעזור קודם לעצמה.
אבל אני עדיין נאחזת במסיכה הזו. היא כמעט כל מה שיש לי כרגע. נכון, הגעתי למסקנה שיש צורך בשינוי אמיתי, מבפנים, והסכמתי לצאת למסע. אבל המסע ארוך, וכל כך כואב. נערמים עוד ועוד קשים שלכאורה חדשים אבל אני יודעת שהגיעו רק כדי לחשוף משהו שכבר היה וזקוק לריפוי. מה שניבט אליי מהמראה כשאני מסיטה את המסיכה הוא כל כך ראשוני, כמו עובר באולטראסאונד. אולי אני צריכה עוד להגן קצת על מה שמתחיל לנבוט שם. האני האמיתי ששוכן מתחת. כרגע הוא נראה מכוער אבל גם העובר וגם הגולם אינם מלאי חן ובכל זאת צומחים להיות ילד או פרפר.
אבל אולי נתבונן קצת מתחת.מה יש שם מתחת למסיכה שכל כך לא רצית שיראו ולכן עטית אותה מלכלתחילה? מה את כל כך חוששת שיגלו בך?
רוע
כן, כן. רוע טהור. זה מה שיש ובו אני לא יכולה לגעת. בוא נעצור רגע את כל ההתייפיפות. מתחת יש (גם) חלקים שליליים מאוד. תמיד אני מנסחת בזהירות כל מיני תירוצים לרגשות אבל בוא נניח רק לרגע שבאמת יש שם את כל הצד האפל של הספקטרום: רוע, כעס, שנאה, קנאה.ולא סתם. כעס משחית, קנאה יוקדת, כעס מטיל אימה. רשעות לשמה.
אני האחות החורגת של סינדרלה, אני האמא של שלגייה, אני הזאב שטרף את כיפה אדומה, אני כחול הזקן, אני זאת שגרמתי לאמא של מרקו לעזוב. כשופטת אני נותנת את העונשים הכי קשים. כסוהרת, אני לעולם לא מרחמת על האסירים. יש בי רוע לשמו, כמו של הנחש הקדמוני, כמו של סמאל או לילית.
ואני פשוט לא רוצה שאף אחד יידע.
אם מישהו ידע, הוא יינדה אותי לתמיד.
בעצם,אם ידעו,אני אהיה לבד.
לכן אני כל כך מתקשה לשמוע ביקורת. אני תוקפת את מי שתוקף אותי לפני שיגלה יותר. אם יחפש עוד קצת הוא יגלה שמה שעשיתי או אמרתי (ובו, בעיניו, טעיתי), הוא כלום לעומת מה שעוד יש בי. ואז הוא ממש לא ירצה להיות חבר שלי.
אז אולי המרכיב הבא ששוכן מתחת:

להיות לבד בעולם

מצד אחד גם הקירבה מפחידה, אבל היא מפחידה רק מפני שאני חוששת לגלות שהיא לא אפשרית. שאנטש.

מפחדת מהבדידות. להיות לבדי ביערות אינסוף. בלי שאיש מבין,בלי שלאיש אכפת.בלי שאיש יודע, בלי שזה משנה בכלל קיימת או לא קיימת. לעולם זה לא משנה דבר אם נולדתי או לא. כשם שבאתי אלך, וזה לא ישנה כלום. אז אולי בעצם אני מפחדת:

להיות חסרת משמעות:

אולי לכן בחרתי במקצוע "משמעותי". הריקנות היא זו שמאיימת עליי. האין. זה מה שמעלה מחנק. הריק המוחלט. להיות אוויר. זה מעלה מחשבה שליוותה אותי בילדות:שאולי היה עדיף שלא הייתי נולדת כלל. המחשבה הזו באה בעקבות סיפור שסופר לי על ידי הוריי: בטרם באתי לעולם היה לאמא שלי הריון נוסף, ראשון. ופעם אחת ההורים שלי נסעו לטיול בתבור והעליות להר כנראה הזיקו לעובר. כשזה סופר לי פינטזתי שהיה להם בן. שזה כידוע יותר טוב מבת. בעצם הרגשתי שאני זכיתי מההפקר. ברור שאם הוא היה נולד אז אני לא הייתי נוצרת. ומאחר ואין מוקדם ומאוחר בפנטזיות ילדיות אולי אפילו הרגשתי שכל כך רציתי לבוא לעולם שאני בעצם גרמתי לו ליפול. ושאני לא ממש ראויה. הוא בטח היה מוצלח יותר, טוב יותר, ראוי יותר לחיים האלה. אולי אני זו שהייתי צריכה ליפול בבטן. אולי זה מה שאני עושה מאז, כל החיים- נופלת.  (באמת בתור ילדה הייתי מסורבלת נורא ונופלת כל הזמן וגם שוברת דברים. כל דבר שנגעתי בו נשבר. זה היה אקסיומה). אז אולי מתוך האשמה אני כל הזמן עושה לעצמי הפלות. כשבעצם כל מה שאני רוצה זה לחיות.

הפחד מהתקרבות

התחלתי את הפגישה בזה שסיפרתי לאיתן על זה שהתעלפתי בבוקר בבדיקת דם שגרתית. אמרתי שזה לכאורה עניין של לחץ דם נמוך אבל בעקבות קטע שקראתי בפסיכולוגיה עברית שכתבה רות גולן אני יותר חושבת על זה במונחים נפשיים(במאמר היא מתייחסת לחוסר היכולת של מטפלים רבים לראות תסמינים גופניים שלהם כמשהו שנובע ממקור רגשי- וגם אם מבינים את זה לא מעמיקים כדי להבין מה שוכן בבסיס התסמינים- היא קראה לזה"המטפל החולה-הסנדלר הולך יחף")

איתן הסכים איתי ושאל האם הבדיקה הזו הייתה שונה מאחרות. אז כן, אמרתי, זאת הבדיקה שאמורה אולי להגיד האם יש לי זאבת או לא. אוקיי, אמר אז זה נשמע כמו חרדה. את היית בחרדה! לא חשבתי על זה במושג הזה...טוב, כי לשמוע על עצמי שאני בכלל יכולה להיות בחרדה זה קשה לי. דיברנו על זה רק לאחרונה בפגישות, על זה שאני מתחברת לכל מיני רגשות, ונראית לכאורה מאוד מודעת, אבל יש דבר שאני מסתירה מאוד, אפילו מעצמי: והוא החרדה שלי. והחרדה הזו מפעילה אותי בכל כך הרבה דברים שאני אפילו לא מתקרבת להכיר. החל מהצורך הגבוה שלי בשליטה, עד ההימנעות שלי, הקושי שלי להתקרב ועוד, ועוד..

בכל מקרה, אמרתי שמה שעלה לי לראש לגבי ההתעלפות הוא קצת שונה, אבל אולי אפשר לחבר אותו גם לחרדה (שוב, עצם המונח הזה מעורר בי חרדה בפני עצמו!).

וסיפרתי מה עלה לי:

היה לי שבוע מצויין. דברים זרמו לי. לא שלא היו קשיים אבל הצלחתי להתמודד איתם בצורה חיובית ושלווה שזה נתן לי תחושה שיש לי יכולת בחירה והשפעה. שזה באמת תלוי בי, ושהיום יש לי את הכלים ואת החוסן. כך גם נפתחו אצלי קשרים חברתיים שהיו חסומים, פריצות דרך בעבודה, ועוד. זה גרם לכך שברביעי בלילה הרגשתי את השיא של היכולת שלי. הייתי מרוכזת, מפוקסת, פתוחה. (הוא הינהן, אמר שככה זה נשמע: פתיחות מאוד גדולה לחוויה). ומאותו מקום שלחתי לרב מייל עם המלאכות שלי וגם כמה מילים על ההתלבטויות שלי לגבי המידה שבה אני יכולה לשתף אותו במחשבות שלי. הדבר הזה, אמרתי לאיתן, עורר בי אי-שקט נוראי. לא הצלחתי להירדם באותו לילה, היו לי כל מיני סרטים בראש: שאני הרסתי, שוב, במו ידיי, את הקשר. כי בטח נמאס לו ממני, ולמה בכלל אני מעוררת שוב את הסיפור על הקריאה במחברותיו כשבעצם הוא אמר שהוא מוחל לי. אם הייתה לי כזאת שקט ושלווה, אז מה בוער לי שוב להתעסק עם השלילי? (פה שיתפתי את איתן בכל מה שקרה בשבת וההתוודות שלי). וחוץ מזה, הוספתי- וכאן מגיע החלק החשוב שכרגיל אותו אני אומרת בדרך אגב-  שאלתי את עצמי מה אני עושה פה. מה אני רוצה ממנו בעצם? מה זה התלות הזאת שאני מפתחת? מה הצורך הזה לשתף אותו בכל דבר? האם המטרה שלי היא התפתחות רוחנית ואישית או שיש מניעים אחרים- צורך באישור,בהכרה,צורך במישהו לשאת אליו עיניים. האם למשל יש בי הערצה? (מילה חזקה) ןאז האם אני לא משתמשת בבמה שנוצרה כדי להיות במגע עם מושא ההערצה שלי?

איתן הקשיב ושאל:

מה מפחיד אותך? זה שהרסת? זה שחיטטת? האפשרות שאת מעריצה?

אמרתי:מפחיד אותי להרוס את הקשר שנוצר. פגם הברית.

אבל איתן מכיר אותי יותר טוב. הוא אמר שמה שמפחיד אותי למעשה הוא ההתקרבות עצמה. הרי עד לא מזמן הייתי בונקר. אני עדיין מציצה ממנו רק לפרקים, וחוזרת במהירות חזרה לאיזור הבטוח. ומה שקרה עם הרב הוא שאני הראתי לו חלקים שלי, וראיתי חלקים שלו, וזה מפחיד. להתקרב כך למישהו. זה לא פשוט לי בכלל. יש כאן דואליות. רצון ומשיכה להתקרב אבל גם פחד גדול. וכשהפחד מתגבר אני מתחילה לייחס כל מיני דברים: שהרסתי, שזה לא יחזור להיות אותו דבר. וכאילו חרדה מפני זה, אבל בעצם אני זאת שזימנתי את זה – כדי להימנע מהישארות באיזור המסוכן של הקירבה. איפה שבאמת אפשר להיפגע. (- נושא החוסר אמון הבסיסי).

וואללה. צודק. מדוייק.

אחר כך הרגשתי שהוא מנסה להרגיע אותי במידה ויש לי מחשבות אסורות (האמת שאין לי, אבל הקשבתי לו בפתיחות.  כי אני יודעת שהסיבה שאין לי היא מפני שזה מודחק כל כך עמוק, כי זה טאבו מוחלט):

הוא אמר שהגבולות בין אהבה, למיניות, לקירבה נפשית, הם מטושטשים. וזה יכול להיות מבלבל וגם מאיים להרגיש את הטישטוש הזה כלפי אדם אחר, שכאילו אסור להרגיש זאת כלפיו ("למשל כלפי הפסיכולוג שלך"-הוא חייך) אבל זה חלק טבעי בנפש. פרויד גם תיאר את זה כטאבו אבל גם נירמל בכך שאמר שזה מתרחש אצל כולם (התסביך האדיפלי- אני חייבת לציין את השם המפורש?).

טוב, קיבלתי. מה אני אעשה. לא שזה לא עבר לי בראש.הרי זה לא זר לי:.אז אולי הרב הוא רוח הקודש שהצטרפה לאב ולבן שהיו שם קודם (אבא שלי ואחי שנ' קורא להם כך כדי ללעוג לכך שהיחסשלי כלפיהם הוא כמו כלפי קודש הקודשים).

אז כאילו הוא אמר- אז מה? ואם את מרגישה הערכה/הערצה/אהבה/קירבה-רגש חיובי כלשהו? באמת חשבת שאפשר לעשות הפרדות ברורות כאלה? לשמור על רגשות נייטרלים? (ואז הוא נזכר, שכן, באמת חשבתי, ואני מנסה לעשות את זה כל הזמן: "על זה לא מדברים").

זהו. זה עשה לי טוב. הפגישה הזאת. עשה לי סדר. דברים התיישבו במקומם.

השיחה עם ע' שקדמה לפגישה גם קידמה אותי מאוד. סיפרתי לה הכל והיא אמרה משהו שיכול להתחבר- את פוחדת מעצמך. מהיופי שיש בך, היכולת שלך להיחשף כך וליצור קשר. אם את מעריכה כל כך מישהו אחר, את חייבת שיהיה את זה גם בך. את התכונות האלה, את רק חוששת להתחבר עם זה. את מעדיפה להמשיך לבקר את עצמך, לכעוס על עצמך. מזדהה כל כך עם חלקים הרסניים. אבל רק מפני שאת חוששת להודות בפני עצמך- שאין, את מתה עלייך.

מצחיקולית. גם היא יודעת לדייק אותי. איך שהתחלתי לספר ולהתפלסף על האם נכון או לא מה שכתבתי אמרה- ש'. די עם הבולשיט. בואי נדלג, חבל על הזמן: יש לך רגשות שמאיימים עלייך וזה פשוט גדול עלייך. עכשיו בואי נחשוב מה קורה כאן.

מדהימה. אני מוקפת באנשים מדהימים. שאוהבים אותי. שמכירים אותי. איזה טוב ה'.

המתרחש כמשתנה-המשך

הרי מרכיביו של שורש העיכוב יכולים להיות חזקים, עקשניים, שולטים, ולא מוותרים על מקומם. הם פעילים כל עוד לא סולקו ואם אנו מזהים את הפעילות מהם, יש לקבלה, ויש גם לזהות אותה בזמן. כדי לעצור כמה מרכיבים מהשורש. ואם עיקר השורש פועל יש מראש לדעת שהוא רשאי לפעול ולאפשר לו לפעול, עד שיסתלק. אז מה התיקון? באם אנו רושמים לפנינו הישג מתחזק, מרגיע ומשמח, יש לרשום אותו לא רק כהישג,אלא גם את תוצאותיו.כדי לחוש, ולהרגיש, כדי להכיר בקיומו. כי רק אז יכולים לעשות הפרדה בין מה שמתרחש כמתוקן לבין מה שנותר. זאת אומרת,מעבר גמיש, שלא מאפשר התנגשות או ירידה. ובעיקר לא עירבוב או טישטוש בתפיסה. יש בחלק הזה פעמים חוקיות, אבל הם אחרות. יש להפריד בין שני החוקיות. לקבלן. בלי לקרב אותם לעירבוב ולחשוב אז שכאשר שורש של העיכוב מתרחש שזו נסיגה ולהיכנס לתסכול או לספק בהתקדמות.כשמשיגים משהו לנסות לרשום את הקשר עם ההישג. מוכיחים את אותו דרך ההבנות, דרך הכלים. צריך לדבר על היישום, איך עשינו. ולמרות שזה קשה, צריך ליישם את הדברים, ולהרגיש את החלקים.

אני מודה שלא ישבתי לכתוב את ההישגים שלי, ובכל זאת, החלק הזה ישב לי במודעות השבוע, וזה בפירוש גרם לכך שהיה לי שבוע טוב. כי באמת למרות שלא רשמתי בפועל, רשמתי לי בהכרה מתוך כוונה להגיע מאוחר יותר למחשב ולעשות כן. וכך למרות שלמעשה למחשב הגעתי רק עתה, ההישגים נרשמו במובן מסויים. זה היה שבוע טוב גם כי בזכות החלק, ובזכות החלק של טלי וגם בזכות זה שישבתי כמה דקות לרשום לעצמי הבנות בתחילת השבוע (הנה הישג שלי שרשמתי:)) - בזכות כל זה התחדד אצלי מאוד העניין של (א) זיהוי העניין שיש כאן שורש עיכוב, וכן (ב) הקבלה שלו, ומכך גם (ג) התיחום שלו. כלומר, זה באמת תהליך שדורש את שלושת המרכיבים האלה. ואז מגיעים לשחרור, יורד המתח, עושים מה שאפשר, בקטן, מבלי להרגיש מופרת. השבוע הרגשתי שלווה בעשייה.
אבל כדי שזה לא יהיה דיבורים בעלמא אני אנסה באמת לשחזר באמת כמה המההישגים שהיו מבחינתי, קטנים ככל שיהיו, את חלקים אפרט:
- שיחת טלפון מחברה. - מייד עולה מחשבה: אין לי כוח לדבר איתה. לא אענה. אחזור אליה יותר מאוחר.
בעבר, רגש כזה היה מערער אותי עוד יותר. הייתי מדמיינת כיצד היא יודעת שסתם לא התחשק לי לענות, הייתי חשה אשמה, וזה היה יוצר מצב שעוד יותר לא התחשק לי לדבר איתה. הייתי אז דוחה את השיחה אליה משעות, לימים, עד שזה כבר היה לא רלוונטי.
הפעם, גם לא עניתי מייד. אבל קיבלתי את זה. שיש כאן שורש עיכוב. או נניח שיש כאן משהו שקשה לי. ושזה לגיטימי. זה עזר לי לחדד את ההבנה שאני לא דוחה אותה באופן אישי. וזה גרם לי לחשוב בעצם כמה אני אוהבת אותה.
אז שני הדברים האלה (זיהוי, קבלה> תיחום) גרמו לכך שבעצם אחרי כעשר דקות התחשק לי לדבר איתה, והתקשרתי אליה בשמחה.
התוצאה הייתה (מעבר לזה שהתקשרתי! ומהר!) שהייתה לנו אחת השיחות הטובות והמשמעותיות שהיו לנו בשנים האחרונות. בדרך כלל זה שטחי, אבל הפעם הייתה קירבה אמיתית. שוחחנו קרוב לשעה וגם קבענו יום להיפגש (מתוך רצון אמיתי ולא כדרך לסיום השיחה...)

-ביחסים עם בעלי-רגעים של מתח קיבלתי כפי שהם. זה באופן פרדוקסלי פוגג את המתח. זה היה קצת כמו להוציא את העוקץ. אולי כי חלק ממה שקורה כאשר עולה מתח זה ההתנגדות למתח, וההתנגדות הזאת יוצרת אש, אנדרנלין, מאפשרת לגעת בחלקים מודחקים, לאשר דעות שליליות על עצמי, על חיי. זה "עוזר" לגעת בפחד מבלי להודות בו (הרבה יותר קל להתחבר לכעס מאשר לפחד).
 אז בפעמים האלו, לעומת זאת, ברגע שעלה מתח, אי-הבנה, חיכוך כלשהו, וקיבלתי אותו. כלומר הסתכלתי עליו וכאילו עברה לי מחשבה אדישה:"אה, שורש עיכוב" זה ייתר את הצורך להסלים. איך בדיוק זה עובד לא יודעת. אולי מרגע שההבנה ("אה, שורש עיכוב") הזאת במודעות אז הלא-מודע לא יכול "להשתמש" בזה. זה מאבד מכוחו.

-ערב שבת, שבת בוקר, ערב יום העצמאות- יש רצון ללכת לבית כנסת. הוא קיים הרצון הזה, אין ספק. אבל אז מתקרבות הדקות שבהן צריך לקום כדי להספיק להגיע לקריאת התורה, לתפילה. מושכים החלומות, מושך הספר, מושך הבית...וגם: מה אני אלבש? וגם אני לא מכירה שם אף אחד, ואפילו נשים לא חייבות, ואפילו: אפשר לחשוב יום העצמאות, בכלל לא מתקרב לגאולה שלמה. הכל מאוד רציונלי לכאורה. אבל בעצם, המחשבות האלה, שמתחילות די קטנות ותמימות, גורמות לכך שאמשוך את הזמן, כך שנשאר פחות ופחות זמן להתארגנות ויציאה. ככל שמתקרב הרגע שבו אני יודעת שלאחריו זה יהיה מאוחר מדיי כך גובר כוחן. מרגע שעובר הזמן המחשבות האלה משתתקות, יש הקלה, כי בעצם עכשיו גם אם אני רוצה ללכת אי-אפשר. באמת, אני ממש רוצה, אבל זהו, אין מה לעשות, אפשר לחזור לחלומות. אחרי כן יש קצת חרטה, ותחושת פיספוס.  וכך למעשה אני "עובדת" על עצמי, כל פעם מחדש.
בפעמים האחרונות, יכולתי לשים אצבע על המחשבות האלה כבר כשהתחילו. הפעם הן הצחיקו אותי.  הזיהוי הזה, ההתבוננות השלווה גרמה לכך שהפעם, גם אחרי שעברה הדקה ה-90 יכלתי להגיד לעצמי שעדיף להגיע אפילו באיחור רב. ההכרה שכל רגע הוא משמעותי, אפילו אם זה לא מושלם. נניח, גם לשמוע את הפסוקים האחרונים של הפרשה- לכל מילה, לכל אות יש כוח. או נניח אפילו רק להגיע ולהיות במחיצת ספר התורה מספר דקות. גם זה משמעותי. או בערב יום העצמאות: רק שבעלי יראה אותי בסוף התפילה וישמח בליבו.
אז זה נותן כוח לקום, להתלבש, לצאת, כדי להגיע לכמה דקות האלה.
התוצאה, (ושוב, מעבר לזה שיצאתי, שהתגברתי!) הייתה שהגעתי בדיוק בזמן להוצאת ספר התורה בבוקר השבת ולתפילות הערבית בערב שבת ובערב יום העצמאות. כמה שמחתי.
 איזה תחושה של סיפוק על כך שתמיד יש לי בחירה, ושיש תוצאות טובות כשרק מחליטים לקחת אחריות, ופשוט להתבונן על זרם התודעה שלי, מבלי חשש.

מכתב שלא אשלח

אני מוצאת את עצמי משחזרת שוב ושוב את מה שהיה. מסמיקה מבושה, משתאה אל מול העזות שלי, תמהה על התגובה שלך. אני מוצאת שם גם שאלה וגם תשובה, אני מוצאת שם הרבה שקט. אני רוצה להבין מה היה. רוצה להבין מה קיבלתי. כי אני מרגישה שקיבלתי משהו שלא זכיתי לו אף פעם. מה זה? האם זה נטו ההקשבה העמוקה הזאת? התחושה שמישהו באמת נמצא איתי? קראתי רשומה של מטפלת שסיפרה איך לפעמים היא מקשיבה למטופל- כאילו היא על ענן. היא חווה יחד איתו את הדברים, היא לא חיצונית אליו. ואמרה שמטופלים חדשים מחכים בסוף שתאמר משהו. היא לא מבינה למה היא צריכה לומר משהו. היא מרגישה שהיא נזרקת מתוך החוויה האמיתית אל משהו חיצוני, כפוי. האם הוא לא יודע שהיא הייתה איתו? האם לא הרגיש?
אז אני הרגשתי שכך הקשבת. ואני הרגשתי את זה. ולכן לא הייתי צריכה לשאול מה אתה חושב, ולא חיכיתי לתשובות מילוליות. לכן גם יכולתי אני להיות על הענן שלי ולהיכנס לזרם המחשבות שבו שיתפתי אותך.
כן, זאת ההקשבה שמפעימה אותי כל כך, וגורמת לדמעות של אסירות-תודה לעלות בעיניי.
ואז מעבר לזה, יש עוד כל כך הרבה.ולמרות כל מה שכתבתי עכשיו אולי הייתי רוצה לשתף אותך גם בזה.
למשל זה שאתה מישהו שאני יכולה לבטוח בו. כמה נדיר עבורי לסמוך כך על מישהו בעולם הזה. כמעט ולא קיים.
שאלת אותי מה קראתי. זה לא חשוב מה היה כתוב בדיוק, אבל מה שקראתי מבין השורות זה שאתה "כמים הפנים לפנים". שלא היה שום דבר שהפתיע אותי, כי מה שאתה מראה זה מי שאתה באמת. כתב היד השליו והמסודר שלך, בפני עצמו נתן לי ישוב דעת. אני, שמלאת סתירות עצמיות, שמלאת הסתרות ביני ובין העולם, חסומה כל כך.. לי זה הציב הבנה לאן אני רוצה להגיע. בחיפוש הזה, מה בעצם אני מחפשת. את הפשטות הזאת, הלא פשוטה בכלל.
ועוד קיבלתי..את המחילה שלך. את תיקון פגם הברית. את החיוך והצחוק שאמרו לי- את בסדר. הכל בסדר. והמחילה הזאת על משהו שעשיתי בזדון, הרגשתי שיש בה למחות את בקשת הסליחה הנצחית שלי מהעולם על משהו שלא עשיתי בזדון או בידיעה. הרי אני מסתובבת עם תחושת האשמה הזאת כבר כל כך הרבה שנים. שבגלל מה שקרה לי נפגעו הקרובים לי. ונפגע כל מי שנאלץ לשמוע ממני על מה שקרה שם. כל מי שנאלץ לשאת את הכאב שלי.
אבל לא רק שסלחת. אלא גם ביקשת לשמוע מה היה שם. איך ידעת לשאול? איך לא חששת שאחשוב לעצמי מה זה עניינו?
אז סיפרתי קצת. ואתה נאנחת. לא יודעת מה חשבת. אבל אולי כי רציתי שתדבר אליה ולא אליי, אמרתי: אני באיזשהו אופן תמיד ילדה בת חמש. ואתה הינהנת. סיכמת- אני מקווה שמשהו פה נפתח היום. בטח שכן.

אז למה לא אשלח את המכתב בעצם. כי קורה כאן הרבה, בכמה רמות. וממילא אף פעם לא אוכל להעביר לך את הכל. זה מורכב כל כך. וחוץ מזה, אולי עייפת ממני. מהתלמידה שהתחילה בצעדים בוטחים, אבל מהר מאוד התחילה לפרוק עוד ועוד מכאובים. עיניה דומעות כל כך. אולי הרמה האישית שבה אני כותבת לא נוחה לך. אולי כל מה שאני מייחסת לך הוא שטות מוחלטת, השלכות עיוורות שלי. אולי כל מה שקורה, כל האינטרסובייקטיביות הזאת, שאני חושבת שהגעתי אליה, מתרחשת בעצם אך ורק ביני לבין עצמי? זאת מחשבה ש"מבדידה" אותי. גורמת לי לבדידות. ואולי לכן אני מעדיפה להאמין שכל מה שהנחתי עלייך בכזה ביטחון הוא בעצם נכון. החיזוק לכך יהיה אם לא אשלח את המכתב. כי זה אומר שאין צורך, שאת הכל אתה כבר יודע, שאת הכל חווית בדיוק כך. לשלוח את המכתב, יהיה לקחת סיכון, שתקרא ותחשוב מה עובר לה בראש.. מה לי ולזה..מין פרדוקס כזה. שצעד לקירבה עולה בסיכון של התבדות.
ומצד שני מה יותר לבד מאשר להניח הנחות על השני ולא לתת לו אפילו את האפשרות לשמוע או להגיב. אולי זה פגם הברית האמיתי. להיות ביחסים רק עם עצמי, ועם צללים של אחרים.
אז אולי הכי נכון זה לשתף בחלק מהדברים. לשתף, אבל להשאיר מרחק, מרחב בטוח שבו האחר יוכל להתבטא, להתממש באמת. אם אני אהיה באמת והאחר יהיה באמת אז יוכל להיות קשר. מזה יוכל להיות פריון.
אני צריכה ללמוד לשחרר. וזה יוכל להיות אם אבטח באחר.
כל הזמן ניסיתי להבין מה ההבדל בין מה שקורה פה למכתבים הישירים שכתבתי בצבא לק', לי'.. ועכשיו אני יודעת. לא השארתי להם מרחב לנשימה. מרוב הפחד שלי, מרוב הצורך בשליטה. לא נתתי להם להיות מי שהם באמת. לא נתתי להם להיות שום דבר מלבד מושאי הפנטזיה שלי. כך חנקתי את הסיכוי לקשר של אמת.
ועכשיו זה אחרת. משתפת. אך סומכת מספיק בשביל לא לשפוך את הכל. לא לסגור את כל הקצוות, לסתום את כל העמימות. אלא להיות יחד איתה. להאמין שמה שצריך להיות מובן יהיה מובן. שמה שצריך לעלות, יעלה, אפילו אם ייקח זמן.
כך גם עם הקב"ה, עליי לתת לו המרחב להיות. לפעול עבורי. אם אשחרר, יבוא לידי ביטוי בחיי.
לכן בחלומי הופיע: מעשה בביטחון .
אמונה? תיקנתי.
לא, ביטחון.

המתרחש כמשתנה

הרי מרכיביו של שורש העיכוב יכולים להיות חזקים, עקשניים, שולטים, ולא מוותרים על מקומם. הם פעילים כל עוד לא סולקו ואם אנו מזהים את הפעילות מהם, יש לקבלה, ויש גם לזהות אותה בזמן. כדי לעצור כמה מרכיבים מהשורש. ואם עיקר השורש פועל יש מראש לדעת שהוא רשאי לפעול ולאפשר לו לפעול, עד שיסתלק.

נכון.אני מכירה אותם כבר שנים. את השורשים המעכבים האלו.הם באמת עקשניים. מעניין למה בחרה במושג שורש. בדרך כלל מתקשר לדבר חיובי ("להתחבר לשורשים" בלעז) אבל פתאום לפגוש כאן את המילה שורש והיא שלילית...גורם לי לחשוב על שורשים של עשבים שוטים, שהם יכולים להיות עקשניים כל כך. להשתלט על חלקות טובות, לגזול מים ודשן. וצריך אז לבער אותם, לבער מהשורש, כך אומרים. אז הנה, האסוציאציה שתעזור לי להבין מול מה אני (לא ) נלחמת (אלא מקבלת). אני לא יודעת עדיין מה שורשי העיכוב אצלי, אבל אני יודעת איך העיכוב עצמו נשמע. קולו בהיר וחזק, מתגבר על קולות אחרים שאני מנסה לשמוע. הוא אומר: את לא יכולה. או, תעזבי אותו, את יכולה יותר. לפעמים הוא לא אומר כלום רק צוחק בלעג למסורבלות שלי. והוא אכן מעכב. מעכב את השמחה, את הסיפוק, את החיבור וההתקרבות לעצמי ולזולת.
אבל בסדר, עכשיו, אחרי שנים של חוסר אונים מולו, יש טקטיקה אחרת. לא להילחם בו. לקבל אותו. לאפשר לו לפעול. אולי רק להתבונן בו.

אז מה התיקון? באם אנו רושמים לפנינו הישג מתחזק, מרגיע ומשמח, יש לרשום אותו לא רק כהישג,אלא גם את תוצאותיו.כדי לחוש, ולהרגיש, כדי להכיר בקיומו. כן.להתבונן בו.כי מתוך שאני מתבוננת, אני מזהה. ומתוך שאני מזהה אני מבדילה (ברוך שהבדילנו). אני נשמרת. זה לא שייך אליי, זה שורש העיכוב. או, זה כן שייך אליי, מאוד. אבל כרגע, לא לתמיד. וגם- לא רק זה שייך אליי אלא גם החלקה הטובה שאליה הוא פולש. אז מה עושים? מחזקים את החלקים הטובים. עוד מים, עוד דשן, עוד שמש. אולי יותר תיחום: אבנים קטנות מסביב.

קראתי:"עשבים שוטים חזקים יותר ובעלי כושר הישרדותי גדול יותר מאשר הצמחים הרגילים לכן קל להם לנצח במאבק על המים ועל המקום מול הפרחים והשתילים ששתלנו, לכן ללא עזרה שלכם בטיפול בעשבים שוטים אין לגינה שלנו סיכוי.
טיפול בעשבים שוטים יכול להיות מגוון אפשר להדביר עשבים שוטים אבל הסיכוי שהצמחיה שאנו רוצים שתצמח תפגע גם וזה לא תמיד בא בחשבון, ישנה עוד דרך לטיפול בעשבים שוטים והיא עבודה קשה אך יעילה, עקירתם מהשורש "
אבל זה לא מה שימימה אומרת. כלומר, להגיע לשורש העיכוב (העשב, העצב) זה מאמץ קשה ואולי לא נגמר. אז אולי במקום להיות מתוסכלת מהמלחמה בשורש השלילי, כדאי לקבל אותו, לתת לו לפעול את פעולתו, אך במקביל, להתמקד יותר בפרחים. להנות מהם, להעמיק בהם. לטפל בהם מתוך תחושת נחת והנאה, ולא מתוך תסכול. ואז הם יתרבו.

(עד כאן להיום, מחר אמשיך להעמיק:)

כי רק אז יכולים לעשות הפרדה בין מה שמתרחש כמתוקן לבין מה שנותר. זאת אומרת,מעבר גמיש, שלא מאפשר התנגשות או ירידה. ובעיקר לא עירבוב או טישטוש בתפיסה.

יש בחלק הזה פעמים חוקיות, אבל הם אחרות. יש להפריד בין שני החוקיות. לקבלן. בלי לקרב אותם לעירבוב ולחשוב אז שכאשר שורש של העיכוב מתרחש שזו נסיגה ולהיכנס לתסכול או לספק בהתקדמות.

כשמשיגים משהו לנסות לרשום את הקשר עם ההישג. מוכיחים את אותו דרך ההבנות, דרך הכלים. צריך לדבר על היישום, איך עשינו. ולמרות שזה קשה, צריך ליישם את הדברים, ולהרגיש את החלקים.

כמה מילים בבוקר

קמתי הבוקר מהורהרת. עם תחושה של מתיקות אחרי יום האתמול, שבו בעיקר נפתחתי. והיה לי טוב עם זה. הוידוי עשה לי טוב גם אצל איתן. דיברנו על הנסיעה של י', על החרדות שלי ושל אבא בעניין הזה. הוא אמר שזה מצחיק שרק עכשיו גילינו שיש לי חרדות. שהצלחתי להסתיר אותן טוב. קיבלת הכשרה טובה הוא אמר, גם אם אין לך תעודה. לך ולאבא יש שפה משותפת, מהשטח. אתם מבינים אחד את השני. הוא שואל אותך- את חושבת שלא הייתי צריך לתת לו לנסוע? ואת מבינה שהוא אומר לך אני חושש. הוא אומר לך אל תבכי, את עושה לו מזל רע. ואת מבינה, הבעת רגשות זה משהו שיש להיזהר מפניו.
דיברנו על ההיפתחות שלי בזמן האחרון, איך מחיצות לאט לאט נפלו. איך בשיבעה ראיתי שאפשר אחרת. לא שהיה לי קל.
אבל לפרקים הרגשתי חלק, מהמשפחה הגדולה הזאת.

וידוי

נכנסתי לחדר בוכייה. כמו ילדה שבאה אל אביה להתוודות. עוד לפני שדיברתי הוא התחיל להקשיב. הינהן. חיכה. נאנח. ואז שאל:כן, ש., מה על ליבך?
סיפרתי לו. על האופן שבו פגמתי. על האמון שסדקתי. האופן שבו ניצלתי את הכנסת האורחים שלו כדי לקרוא במחברותיו. סיפרתי אייך חשבתי באותו רגע שזה נכון. שאני תלמידה, ורוצה ללמוד. הוא צחק. אלוהים, הוא צחק. הוא לא כעס עליי בכלל. איזה מתיקות. הוא הביט בי בעיניו הטובות ואמר- טוב, אז אם כבר תשתפי אותי מה קראת? גימגמתי משהו. אמרתי שאני באמת מצטערת. שהיו לי ימים של נפילה אחרי כן. שהבנתי שזה מה שאני עושה. אני הכי מתקרבת ואז הורסת. אמרתי גם על איך הרגשתי אחרי החשיפה, וגם על החלום שלי עליו, שבו כעס עליי. הוא הינהן, והתנדנד בכיסאו. שאל על התרחשות ההיא הרחוקה. התלבטתי רגע. וגם את זה סיפרתי. כי אני מאמינה בו. והוא היה איתי, ואבן נגולה.
בסוף עוד אמר תודה, ששיתפתי בשני החלקים, תודה.
הוא הודה לי. איזה מתיקות.
ה', אם אני כל כך אוהבת את יציר כפייך, תחשוב כמה אני אוהבת אותך.

קשה לקום בבוקר

זה לא חדש. השעון מצלצל. המודע מתעלם. החלום קורא לי, לשוב אליו. לשוב כדי להבין, כדי להיזכר. המציאות רק מבריחה אותי אליו עוד יותר. לקום ל-מה? לקום בשביל מה? הריקנות של השיגרה. או יותר נכן המלאות של השגירה בחוסר שלי. כמה עוד אפשר להעמיד פנים שמשהו ממש משנה לי, כשכל מה שאני רוצה זה ילד. תינוק רך לערסל בין זרועותיי. אין לי אנרגיות, ללכת לעבודה, מרגישה שהבטן השטוחה שלי ועיניי העצובות מסגירות אותי בכל בוקר מחדש.

דודה שלי

דודה שלי הלכה לעולמה.
דודה שלי הייתה אישה צדקת. אשת חסד אמיתי. ולכן זה מתאים שהיא נפטרה ביום הראשון של ספירת העומר, חסד שבחסד.
על הרבה אנשים שנפטרים אומרים לאחר מותם שהם היו אנשי חסד. אני חושבת.
אבל אני יודעת שצדיקות כמו זו שהייתה לה היא נדירה. ואת זה ידענו לומר גם בחייה.
ביתה היה בית תמחוי לכל נזקקי העיר. מדירת קופסת הגפרורים שלה היא הייתה מוציאה סירים על גבי סירים של מטעמים ותבשילים לתושבי השכונה, לאנשים אבלים, לאנשים נזקקים, וגם סתם לאנשים ששמחו לאכול משהו חם. לסלון הקטן שלה היו מטפסים ועולים בכל יום נשים וגברים, לעיתים זרים מוחלטים, כדי לאכול. הבית שלה היה פתוח לכולם. ובדרך נס היה מקום לכולם.
כשבאנו לבקר אותה היינו מתרגזים לפעמים , מרגישים שיש מי שמנצל את טוב ליבה. אבל היא מעולם -מעולם- לא חשבה רעה על איש. הייתי יכולה לומר שמעולם לא עשתה חשבונות אבל זה לא ישרת את האמת באופן מדוייק. כי טוב הלב שלה היה כה מוחלט, אבסולוטי, שאפילו המחשבה שיש דבר כזה לעשות חשבונות לא חלפה במוחה לשבריר שנייה.
אני מגזימה? נדמה לכם.
אפילו כשכבר לא עמד לה כוחה לבשל, אחרי גבורות, והיו ילדיה מביאים לה אוכל, עדיין הייתה מייד מתקשרת לכל מכריה:"תבואו, יש קוסקוס!" ותוך כמה דקות היו מופיעים..
כשמי מאיתנו היה בא לבקר אותה נהרה הייתה שפוכה על פניה. אור היה בוקע ממנה, חיוכה רחב ועיניה הצוחקות אלינו תמיד. "תאכלי משהו? איווה תאכלי משהו!" חצי שאלה חצי בקשה. אי אפשר היה לסרב לה. תאמינו, ניסינו. "תאכל, תאכל". יודעת שאנחנו סונטים בה על הדירבון התמידי שלה, אבל גם משתמשת בזה כדי שבסופו של דבר ייקרה מה שהיא רוצה: שנאכל. שנטעם. מהכל. מסלט המטבוחה, הפשטידה, הקציצות, הדג, המרק...(טעמם הענוג עומד בפי על אף הזמן שעבר).
דודה יקרה שלי. שלנו. של כולנו.
סיפור חיים קשה ומורכב, התייתמות מאם בגיל צעיר ואובדן אחים ובת.
אני חשה שאני מקצרת בכוונה, מקטינה בכוונה את סבלה. כי זה מעולם לא הגדיר אותה. בחייה לא היה מקום למסכנות.
אני יודעת שהיה שם עצב. יודעת, אבל לעולם לא פגשתי בו לגביה. אם התעצבה היה זה על האחר. שהרי היא חמלה על כל אחד ואחת. אבל בחייה שלה תמיד ראתה את הטוב  "מה שלומך דודה? איווה, בסדר גמור!".
ללא קורבנות, ללא חיפוש אשמים, ללא כעס, ללא טיפת מרירות.
רק רצון לתת לאחר, להקל עליו במשהו, לשמח. נו, אמרתי, חסד.
ואני בטוחה, יודעת בלב שלם, שבכל מעשי הצדקה שלה, אף פעם לא היה קמצוץ של גאווה.
הגזמתי? זהו שלא.
להגזים יהיה אם אומר שלדעתי זו אישה שלא היה לה יצר רע.
אבל אני אומרת את זה. כי ככה זה.
יחידה במינה. אבדה לנו.
סגרה את דור הנפילים, האבות והאמהות של משפחתנו. שעלו לארץ מתוך ציונות אמיתית.
ששיחדו את אנשי הסוכנות בכסף שיתירו להם לעלות לארץ הקודש. שמעולם לא דיברו סרה בארץ.
למרות שיכלו. ראו את הטוב. שמחו בילדים, במשפחה, בביחד שלהם.
כל ההסתכלות שלהם על העולם הזה הייתה שהוא ממילא רק פרוזדור. הם חיו את הידיעה הזאת. לכן מיד בהגיעם קנו לעצמם קברים. ולכן כסף לא היה עניין, כל עוד יש מה לאכול. ולכן הצדקה והחסד והנתינה לבריות הייתה שופעת.
אני נצר למשפחה מיוחסת. מיוחסת- מלשון יחס. לא היחס שהיא קיבלה (טוב, גם) אלא היחס שלה לאחר. הקשב שלה לאחר. הלב הרחב והפתוח שלה לאחר.
אין לי הרבה מזה, אני מודה.
היו לי יותר מדי שנים בהם הייתי מרוכזת בעיקר בעצמי. בכאביי, ברגשותיי. איזה ביזבוז.
הלוואי שאזכה ללמוד מדרכם, להפנים משהו מכל הטוב הזה- האמון, התום, החום.
 נו, האהבה.

שבת הגדול

לא חשוב הפרטים. מה היה, איך היה. שוב הנסיבות האלה שבהם חיצונית הכל טוב ונחמד-בן-זוג, משפחה, חברים, אנשי רוח שאני מעריכה- כולם יחד במקום אחד. כאילו חלום שמתגשם. ובכל זאת, בפנים, לא טוב. הפער בין האידיליה שבחוץ לבין מה שבפנים. ההבנה שגם כאשר כל העולמות שלך נפגשים בחוץ, הפיצולים לא יתאחדו, החיבור לא ייעשה עד שלא ייקרה בתוכי. אז בינתים יש סיכסוך, קונפליקט, כל חלק שבתוכי מושך לצד אחר, הנטייה שלי לרצות, להיות גם וגם, לתת גם וגם, להראות גם וגם...ובסוף מרגישה ריקה, עצובה, מרגישה שלא הצלחתי, לא להיות עם אף אחד באמת. בסוף רק להיות צופה, או רק להיות חלקית. והנוף, האוויר, האוכל, השירה, הדיבורים הקדושים, שום דבר לא שינה את זה שבסופו של דבר לא הייתי מספיק נוכחת כדי להיות כלי לקבל את זה. מתי כבר אוכל להיות כלי? הייתה שמחה, הייתה אהבה- אבל הכל כל כך חלקי! מתחת רוחשות מחשבות, רצונות, פחדים- לא מאפשרים לי להיות.
אני זוכרת את הדברים שנאמרו, ואני בוחרת להסתכל על מה שהיה שם באופן קונסטרקטיבי: שלפחות זיהיתי את זה תוך כדי. משהו בי היה חייב להיות שם אם הבחנתי בזה, והצטערתי על זה. רשמתי זאת בהכרה.
חוץ מזה, בעקבות משהו שקרה בשבת,  הייתה לי הבנה משמעותית כל כך לגבי הנושא של פגם הברית. זהו הדבר שאני משחזרת כל הזמן:
הפגיעה שעברתי פגמה במקום הכי תמים וטהור שיכול להיות, ולכן גם האמון שנפגע הוא במקום הכי פנימי וקרוב שיכול להיות. זאת הסיבה שאני לא מחבלת בסתם יחסים. אני פוגעת ביחסים שהכי חשובים לי. אני מתקרבת ומתקרבת ובמקום שבו הכי יכול להיות חיבור- שם אני פוגמת. ובדימוי קשה (שעלה בי ולא אדחה אותו)- אם חלילה הייתי מחבלת הייתי מחבלת מתאבדת, כזאת שפוגעת מבפנים, ומביאה לאובדן הכי גדול.
אבל מה שאני רוצה להזכיר לעצמי זה שיש סיבה שהדברים הללו צפים ועולים דווקא עכשיו. כמו שימימה אומרת אני מתעוררת משנת החורף הארוכה שלי. ואולי גם לעץ קצת (ורק קצת) כואב כשנובטים בו עלים חדשים.   מאוררת את חדרי הלב, מגלה את החמץ, זה מה שיאפשר לבער אותו.
ועוד אני רוצה להזכיר לעצמי זה שגם כשקודש הקודשים נפגע, יש את כד השמן עם החותמת.  ושגם אם חלילה יש מ"ט שערי טומאה עדיין יש שער אחד שנשאר טהור. ואם אזכור את זה אז אולי אוכל להפסיק לפגום, כי מתחת להכל עוד יש מקום מואר וטוב.
היכן שנפגע האמון נולד הפחד. פחד מקירבה, מהתקרבות אל העצמי ואל האחר. אם רק אוכל (אנא ה') להתגבר על הפחד הזה, לשחרר ידיים ולעוף, לבטוח בקב"ה שיישא אותי אל השלב הבא, אוכל להיות במקום של אהבה, להרגיש חירות ולהתקרב לגאולה.
ובעצם אני חושבת שיותר מדוייק לי שהפך הפחד הוא חירות. ומחירות נולדת האהבה הכי גבוהה, אהבה שלא תלויה בדבר (וזאת הגאולה..).

ימימה: כל עומס זה סתירה עם נושא העומס. זה לא עומס מוסיף זה עומס מזיק. ברגע שישנו את לא יכולה לקבל את עצמך ממש. אבל ברגע שאת מקבלת אותו כפי שהוא סוף סוף את עושה שלום עם הילדה. מעמידה אותה על מקומה עם השנים וקובעת בהכרה את שאלת התיקון שלך. צריך לקבל את העומס, ברגע שמקבלים אותו לא מקבלים אותו. ואז גם אפשר להפריד, כי כשיש עומס פעיל מאוד את לא נמצאת במקומך. הוא קובע לך הכל. ואז ברגע שיש הבנה הכרתית פנימית. העומס נראה לפנינו מובן ונרשם.

ימימה אומרת  לא יכול להיות עומס ומהות בו זמנית. הם סתירה. אלא שמה שקורה זה שברגע שאת מקבלת את העומס שבך כפי  שהוא, ברגע שאת משלימה עם קיומו, את עושה שלום עם הילדה (נושאת העומס). את עוזרת לה אז להיות במקומה. לבקר אצלך פחות, כי את לא מתכחשת יותר למה שיש לה לומר לך. הרי היא מעוררת אצלך העומס כדי שתראי אותו. שתביני את השפעתו הלא מודעת עלייך. ברגע שהילדה תבין שאת רואה אותו, מכירה בו, היא לא תצטרך יותר להעלות אותו. היא תסמוך עלייך שעכשיו כשאת רואה, את תטפלי, את תהיי מודעת, תהיי משוחררת. ולכן ימימה אומרת שעם השנים, עם ההעמדה של הילדה במקומה ההכרה הולכת ומיתקנת.

העומס רק צריך להירשם בהכרה. הוא יחזור שוב ושוב עד אשר יירשם שם. כשיירשם שם, בהכרה, הוא יהיה פחות פעיל בחייך. הוא יהיה במקום שלו, במקום שבו תוכלי לראות אותו, להשגיח בו. ובמקום שהוא יהיה במערכת שלך כולה, יפעיל אותך במיליון דרכים שונות, ישלוט בך, את תהיי זו ששולטת בו.  אז למשל אני מקשיבה למישהו, צף בי העומס, אני מבחינה בו, משייכת אותו לאותו מקום הרשום בי בהכרה (מגירת עומס מס' סידורי 302) הדחייה הולכת לשם ואני מתפנה לקבל תשובה בינתית, ממקור המהות ולא ממקור העומס.

 אולי ימימה אומרת שהעומס הוא חשוב כי הוא מעורר אותך להסתכל על מה שהיה שם בעבר.

אולי זה לא הילדה שרוצה שתסתכלי על העומס כי היא דואגת למי שאת היום, אלא זה העומס שמביא אותך להסתכל על הילדה. להקשיב לה, לעזור לה. את מביטה על הכאב של הילדה, הפחד שלה, העצב שלה. היא הרי לא רוצה להיות לבד שם. היא תקועה במה שקרה ורוצה שתחזרי, אחרי שבגרת, אחרי שאספת הבנות וכוחות, ותחזרי לחלץ אותה משם. תספרי לה אז שאת המשכת להילחם עבורה, ושהדרך פנוייה עכשיו. תספרי לה שהיא יכולה לבוא איתך בשלום ובשלווה, להתחבר אל מי שאת עכשיו, ויחד אפשר כעת להמשיך וללכת אל העתיד המואר שלכן, העתיד של מי שאת עכשיו כשהיא איתך.

שבעה חלומות

אסופת כמה חלומות שכתבתי במהירות עם בוא הבוקר:

12/02/11(ערב שבת)

1) חלום שבו אני ונ' גרים עם בדואים, לשם עברנו. משתלבים איתם היטב. יום אחד מגיעה קבוצה של ישראלים, רומסים ברגל גסה, מנסים לגנוב משהו. אני מרגישה שאני שונה מהם, אחרת בצורה שהם לא יבינו. אולי מתביישת אולי נמנעת, בכל מקרה מנסה להתחמק מהם. כשנ' חוזר הבייתה מרגישה הקלה. מאוחר יותר שולח אותי להיפגש עם אחד הערבים המקומיים, לשכב איתו. (כמחווה??) אני עושה זאת באדישות יחסית. כשחוזרת שולח אותי על סוס שהולך הפוך (אחוריים קדימה, ראש אחורה) ואני יושבת עם הפנים קדימה. קצת מפחדת. איכשהו מתקדמים.

בחזרה באוהל, צמודים לחדרון שהוא מקלט. מישהו מתחיל לירות. ואנחנו עוברים למקלט. הוא נכנס אלינו, כשרואה שזה אנחנו (ולא חבורת הישראלים) נרגע. הוא נראה קצת משוגע.

 2) טיסה לחלל. עלה המון כסף, מתרגשים. אבל אני די מתנתקת במהלך הטיסה, כשחוזרת לארץ מגלה שלא ממש נכחתי שם, פיספסתי די הרבה, מרגישה החמצה. מרוב התרגשות אולי אפילו נרדמתי. כשחוזרים מנסה לשחזר מה היה שם. להעצים את החוויה (כדי לא להרגיש שחבל על הכסף?)

 13/2/11

3) חתונה של א' בת הדודה (זאת שאמא שלי אומרת שגידלה), היא יפה וצעירה עם קוקו ארוך לצד. נישואים שניים שלה. בעלה נכה, על כיסא גלגלים. אבל גבר נאה, עם זיפים לבנים, גם עם קוקו הצידה. היא נראית שמחה. אנשים מדברים עליה. אני נמנעת מלהגיד שלום לאמא שלה. משהו נשפך אני מחפשת מפיות, הולכת לחפש את הפחות יקרות. אני עומדת ליד אמא שלי, בקומה מעל, א' עולה אלינו. היא ממש יפה. זוהרת כולה.

4) משהו עם הדודים מהקיבוץ. נוסעים לבקר אותם. אומרים שיש להם מין קמיעות/קלפים של הקיבוץ. משהו יקר ערך, סידרה שכל אחת מתייחסת לאספקט אחר (הרפת, התפוזים, וכו') הם די נלהבים. אני לא מבינה ממש את הערך או מה עושים עם זה.

אחר כך- אני שוכבת במוסד/בית חולים. יש לי טבעת שחורה שמייצגת את המוות. יש 7 טבעות כאלה, כל אחת מייצגת יסוד אחר בעולם. יש אישה/מכשפה שרוצה להשיג את כל הטבעות האלה, זה ייתן לה כוח רב. אני רואה שאחת הטבעות, אצל י' שלמדה איתי בקלינית נפלה לה (פרפקציוניסטית). אני לוקחת אותה אחרי שיצאה. מחביאה אותה על אצבע כף הרגל שלי. היא מתקרבת אליי, חשה במשהו. אני מעמידה פני משוגעת, צועקת עליה שתעזוב אותי יודעת שאסור לי לשחרר פחד, מזה היא מתקיימת.

01/03/10

 אני ונ' נוסעים לחופשה איפשהו. ישנים באיזה מקום. ביום האחרון קמים בבוקר באתר תיירותי כלשהו. יש שם כל מיני אטרקציות כמו ארמון על המים והצגות רחוב. אבל נ' רוצה שניסע ישר הבייתה. אני מתלוננת: אז למה הגענו עד לכאן? נ' אומר כדי לישון! ורומז לכך שהוא זה שנוהג. נוסעים בחזרה. לאוטו של נ' (הכחול) יש פתאום גג נפתח. אני יושבת מאחור במכנס קצר וחלק עליון של בגד ים. משתרעת ומשתזפת. יניב מקדימה, חובש כובע רחב שוליים במקום הכיפה המאפיינת אותו בד"כ. מרגישה חופשית. כשנכנסים לעיר אני מבינה שצריך להתלבש (רואה על ספסל מישהו מהיסודי שלי-נתי). נ' גם מחליף לכיפה שלו. יש איזשהו קטע שאני מסתכלת על העורף שלו והוא מצומק לגמרי וזה קצת מרתיע אותי.

בחזרה בבית ה' ד'. באה לבקר אותי. אנחנו מדברות על הטיול. היא גם חושבת לנסוע עם החבר שלה, מתלבטת איתי. אני מרגישה שכיף לה. אני מציגה כאילו היה הכי כיף בעולם. למרות שהיה רק בסדר. מציעה לה עוגה וקפה. היא אומרת אבל הקפה שלך למטה.(?) אני חשבתי שהיא לא רצתה בכלל. אחר כך מציעה לה עוגה- זה יותר גלידה שאני מכינה (בפעם הראשונה) מציעה לה, רוצה לשמור גם לנ' אבל היא גומרת הכל.

 חלום של נ' שחלם במקביל אליי

 ערב שבת, הוא הולך לבית של הרב מחב"ד. רואה שהכל מלוכלך. שוחטים שם עופות. נראה כמו מפעל כזה, אבל הכל מעץ. לא מנירוסטה. הוא אומר לרב: מה זה? עוד מעט שבת..הרב אומר: לא, נו, עזוב שטויות. פתאום הוא מבחין שמשהו לא כשורה, הוא קולט שהשחיטה בכלל לא כשרה (ניקור או משהו). הוא הולך משם בשוק. מגיע הבייתה והולך לביהכ"נ. לא מספר לי כלום.

 04/03/11

בית גדול שהמשפחה של ההורים שלי משכירה בירושלים. ענקי. במטבח חלונות צופים אל פני העיר. בוקר. ח' אחותי ואני במטבח. אני רוצה לעשות שיחת טלפון למכבי לשאול אם מאיה המדקרת תקבל אותי. י' אחותי עושה את השיחה במקומי? אומרת ששמה לירון? פתאום זאת באמת לירון? אני מחליטה להצטרף באמצע  (מחליפה את י/לירון) המזכירה הרוסייה בצד השני של הקו אומרת "אה אה, אוקיי אני מבינה? נראה לי שתסדרי לבד" היא נפגעת ואני לא מבינה ממה.

אחר כך מסתבר שי' הייתה צריכה משהו אחר ושהיא לא תקבל את זה. היא לחוצה, בוכה מאוד (מה זה?)

ע' באה לבקר אצלנו. יש בחוץ ילדים לקויי שמיעה. עם אבא של ה' מהגן. הם כל כך חמודים!

ע' ואני מספרות להם איזשהו משל /סיפור של אהבה שבסוף מופיע הנסיך והוא לא מוותר וכו' וכולם מתרגשים. ופתאום מופיע "אשר" ומנשק את ענבר. היא מתרגשת אבל לי זה מוזר שהופיע כך פתאום כאילו במחווה רומנטית. אני הרגשתי קנאה שלו. אחר כך הוא היה קצת ערס ובעט במברשות השיניים שלי .(??!?!?!#%)