התחלתי את הפגישה בזה שסיפרתי לאיתן על זה שהתעלפתי בבוקר בבדיקת דם שגרתית. אמרתי שזה לכאורה עניין של לחץ דם נמוך אבל בעקבות קטע שקראתי בפסיכולוגיה עברית שכתבה רות גולן אני יותר חושבת על זה במונחים נפשיים(במאמר היא מתייחסת לחוסר היכולת של מטפלים רבים לראות תסמינים גופניים שלהם כמשהו שנובע ממקור רגשי- וגם אם מבינים את זה לא מעמיקים כדי להבין מה שוכן בבסיס התסמינים- היא קראה לזה"המטפל החולה-הסנדלר הולך יחף")
איתן הסכים איתי ושאל האם הבדיקה הזו הייתה שונה מאחרות. אז כן, אמרתי, זאת הבדיקה שאמורה אולי להגיד האם יש לי זאבת או לא. אוקיי, אמר אז זה נשמע כמו חרדה. את היית בחרדה! לא חשבתי על זה במושג הזה...טוב, כי לשמוע על עצמי שאני בכלל יכולה להיות בחרדה זה קשה לי. דיברנו על זה רק לאחרונה בפגישות, על זה שאני מתחברת לכל מיני רגשות, ונראית לכאורה מאוד מודעת, אבל יש דבר שאני מסתירה מאוד, אפילו מעצמי: והוא החרדה שלי. והחרדה הזו מפעילה אותי בכל כך הרבה דברים שאני אפילו לא מתקרבת להכיר. החל מהצורך הגבוה שלי בשליטה, עד ההימנעות שלי, הקושי שלי להתקרב ועוד, ועוד..
בכל מקרה, אמרתי שמה שעלה לי לראש לגבי ההתעלפות הוא קצת שונה, אבל אולי אפשר לחבר אותו גם לחרדה (שוב, עצם המונח הזה מעורר בי חרדה בפני עצמו!).
וסיפרתי מה עלה לי:
היה לי שבוע מצויין. דברים זרמו לי. לא שלא היו קשיים אבל הצלחתי להתמודד איתם בצורה חיובית ושלווה שזה נתן לי תחושה שיש לי יכולת בחירה והשפעה. שזה באמת תלוי בי, ושהיום יש לי את הכלים ואת החוסן. כך גם נפתחו אצלי קשרים חברתיים שהיו חסומים, פריצות דרך בעבודה, ועוד. זה גרם לכך שברביעי בלילה הרגשתי את השיא של היכולת שלי. הייתי מרוכזת, מפוקסת, פתוחה. (הוא הינהן, אמר שככה זה נשמע: פתיחות מאוד גדולה לחוויה). ומאותו מקום שלחתי לרב מייל עם המלאכות שלי וגם כמה מילים על ההתלבטויות שלי לגבי המידה שבה אני יכולה לשתף אותו במחשבות שלי. הדבר הזה, אמרתי לאיתן, עורר בי אי-שקט נוראי. לא הצלחתי להירדם באותו לילה, היו לי כל מיני סרטים בראש: שאני הרסתי, שוב, במו ידיי, את הקשר. כי בטח נמאס לו ממני, ולמה בכלל אני מעוררת שוב את הסיפור על הקריאה במחברותיו כשבעצם הוא אמר שהוא מוחל לי. אם הייתה לי כזאת שקט ושלווה, אז מה בוער לי שוב להתעסק עם השלילי? (פה שיתפתי את איתן בכל מה שקרה בשבת וההתוודות שלי). וחוץ מזה, הוספתי- וכאן מגיע החלק החשוב שכרגיל אותו אני אומרת בדרך אגב- שאלתי את עצמי מה אני עושה פה. מה אני רוצה ממנו בעצם? מה זה התלות הזאת שאני מפתחת? מה הצורך הזה לשתף אותו בכל דבר? האם המטרה שלי היא התפתחות רוחנית ואישית או שיש מניעים אחרים- צורך באישור,בהכרה,צורך במישהו לשאת אליו עיניים. האם למשל יש בי הערצה? (מילה חזקה) ןאז האם אני לא משתמשת בבמה שנוצרה כדי להיות במגע עם מושא ההערצה שלי?
איתן הקשיב ושאל:
מה מפחיד אותך? זה שהרסת? זה שחיטטת? האפשרות שאת מעריצה?
אמרתי:מפחיד אותי להרוס את הקשר שנוצר. פגם הברית.
אבל איתן מכיר אותי יותר טוב. הוא אמר שמה שמפחיד אותי למעשה הוא ההתקרבות עצמה. הרי עד לא מזמן הייתי בונקר. אני עדיין מציצה ממנו רק לפרקים, וחוזרת במהירות חזרה לאיזור הבטוח. ומה שקרה עם הרב הוא שאני הראתי לו חלקים שלי, וראיתי חלקים שלו, וזה מפחיד. להתקרב כך למישהו. זה לא פשוט לי בכלל. יש כאן דואליות. רצון ומשיכה להתקרב אבל גם פחד גדול. וכשהפחד מתגבר אני מתחילה לייחס כל מיני דברים: שהרסתי, שזה לא יחזור להיות אותו דבר. וכאילו חרדה מפני זה, אבל בעצם אני זאת שזימנתי את זה – כדי להימנע מהישארות באיזור המסוכן של הקירבה. איפה שבאמת אפשר להיפגע. (- נושא החוסר אמון הבסיסי).
וואללה. צודק. מדוייק.
אחר כך הרגשתי שהוא מנסה להרגיע אותי במידה ויש לי מחשבות אסורות (האמת שאין לי, אבל הקשבתי לו בפתיחות. כי אני יודעת שהסיבה שאין לי היא מפני שזה מודחק כל כך עמוק, כי זה טאבו מוחלט):
הוא אמר שהגבולות בין אהבה, למיניות, לקירבה נפשית, הם מטושטשים. וזה יכול להיות מבלבל וגם מאיים להרגיש את הטישטוש הזה כלפי אדם אחר, שכאילו אסור להרגיש זאת כלפיו ("למשל כלפי הפסיכולוג שלך"-הוא חייך) אבל זה חלק טבעי בנפש. פרויד גם תיאר את זה כטאבו אבל גם נירמל בכך שאמר שזה מתרחש אצל כולם (התסביך האדיפלי- אני חייבת לציין את השם המפורש?).
טוב, קיבלתי. מה אני אעשה. לא שזה לא עבר לי בראש.הרי זה לא זר לי:.אז אולי הרב הוא רוח הקודש שהצטרפה לאב ולבן שהיו שם קודם (אבא שלי ואחי שנ' קורא להם כך כדי ללעוג לכך שהיחסשלי כלפיהם הוא כמו כלפי קודש הקודשים).
אז כאילו הוא אמר- אז מה? ואם את מרגישה הערכה/הערצה/אהבה/קירבה-רגש חיובי כלשהו? באמת חשבת שאפשר לעשות הפרדות ברורות כאלה? לשמור על רגשות נייטרלים? (ואז הוא נזכר, שכן, באמת חשבתי, ואני מנסה לעשות את זה כל הזמן: "על זה לא מדברים").
זהו. זה עשה לי טוב. הפגישה הזאת. עשה לי סדר. דברים התיישבו במקומם.
השיחה עם ע' שקדמה לפגישה גם קידמה אותי מאוד. סיפרתי לה הכל והיא אמרה משהו שיכול להתחבר- את פוחדת מעצמך. מהיופי שיש בך, היכולת שלך להיחשף כך וליצור קשר. אם את מעריכה כל כך מישהו אחר, את חייבת שיהיה את זה גם בך. את התכונות האלה, את רק חוששת להתחבר עם זה. את מעדיפה להמשיך לבקר את עצמך, לכעוס על עצמך. מזדהה כל כך עם חלקים הרסניים. אבל רק מפני שאת חוששת להודות בפני עצמך- שאין, את מתה עלייך.
מצחיקולית. גם היא יודעת לדייק אותי. איך שהתחלתי לספר ולהתפלסף על האם נכון או לא מה שכתבתי אמרה- ש'. די עם הבולשיט. בואי נדלג, חבל על הזמן: יש לך רגשות שמאיימים עלייך וזה פשוט גדול עלייך. עכשיו בואי נחשוב מה קורה כאן.
מדהימה. אני מוקפת באנשים מדהימים. שאוהבים אותי. שמכירים אותי. איזה טוב ה'.
