אני מודה שלא ישבתי לכתוב את ההישגים שלי, ובכל זאת, החלק הזה ישב לי במודעות השבוע, וזה בפירוש גרם לכך שהיה לי שבוע טוב. כי באמת למרות שלא רשמתי בפועל, רשמתי לי בהכרה מתוך כוונה להגיע מאוחר יותר למחשב ולעשות כן. וכך למרות שלמעשה למחשב הגעתי רק עתה, ההישגים נרשמו במובן מסויים. זה היה שבוע טוב גם כי בזכות החלק, ובזכות החלק של טלי וגם בזכות זה שישבתי כמה דקות לרשום לעצמי הבנות בתחילת השבוע (הנה הישג שלי שרשמתי:)) - בזכות כל זה התחדד אצלי מאוד העניין של (א) זיהוי העניין שיש כאן שורש עיכוב, וכן (ב) הקבלה שלו, ומכך גם (ג) התיחום שלו. כלומר, זה באמת תהליך שדורש את שלושת המרכיבים האלה. ואז מגיעים לשחרור, יורד המתח, עושים מה שאפשר, בקטן, מבלי להרגיש מופרת. השבוע הרגשתי שלווה בעשייה.
אבל כדי שזה לא יהיה דיבורים בעלמא אני אנסה באמת לשחזר באמת כמה המההישגים שהיו מבחינתי, קטנים ככל שיהיו, את חלקים אפרט:
- שיחת טלפון מחברה. - מייד עולה מחשבה: אין לי כוח לדבר איתה. לא אענה. אחזור אליה יותר מאוחר.
בעבר, רגש כזה היה מערער אותי עוד יותר. הייתי מדמיינת כיצד היא יודעת שסתם לא התחשק לי לענות, הייתי חשה אשמה, וזה היה יוצר מצב שעוד יותר לא התחשק לי לדבר איתה. הייתי אז דוחה את השיחה אליה משעות, לימים, עד שזה כבר היה לא רלוונטי.
הפעם, גם לא עניתי מייד. אבל קיבלתי את זה. שיש כאן שורש עיכוב. או נניח שיש כאן משהו שקשה לי. ושזה לגיטימי. זה עזר לי לחדד את ההבנה שאני לא דוחה אותה באופן אישי. וזה גרם לי לחשוב בעצם כמה אני אוהבת אותה.
אז שני הדברים האלה (זיהוי, קבלה> תיחום) גרמו לכך שבעצם אחרי כעשר דקות התחשק לי לדבר איתה, והתקשרתי אליה בשמחה.
התוצאה הייתה (מעבר לזה שהתקשרתי! ומהר!) שהייתה לנו אחת השיחות הטובות והמשמעותיות שהיו לנו בשנים האחרונות. בדרך כלל זה שטחי, אבל הפעם הייתה קירבה אמיתית. שוחחנו קרוב לשעה וגם קבענו יום להיפגש (מתוך רצון אמיתי ולא כדרך לסיום השיחה...)
-ביחסים עם בעלי-רגעים של מתח קיבלתי כפי שהם. זה באופן פרדוקסלי פוגג את המתח. זה היה קצת כמו להוציא את העוקץ. אולי כי חלק ממה שקורה כאשר עולה מתח זה ההתנגדות למתח, וההתנגדות הזאת יוצרת אש, אנדרנלין, מאפשרת לגעת בחלקים מודחקים, לאשר דעות שליליות על עצמי, על חיי. זה "עוזר" לגעת בפחד מבלי להודות בו (הרבה יותר קל להתחבר לכעס מאשר לפחד).
אז בפעמים האלו, לעומת זאת, ברגע שעלה מתח, אי-הבנה, חיכוך כלשהו, וקיבלתי אותו. כלומר הסתכלתי עליו וכאילו עברה לי מחשבה אדישה:"אה, שורש עיכוב" זה ייתר את הצורך להסלים. איך בדיוק זה עובד לא יודעת. אולי מרגע שההבנה ("אה, שורש עיכוב") הזאת במודעות אז הלא-מודע לא יכול "להשתמש" בזה. זה מאבד מכוחו.
-ערב שבת, שבת בוקר, ערב יום העצמאות- יש רצון ללכת לבית כנסת. הוא קיים הרצון הזה, אין ספק. אבל אז מתקרבות הדקות שבהן צריך לקום כדי להספיק להגיע לקריאת התורה, לתפילה. מושכים החלומות, מושך הספר, מושך הבית...וגם: מה אני אלבש? וגם אני לא מכירה שם אף אחד, ואפילו נשים לא חייבות, ואפילו: אפשר לחשוב יום העצמאות, בכלל לא מתקרב לגאולה שלמה. הכל מאוד רציונלי לכאורה. אבל בעצם, המחשבות האלה, שמתחילות די קטנות ותמימות, גורמות לכך שאמשוך את הזמן, כך שנשאר פחות ופחות זמן להתארגנות ויציאה. ככל שמתקרב הרגע שבו אני יודעת שלאחריו זה יהיה מאוחר מדיי כך גובר כוחן. מרגע שעובר הזמן המחשבות האלה משתתקות, יש הקלה, כי בעצם עכשיו גם אם אני רוצה ללכת אי-אפשר. באמת, אני ממש רוצה, אבל זהו, אין מה לעשות, אפשר לחזור לחלומות. אחרי כן יש קצת חרטה, ותחושת פיספוס. וכך למעשה אני "עובדת" על עצמי, כל פעם מחדש.
בפעמים האחרונות, יכולתי לשים אצבע על המחשבות האלה כבר כשהתחילו. הפעם הן הצחיקו אותי. הזיהוי הזה, ההתבוננות השלווה גרמה לכך שהפעם, גם אחרי שעברה הדקה ה-90 יכלתי להגיד לעצמי שעדיף להגיע אפילו באיחור רב. ההכרה שכל רגע הוא משמעותי, אפילו אם זה לא מושלם. נניח, גם לשמוע את הפסוקים האחרונים של הפרשה- לכל מילה, לכל אות יש כוח. או נניח אפילו רק להגיע ולהיות במחיצת ספר התורה מספר דקות. גם זה משמעותי. או בערב יום העצמאות: רק שבעלי יראה אותי בסוף התפילה וישמח בליבו.
אז זה נותן כוח לקום, להתלבש, לצאת, כדי להגיע לכמה דקות האלה.
התוצאה, (ושוב, מעבר לזה שיצאתי, שהתגברתי!) הייתה שהגעתי בדיוק בזמן להוצאת ספר התורה בבוקר השבת ולתפילות הערבית בערב שבת ובערב יום העצמאות. כמה שמחתי.
איזה תחושה של סיפוק על כך שתמיד יש לי בחירה, ושיש תוצאות טובות כשרק מחליטים לקחת אחריות, ופשוט להתבונן על זרם התודעה שלי, מבלי חשש.
