זה לא חדש. השעון מצלצל. המודע מתעלם. החלום קורא לי, לשוב אליו. לשוב כדי להבין, כדי להיזכר. המציאות רק מבריחה אותי אליו עוד יותר. לקום ל-מה? לקום בשביל מה? הריקנות של השיגרה. או יותר נכן המלאות של השגירה בחוסר שלי. כמה עוד אפשר להעמיד פנים שמשהו ממש משנה לי, כשכל מה שאני רוצה זה ילד. תינוק רך לערסל בין זרועותיי. אין לי אנרגיות, ללכת לעבודה, מרגישה שהבטן השטוחה שלי ועיניי העצובות מסגירות אותי בכל בוקר מחדש.
