וידוי

נכנסתי לחדר בוכייה. כמו ילדה שבאה אל אביה להתוודות. עוד לפני שדיברתי הוא התחיל להקשיב. הינהן. חיכה. נאנח. ואז שאל:כן, ש., מה על ליבך?
סיפרתי לו. על האופן שבו פגמתי. על האמון שסדקתי. האופן שבו ניצלתי את הכנסת האורחים שלו כדי לקרוא במחברותיו. סיפרתי אייך חשבתי באותו רגע שזה נכון. שאני תלמידה, ורוצה ללמוד. הוא צחק. אלוהים, הוא צחק. הוא לא כעס עליי בכלל. איזה מתיקות. הוא הביט בי בעיניו הטובות ואמר- טוב, אז אם כבר תשתפי אותי מה קראת? גימגמתי משהו. אמרתי שאני באמת מצטערת. שהיו לי ימים של נפילה אחרי כן. שהבנתי שזה מה שאני עושה. אני הכי מתקרבת ואז הורסת. אמרתי גם על איך הרגשתי אחרי החשיפה, וגם על החלום שלי עליו, שבו כעס עליי. הוא הינהן, והתנדנד בכיסאו. שאל על התרחשות ההיא הרחוקה. התלבטתי רגע. וגם את זה סיפרתי. כי אני מאמינה בו. והוא היה איתי, ואבן נגולה.
בסוף עוד אמר תודה, ששיתפתי בשני החלקים, תודה.
הוא הודה לי. איזה מתיקות.
ה', אם אני כל כך אוהבת את יציר כפייך, תחשוב כמה אני אוהבת אותך.