כן, אני בדרום אמריקה. כל לילה מחדש. החלומות טורפים אותי, צבעוניים, משוחררים, הזויים. מתרחשים במדינות נידחות שכמובן מעולם לא ביקרתי בהן באמת. אני נוסעת באוטובוסים מפוקפקים, מדברת אנגלית עילגת מעורבת בספרדית עם מקומייים. כאילו חווה את הטיול של אחרי הצבא.
אבל החלום של אתמול חידד לי את ההבנה למה לא עשיתי את הטיול הזה מעולם. למה לא יכולתי לעשות אותו.
כי אני ילדה קטנה ולא אחראית.
בחלום של אתמול אבא שוב היה צריך לבוא להציל אותי. כמו לעיתים קרובות כל כך, קרובות מדיי במציאות.
לקחתי את האוטובוס הלא נכון (אוטבוס מעניין- הוא עושה מסלול קדימה ואחורה כשבשני הצדדים שלו יושבים נהגים מול הגה, תלוי בכיוון הנסיעה). ואבא יבוא לאסוף אותי מהמקום החדש שאגיע אליו. בדרך אני מפטפטת עם בחור מקומי, צעיר, בהיר שיער. בחור מצחיק כזה, שגורם לי להרגיש טוב. כשאנחנו מגיעים לתחנה הסופית אני כמובן מאבדת את תחושת הזמן. יש שם איזושהי קוסמת שאומרת האם כדאי לרדת או לא. כל מיני סוגים של דלתות מתחלפים מולנו, כל פעם נפתחת דלת אחרת לנוף שונה. יש משהו עם כשרות ו"האור של חנוכה" שצריך להסתיר אותו על ידי עדיית תכשיטים נוצצים. זה, כדי לבלבל את הרעים שלא יזהו מי יהודי, שלא יזהו פניו של מי נוהרות בגלל אור של חנוכה. בכל מקרה אני מקשיבה לה ולא שמה לב שהגענו, ושאולי אבא שלי מחכה. אני מציצה בחלון מבעד לתריסים וכמובן שאני רואה את אבי עומד שם. פניו מתוחות. אני מנופפת אליו בשמחה והוא מסמן בסדר בסדר, רק תבואי. אבל אני צריכה עוד לארוז את התיק. אני ממהרת אליו, מנסה לארוז מהר בגדים, אוכל (קבנוס- בקטע אחר ח' אומרת חשבתי שאת לא אוכלת נקניק). הכל נופל לי. בלאגן מוחלט. מה לעשות אני חושבת, אסדר אחר כך. אבא מופיע לידי. עכשיו הכל נראה ארוז- מבחוץ נראה מצויין. אני עוטה מבט רציני ואחראי. אנחנו יוצאים החוצה. להתראות אני אומרת בחיוך שרמנטי לבחור. להתראות, הוא אומר, כבר אדיש, הספיק לשכוח אותי. בחוץ אבא מתלוצץ עם הבודקים הבטחוניים (דווקא בחורות אני חושבת). הן צוחקות על הישראלים והפלאפונים שלהם. אנחנו הולכים לאוטו. אמורים לפגוש ואולי כבר פגשנו (אין מוקדם ומאוחר) את שאר המשפחה.
מחשבות:
באיזשהו מקום, במיוחד בתקופה האחרונה נמאס לי מהמצב הלא אחראי שבו אני נמצאת. מהקנסות, איחורים, אי-דאגה לכספים, אי פרנסה. חושבים על דירה, לא מצליחים לעשות צעד בנושא. נ' מודאג אומר שאנחנו כל חודש בגירעון. שמאז שהתחתנו איבדנו כבר 100,000 שקלים. שפשוט נזלו לנו מהאצבעות. אז מה עושים. אתמול, בניגוד למה שקורה בד"כ, אני זו שדחקתי בו שנשב לעשות חשבון הוצאות והכנסות. הסתבר שיש לנו עודף של 2000 ש"ח אז לאן זה נעלם? טוב, החיים. כשיש, מבזבזים. לדעתי בעיקר על מתנות. אנחנו מגזימים בזה. בריתות, אירועים, שופכים כסף. לכל אחד אנחנו רוצים לעזור.
בכל מקרה, החלום מדבר על חוסר אחריות.
ובעיקר אבא שלי לא מאמין בי. זה ברור לי. תמיד זה היה כך. אולי בגלל מה שקרה כשהייתי קטנה- מרגיש שאני תמימה, חסרת מחשבה. מאז אני עסוקה בלהוכיח לו כמה אי אפשר לרמות אותי. אבל בינתיים בכל פעם מחדש הוא צריך לעזור לי בגלל שאיבדתי משהו, שכחתי משהו, איבדתי כספים כי לא הייתי זהירה, רימו אותי כשקניתי שמלת כלה וחייבים לי אלפי שקלים, ועוד ועוד. הוא כל הזמו אומר כפרה על הכסף, אבל אני רוצה שתלמדי להבא. הוא אף פעם אף פעם לא כועס. אבל כמו בחלום אני קוראת את האכזבה שבפניו. אולי האכזבה היא בכלל מעצמו,שלא הצליח לחנך אותי כמו שרצה. "העולם הוא ג'ונגל". ואני צריכה להיות נמר. ציידת. לא ניצודה. אבל בינתיים כל הזמן נתפסת במלכודת. שוב חולמת, שוב מהססת, שוב נבלמת על ידי כוחות שמרגישים חזקים ממני.
לכן לא נסעתי לדרום אמריקה.
ולאמריקה נסעתי רק כשעיניו של אבא פקוחות, כשאני תחת השגחה של חברים שלו.
וכן להודו נסעתי רק כשהייתי בזוגיות.
לא סומכים עליי, אני לא סומכת על עצמי.
אולי הגיע הזמן להתחיל.
אבל החלום של אתמול חידד לי את ההבנה למה לא עשיתי את הטיול הזה מעולם. למה לא יכולתי לעשות אותו.
כי אני ילדה קטנה ולא אחראית.
בחלום של אתמול אבא שוב היה צריך לבוא להציל אותי. כמו לעיתים קרובות כל כך, קרובות מדיי במציאות.
לקחתי את האוטובוס הלא נכון (אוטבוס מעניין- הוא עושה מסלול קדימה ואחורה כשבשני הצדדים שלו יושבים נהגים מול הגה, תלוי בכיוון הנסיעה). ואבא יבוא לאסוף אותי מהמקום החדש שאגיע אליו. בדרך אני מפטפטת עם בחור מקומי, צעיר, בהיר שיער. בחור מצחיק כזה, שגורם לי להרגיש טוב. כשאנחנו מגיעים לתחנה הסופית אני כמובן מאבדת את תחושת הזמן. יש שם איזושהי קוסמת שאומרת האם כדאי לרדת או לא. כל מיני סוגים של דלתות מתחלפים מולנו, כל פעם נפתחת דלת אחרת לנוף שונה. יש משהו עם כשרות ו"האור של חנוכה" שצריך להסתיר אותו על ידי עדיית תכשיטים נוצצים. זה, כדי לבלבל את הרעים שלא יזהו מי יהודי, שלא יזהו פניו של מי נוהרות בגלל אור של חנוכה. בכל מקרה אני מקשיבה לה ולא שמה לב שהגענו, ושאולי אבא שלי מחכה. אני מציצה בחלון מבעד לתריסים וכמובן שאני רואה את אבי עומד שם. פניו מתוחות. אני מנופפת אליו בשמחה והוא מסמן בסדר בסדר, רק תבואי. אבל אני צריכה עוד לארוז את התיק. אני ממהרת אליו, מנסה לארוז מהר בגדים, אוכל (קבנוס- בקטע אחר ח' אומרת חשבתי שאת לא אוכלת נקניק). הכל נופל לי. בלאגן מוחלט. מה לעשות אני חושבת, אסדר אחר כך. אבא מופיע לידי. עכשיו הכל נראה ארוז- מבחוץ נראה מצויין. אני עוטה מבט רציני ואחראי. אנחנו יוצאים החוצה. להתראות אני אומרת בחיוך שרמנטי לבחור. להתראות, הוא אומר, כבר אדיש, הספיק לשכוח אותי. בחוץ אבא מתלוצץ עם הבודקים הבטחוניים (דווקא בחורות אני חושבת). הן צוחקות על הישראלים והפלאפונים שלהם. אנחנו הולכים לאוטו. אמורים לפגוש ואולי כבר פגשנו (אין מוקדם ומאוחר) את שאר המשפחה.
מחשבות:
באיזשהו מקום, במיוחד בתקופה האחרונה נמאס לי מהמצב הלא אחראי שבו אני נמצאת. מהקנסות, איחורים, אי-דאגה לכספים, אי פרנסה. חושבים על דירה, לא מצליחים לעשות צעד בנושא. נ' מודאג אומר שאנחנו כל חודש בגירעון. שמאז שהתחתנו איבדנו כבר 100,000 שקלים. שפשוט נזלו לנו מהאצבעות. אז מה עושים. אתמול, בניגוד למה שקורה בד"כ, אני זו שדחקתי בו שנשב לעשות חשבון הוצאות והכנסות. הסתבר שיש לנו עודף של 2000 ש"ח אז לאן זה נעלם? טוב, החיים. כשיש, מבזבזים. לדעתי בעיקר על מתנות. אנחנו מגזימים בזה. בריתות, אירועים, שופכים כסף. לכל אחד אנחנו רוצים לעזור.
בכל מקרה, החלום מדבר על חוסר אחריות.
ובעיקר אבא שלי לא מאמין בי. זה ברור לי. תמיד זה היה כך. אולי בגלל מה שקרה כשהייתי קטנה- מרגיש שאני תמימה, חסרת מחשבה. מאז אני עסוקה בלהוכיח לו כמה אי אפשר לרמות אותי. אבל בינתיים בכל פעם מחדש הוא צריך לעזור לי בגלל שאיבדתי משהו, שכחתי משהו, איבדתי כספים כי לא הייתי זהירה, רימו אותי כשקניתי שמלת כלה וחייבים לי אלפי שקלים, ועוד ועוד. הוא כל הזמו אומר כפרה על הכסף, אבל אני רוצה שתלמדי להבא. הוא אף פעם אף פעם לא כועס. אבל כמו בחלום אני קוראת את האכזבה שבפניו. אולי האכזבה היא בכלל מעצמו,שלא הצליח לחנך אותי כמו שרצה. "העולם הוא ג'ונגל". ואני צריכה להיות נמר. ציידת. לא ניצודה. אבל בינתיים כל הזמן נתפסת במלכודת. שוב חולמת, שוב מהססת, שוב נבלמת על ידי כוחות שמרגישים חזקים ממני.
לכן לא נסעתי לדרום אמריקה.
ולאמריקה נסעתי רק כשעיניו של אבא פקוחות, כשאני תחת השגחה של חברים שלו.
וכן להודו נסעתי רק כשהייתי בזוגיות.
לא סומכים עליי, אני לא סומכת על עצמי.
אולי הגיע הזמן להתחיל.
