אני מוצאת את עצמי משחזרת שוב ושוב את מה שהיה. מסמיקה מבושה, משתאה אל מול העזות שלי, תמהה על התגובה שלך. אני מוצאת שם גם שאלה וגם תשובה, אני מוצאת שם הרבה שקט. אני רוצה להבין מה היה. רוצה להבין מה קיבלתי. כי אני מרגישה שקיבלתי משהו שלא זכיתי לו אף פעם. מה זה? האם זה נטו ההקשבה העמוקה הזאת? התחושה שמישהו באמת נמצא איתי? קראתי רשומה של מטפלת שסיפרה איך לפעמים היא מקשיבה למטופל- כאילו היא על ענן. היא חווה יחד איתו את הדברים, היא לא חיצונית אליו. ואמרה שמטופלים חדשים מחכים בסוף שתאמר משהו. היא לא מבינה למה היא צריכה לומר משהו. היא מרגישה שהיא נזרקת מתוך החוויה האמיתית אל משהו חיצוני, כפוי. האם הוא לא יודע שהיא הייתה איתו? האם לא הרגיש?
אז אני הרגשתי שכך הקשבת. ואני הרגשתי את זה. ולכן לא הייתי צריכה לשאול מה אתה חושב, ולא חיכיתי לתשובות מילוליות. לכן גם יכולתי אני להיות על הענן שלי ולהיכנס לזרם המחשבות שבו שיתפתי אותך.
כן, זאת ההקשבה שמפעימה אותי כל כך, וגורמת לדמעות של אסירות-תודה לעלות בעיניי.
ואז מעבר לזה, יש עוד כל כך הרבה.ולמרות כל מה שכתבתי עכשיו אולי הייתי רוצה לשתף אותך גם בזה.
למשל זה שאתה מישהו שאני יכולה לבטוח בו. כמה נדיר עבורי לסמוך כך על מישהו בעולם הזה. כמעט ולא קיים.
שאלת אותי מה קראתי. זה לא חשוב מה היה כתוב בדיוק, אבל מה שקראתי מבין השורות זה שאתה "כמים הפנים לפנים". שלא היה שום דבר שהפתיע אותי, כי מה שאתה מראה זה מי שאתה באמת. כתב היד השליו והמסודר שלך, בפני עצמו נתן לי ישוב דעת. אני, שמלאת סתירות עצמיות, שמלאת הסתרות ביני ובין העולם, חסומה כל כך.. לי זה הציב הבנה לאן אני רוצה להגיע. בחיפוש הזה, מה בעצם אני מחפשת. את הפשטות הזאת, הלא פשוטה בכלל.
ועוד קיבלתי..את המחילה שלך. את תיקון פגם הברית. את החיוך והצחוק שאמרו לי- את בסדר. הכל בסדר. והמחילה הזאת על משהו שעשיתי בזדון, הרגשתי שיש בה למחות את בקשת הסליחה הנצחית שלי מהעולם על משהו שלא עשיתי בזדון או בידיעה. הרי אני מסתובבת עם תחושת האשמה הזאת כבר כל כך הרבה שנים. שבגלל מה שקרה לי נפגעו הקרובים לי. ונפגע כל מי שנאלץ לשמוע ממני על מה שקרה שם. כל מי שנאלץ לשאת את הכאב שלי.
אבל לא רק שסלחת. אלא גם ביקשת לשמוע מה היה שם. איך ידעת לשאול? איך לא חששת שאחשוב לעצמי מה זה עניינו?
אז סיפרתי קצת. ואתה נאנחת. לא יודעת מה חשבת. אבל אולי כי רציתי שתדבר אליה ולא אליי, אמרתי: אני באיזשהו אופן תמיד ילדה בת חמש. ואתה הינהנת. סיכמת- אני מקווה שמשהו פה נפתח היום. בטח שכן.
אז למה לא אשלח את המכתב בעצם. כי קורה כאן הרבה, בכמה רמות. וממילא אף פעם לא אוכל להעביר לך את הכל. זה מורכב כל כך. וחוץ מזה, אולי עייפת ממני. מהתלמידה שהתחילה בצעדים בוטחים, אבל מהר מאוד התחילה לפרוק עוד ועוד מכאובים. עיניה דומעות כל כך. אולי הרמה האישית שבה אני כותבת לא נוחה לך. אולי כל מה שאני מייחסת לך הוא שטות מוחלטת, השלכות עיוורות שלי. אולי כל מה שקורה, כל האינטרסובייקטיביות הזאת, שאני חושבת שהגעתי אליה, מתרחשת בעצם אך ורק ביני לבין עצמי? זאת מחשבה ש"מבדידה" אותי. גורמת לי לבדידות. ואולי לכן אני מעדיפה להאמין שכל מה שהנחתי עלייך בכזה ביטחון הוא בעצם נכון. החיזוק לכך יהיה אם לא אשלח את המכתב. כי זה אומר שאין צורך, שאת הכל אתה כבר יודע, שאת הכל חווית בדיוק כך. לשלוח את המכתב, יהיה לקחת סיכון, שתקרא ותחשוב מה עובר לה בראש.. מה לי ולזה..מין פרדוקס כזה. שצעד לקירבה עולה בסיכון של התבדות.
ומצד שני מה יותר לבד מאשר להניח הנחות על השני ולא לתת לו אפילו את האפשרות לשמוע או להגיב. אולי זה פגם הברית האמיתי. להיות ביחסים רק עם עצמי, ועם צללים של אחרים.
אז אולי הכי נכון זה לשתף בחלק מהדברים. לשתף, אבל להשאיר מרחק, מרחב בטוח שבו האחר יוכל להתבטא, להתממש באמת. אם אני אהיה באמת והאחר יהיה באמת אז יוכל להיות קשר. מזה יוכל להיות פריון.
אני צריכה ללמוד לשחרר. וזה יוכל להיות אם אבטח באחר.
כל הזמן ניסיתי להבין מה ההבדל בין מה שקורה פה למכתבים הישירים שכתבתי בצבא לק', לי'.. ועכשיו אני יודעת. לא השארתי להם מרחב לנשימה. מרוב הפחד שלי, מרוב הצורך בשליטה. לא נתתי להם להיות מי שהם באמת. לא נתתי להם להיות שום דבר מלבד מושאי הפנטזיה שלי. כך חנקתי את הסיכוי לקשר של אמת.
ועכשיו זה אחרת. משתפת. אך סומכת מספיק בשביל לא לשפוך את הכל. לא לסגור את כל הקצוות, לסתום את כל העמימות. אלא להיות יחד איתה. להאמין שמה שצריך להיות מובן יהיה מובן. שמה שצריך לעלות, יעלה, אפילו אם ייקח זמן.
כך גם עם הקב"ה, עליי לתת לו המרחב להיות. לפעול עבורי. אם אשחרר, יבוא לידי ביטוי בחיי.
לכן בחלומי הופיע: מעשה בביטחון .
אמונה? תיקנתי.
לא, ביטחון.
אז אני הרגשתי שכך הקשבת. ואני הרגשתי את זה. ולכן לא הייתי צריכה לשאול מה אתה חושב, ולא חיכיתי לתשובות מילוליות. לכן גם יכולתי אני להיות על הענן שלי ולהיכנס לזרם המחשבות שבו שיתפתי אותך.
כן, זאת ההקשבה שמפעימה אותי כל כך, וגורמת לדמעות של אסירות-תודה לעלות בעיניי.
ואז מעבר לזה, יש עוד כל כך הרבה.ולמרות כל מה שכתבתי עכשיו אולי הייתי רוצה לשתף אותך גם בזה.
למשל זה שאתה מישהו שאני יכולה לבטוח בו. כמה נדיר עבורי לסמוך כך על מישהו בעולם הזה. כמעט ולא קיים.
שאלת אותי מה קראתי. זה לא חשוב מה היה כתוב בדיוק, אבל מה שקראתי מבין השורות זה שאתה "כמים הפנים לפנים". שלא היה שום דבר שהפתיע אותי, כי מה שאתה מראה זה מי שאתה באמת. כתב היד השליו והמסודר שלך, בפני עצמו נתן לי ישוב דעת. אני, שמלאת סתירות עצמיות, שמלאת הסתרות ביני ובין העולם, חסומה כל כך.. לי זה הציב הבנה לאן אני רוצה להגיע. בחיפוש הזה, מה בעצם אני מחפשת. את הפשטות הזאת, הלא פשוטה בכלל.
ועוד קיבלתי..את המחילה שלך. את תיקון פגם הברית. את החיוך והצחוק שאמרו לי- את בסדר. הכל בסדר. והמחילה הזאת על משהו שעשיתי בזדון, הרגשתי שיש בה למחות את בקשת הסליחה הנצחית שלי מהעולם על משהו שלא עשיתי בזדון או בידיעה. הרי אני מסתובבת עם תחושת האשמה הזאת כבר כל כך הרבה שנים. שבגלל מה שקרה לי נפגעו הקרובים לי. ונפגע כל מי שנאלץ לשמוע ממני על מה שקרה שם. כל מי שנאלץ לשאת את הכאב שלי.
אבל לא רק שסלחת. אלא גם ביקשת לשמוע מה היה שם. איך ידעת לשאול? איך לא חששת שאחשוב לעצמי מה זה עניינו?
אז סיפרתי קצת. ואתה נאנחת. לא יודעת מה חשבת. אבל אולי כי רציתי שתדבר אליה ולא אליי, אמרתי: אני באיזשהו אופן תמיד ילדה בת חמש. ואתה הינהנת. סיכמת- אני מקווה שמשהו פה נפתח היום. בטח שכן.
אז למה לא אשלח את המכתב בעצם. כי קורה כאן הרבה, בכמה רמות. וממילא אף פעם לא אוכל להעביר לך את הכל. זה מורכב כל כך. וחוץ מזה, אולי עייפת ממני. מהתלמידה שהתחילה בצעדים בוטחים, אבל מהר מאוד התחילה לפרוק עוד ועוד מכאובים. עיניה דומעות כל כך. אולי הרמה האישית שבה אני כותבת לא נוחה לך. אולי כל מה שאני מייחסת לך הוא שטות מוחלטת, השלכות עיוורות שלי. אולי כל מה שקורה, כל האינטרסובייקטיביות הזאת, שאני חושבת שהגעתי אליה, מתרחשת בעצם אך ורק ביני לבין עצמי? זאת מחשבה ש"מבדידה" אותי. גורמת לי לבדידות. ואולי לכן אני מעדיפה להאמין שכל מה שהנחתי עלייך בכזה ביטחון הוא בעצם נכון. החיזוק לכך יהיה אם לא אשלח את המכתב. כי זה אומר שאין צורך, שאת הכל אתה כבר יודע, שאת הכל חווית בדיוק כך. לשלוח את המכתב, יהיה לקחת סיכון, שתקרא ותחשוב מה עובר לה בראש.. מה לי ולזה..מין פרדוקס כזה. שצעד לקירבה עולה בסיכון של התבדות.
ומצד שני מה יותר לבד מאשר להניח הנחות על השני ולא לתת לו אפילו את האפשרות לשמוע או להגיב. אולי זה פגם הברית האמיתי. להיות ביחסים רק עם עצמי, ועם צללים של אחרים.
אז אולי הכי נכון זה לשתף בחלק מהדברים. לשתף, אבל להשאיר מרחק, מרחב בטוח שבו האחר יוכל להתבטא, להתממש באמת. אם אני אהיה באמת והאחר יהיה באמת אז יוכל להיות קשר. מזה יוכל להיות פריון.
אני צריכה ללמוד לשחרר. וזה יוכל להיות אם אבטח באחר.
כל הזמן ניסיתי להבין מה ההבדל בין מה שקורה פה למכתבים הישירים שכתבתי בצבא לק', לי'.. ועכשיו אני יודעת. לא השארתי להם מרחב לנשימה. מרוב הפחד שלי, מרוב הצורך בשליטה. לא נתתי להם להיות מי שהם באמת. לא נתתי להם להיות שום דבר מלבד מושאי הפנטזיה שלי. כך חנקתי את הסיכוי לקשר של אמת.
ועכשיו זה אחרת. משתפת. אך סומכת מספיק בשביל לא לשפוך את הכל. לא לסגור את כל הקצוות, לסתום את כל העמימות. אלא להיות יחד איתה. להאמין שמה שצריך להיות מובן יהיה מובן. שמה שצריך לעלות, יעלה, אפילו אם ייקח זמן.
כך גם עם הקב"ה, עליי לתת לו המרחב להיות. לפעול עבורי. אם אשחרר, יבוא לידי ביטוי בחיי.
לכן בחלומי הופיע: מעשה בביטחון .
אמונה? תיקנתי.
לא, ביטחון.
