נכון.אני מכירה אותם כבר שנים. את השורשים המעכבים האלו.הם באמת עקשניים. מעניין למה בחרה במושג שורש. בדרך כלל מתקשר לדבר חיובי ("להתחבר לשורשים" בלעז) אבל פתאום לפגוש כאן את המילה שורש והיא שלילית...גורם לי לחשוב על שורשים של עשבים שוטים, שהם יכולים להיות עקשניים כל כך. להשתלט על חלקות טובות, לגזול מים ודשן. וצריך אז לבער אותם, לבער מהשורש, כך אומרים. אז הנה, האסוציאציה שתעזור לי להבין מול מה אני (לא ) נלחמת (אלא מקבלת). אני לא יודעת עדיין מה שורשי העיכוב אצלי, אבל אני יודעת איך העיכוב עצמו נשמע. קולו בהיר וחזק, מתגבר על קולות אחרים שאני מנסה לשמוע. הוא אומר: את לא יכולה. או, תעזבי אותו, את יכולה יותר. לפעמים הוא לא אומר כלום רק צוחק בלעג למסורבלות שלי. והוא אכן מעכב. מעכב את השמחה, את הסיפוק, את החיבור וההתקרבות לעצמי ולזולת.הרי מרכיביו של שורש העיכוב יכולים להיות חזקים, עקשניים, שולטים, ולא מוותרים על מקומם. הם פעילים כל עוד לא סולקו ואם אנו מזהים את הפעילות מהם, יש לקבלה, ויש גם לזהות אותה בזמן. כדי לעצור כמה מרכיבים מהשורש. ואם עיקר השורש פועל יש מראש לדעת שהוא רשאי לפעול ולאפשר לו לפעול, עד שיסתלק.
אבל בסדר, עכשיו, אחרי שנים של חוסר אונים מולו, יש טקטיקה אחרת. לא להילחם בו. לקבל אותו. לאפשר לו לפעול. אולי רק להתבונן בו.
אז מה התיקון? באם אנו רושמים לפנינו הישג מתחזק, מרגיע ומשמח, יש לרשום אותו לא רק כהישג,אלא גם את תוצאותיו.כדי לחוש, ולהרגיש, כדי להכיר בקיומו. כן.להתבונן בו.כי מתוך שאני מתבוננת, אני מזהה. ומתוך שאני מזהה אני מבדילה (ברוך שהבדילנו). אני נשמרת. זה לא שייך אליי, זה שורש העיכוב. או, זה כן שייך אליי, מאוד. אבל כרגע, לא לתמיד. וגם- לא רק זה שייך אליי אלא גם החלקה הטובה שאליה הוא פולש. אז מה עושים? מחזקים את החלקים הטובים. עוד מים, עוד דשן, עוד שמש. אולי יותר תיחום: אבנים קטנות מסביב.קראתי:"עשבים שוטים חזקים יותר ובעלי כושר הישרדותי גדול יותר מאשר הצמחים הרגילים לכן קל להם לנצח במאבק על המים ועל המקום מול הפרחים והשתילים ששתלנו, לכן ללא עזרה שלכם בטיפול בעשבים שוטים אין לגינה שלנו סיכוי.
טיפול בעשבים שוטים יכול להיות מגוון אפשר להדביר עשבים שוטים אבל הסיכוי שהצמחיה שאנו רוצים שתצמח תפגע גם וזה לא תמיד בא בחשבון, ישנה עוד דרך לטיפול בעשבים שוטים והיא עבודה קשה אך יעילה, עקירתם מהשורש "
אבל זה לא מה שימימה אומרת. כלומר, להגיע לשורש העיכוב (העשב, העצב) זה מאמץ קשה ואולי לא נגמר. אז אולי במקום להיות מתוסכלת מהמלחמה בשורש השלילי, כדאי לקבל אותו, לתת לו לפעול את פעולתו, אך במקביל, להתמקד יותר בפרחים. להנות מהם, להעמיק בהם. לטפל בהם מתוך תחושת נחת והנאה, ולא מתוך תסכול. ואז הם יתרבו.
(עד כאן להיום, מחר אמשיך להעמיק:)
כי רק אז יכולים לעשות הפרדה בין מה שמתרחש כמתוקן לבין מה שנותר. זאת אומרת,מעבר גמיש, שלא מאפשר התנגשות או ירידה. ובעיקר לא עירבוב או טישטוש בתפיסה.
יש בחלק הזה פעמים חוקיות, אבל הם אחרות. יש להפריד בין שני החוקיות. לקבלן. בלי לקרב אותם לעירבוב ולחשוב אז שכאשר שורש של העיכוב מתרחש שזו נסיגה ולהיכנס לתסכול או לספק בהתקדמות.
כשמשיגים משהו לנסות לרשום את הקשר עם ההישג. מוכיחים את אותו דרך ההבנות, דרך הכלים. צריך לדבר על היישום, איך עשינו. ולמרות שזה קשה, צריך ליישם את הדברים, ולהרגיש את החלקים.
