הבוקר היו לי כמה רגעים של זמן פנוי בעבודה והחלטתי לנצל אותם לכתיבת מלאכה בנושא שורש העומס. משהו שדחיתי כל הזמן. בהתחלה ישבתי בחדר ואז חשבתי כמה זה טיפשי. רגעים של זמן פנוי ולא לבלות אותם בשמש שבחוץ. מצאתי פינה ירוקה ושקטה ושקעתי במלאכתי. זה מה שעלה:
פחד
קודם כל פחד.
יותר מהכל פחד.
פחד משתק. אולי נקרא לזה חרדה, כמו בעגה המקצועית. חרדה,בניגוד לפחד היא מדבר לא ממשי, מדבר מעורפל, לא ברור.לעומת פחד, שהוא ממשהו קונקרטי- מחושך, מגבהים, מג'וקים, גם פחד למות, אם יש סיבה ממשית לפחד הזה (תמיד יש, לא?). בכל מקרה החרדה שלי היא ממשהו ערטילאי. ובכלל עד לא מזמן לא הבנתי עד כמה היא שולטת בחיים שלי. הסתרתי אותה היטב מעיניי. אבל אם הייתי עירנית יותר הייתי מבינה שהאופן הגורף שבו אני מזלזלת באנשים עם חרדה קשורה לכך שהיא כ"כ מתקיימת בי.כמטפלת הייתה בי חמלה כלפי כל דבר- דכאון, בעיות דימוי גוף, פסיכוזות, הפרעה גבולית. הכל בסדר.אבל חרדה? נראה לי נחות.
איך היא נראית? החרדה שלי היא כמו ניילון שקוף נצמד שמקיף אותי מכל עבר. היא שקופה, בלתי נראית. אבל לי היא לא מותירה הרבה מרחב נשימה. היא מגבילה את תנועותיי. אני מנסה להרים יד, להרים רגל, להתחיל ללכת (לכל מקום! לנוע, להיות גמישה). אבל היא לא נותנת לי. היא נמצאת סביבי, שקופה ונוראית ולוחשת בארס: לא. את לא תלכי. אין שם כלום טוב בשבילך. בעולם הזה יש רק סכנות. העולם הזה הוא פוגעני. אני לא מודעת למעטפת המגבילה הזו. אבל בפנים, מתחילה אז תסיסה איטית וכואבת. משהו מכרסם מבפנים ומקורו אינו ברור. אז לפעמים חשבתי שזה רעב, לפעמים חשבתי שאני סובלת ממשהו בקיבה. בטוח מזה מתפתח אולקוס. באירועים חברתיים רוצה לקום ולהגיד שלום, ולא מצליחה. מה ייקרה אם אקום? מה כל כך מפחיד אותי? אולי זה המרכיב הבא:
שלא יראו אותי
מפחדת פן אתגלה.הניילון הנצמד הוא שקוף, אז הוא אמנם מצמצם אותי במרחב ומפחית את הסכנה אבל הוא לא מסתיר אותי. לא רוצה שיראו, לא רוצה שיכירו, לא רוצה שידעו מי אני באמת. וזזה מפחיד כי לא רק הניילון שקוף. גם אני שקופה. בפנים שלי רואים את הכל, הקול שלי מסגיר כל רגש. יראו את החנופה שלי, את הרצון שלי לרצות את כולם, את הזיוף שאני. יראו איך אני בעצם כל כך משעממת. אני בדיוק כמו כולם ואין שום סיכוי להסתיר זאת. לא חכמה במיוחד, לא מצחיקה במיוחד, לא יפה, לא רזה, לא נדיבה, לא מעניינת, לא מקצועית, לא ישרה.לא, ולא, ולא...מה כן? כלום. כלומניקית. כלומניקית שקצת התחפשה כי לא הייתה ברירה.שמה מסיכה על הפנים, עוטה פרסונה סבירה של נשואה, פסיכולוגית חינוכית, פסיכולוגית קלינית אפילו, 3 תארים בהצלחה בגיל כ"כ מוקדם שכבר 5 שנים עובדת במקצוע. יופי. אבל המסיכה מתחילה להתקמט. היא נושרת אט-אט כי כמה היא יכולה להסתיר כל כך הרבה שקרים. מתחילים לראות שהפסיכולוגית שמנחה את הקבוצה, בעצם די מתביישת. ושהעובדת שכל כך מקפידה איתנו על נהלים, בעצם עושה טעויות בעצמה, ושזו שמדריכה הורים די עצובה. אולי שתעזור קודם לעצמה.
אבל אני עדיין נאחזת במסיכה הזו. היא כמעט כל מה שיש לי כרגע. נכון, הגעתי למסקנה שיש צורך בשינוי אמיתי, מבפנים, והסכמתי לצאת למסע. אבל המסע ארוך, וכל כך כואב. נערמים עוד ועוד קשים שלכאורה חדשים אבל אני יודעת שהגיעו רק כדי לחשוף משהו שכבר היה וזקוק לריפוי. מה שניבט אליי מהמראה כשאני מסיטה את המסיכה הוא כל כך ראשוני, כמו עובר באולטראסאונד. אולי אני צריכה עוד להגן קצת על מה שמתחיל לנבוט שם. האני האמיתי ששוכן מתחת. כרגע הוא נראה מכוער אבל גם העובר וגם הגולם אינם מלאי חן ובכל זאת צומחים להיות ילד או פרפר.
אבל אולי נתבונן קצת מתחת.מה יש שם מתחת למסיכה שכל כך לא רצית שיראו ולכן עטית אותה מלכלתחילה? מה את כל כך חוששת שיגלו בך?
רוע
כן, כן. רוע טהור. זה מה שיש ובו אני לא יכולה לגעת. בוא נעצור רגע את כל ההתייפיפות. מתחת יש (גם) חלקים שליליים מאוד. תמיד אני מנסחת בזהירות כל מיני תירוצים לרגשות אבל בוא נניח רק לרגע שבאמת יש שם את כל הצד האפל של הספקטרום: רוע, כעס, שנאה, קנאה.ולא סתם. כעס משחית, קנאה יוקדת, כעס מטיל אימה. רשעות לשמה.
אני האחות החורגת של סינדרלה, אני האמא של שלגייה, אני הזאב שטרף את כיפה אדומה, אני כחול הזקן, אני זאת שגרמתי לאמא של מרקו לעזוב. כשופטת אני נותנת את העונשים הכי קשים. כסוהרת, אני לעולם לא מרחמת על האסירים. יש בי רוע לשמו, כמו של הנחש הקדמוני, כמו של סמאל או לילית.
ואני פשוט לא רוצה שאף אחד יידע.
אם מישהו ידע, הוא יינדה אותי לתמיד.
בעצם,אם ידעו,אני אהיה לבד.
לכן אני כל כך מתקשה לשמוע ביקורת. אני תוקפת את מי שתוקף אותי לפני שיגלה יותר. אם יחפש עוד קצת הוא יגלה שמה שעשיתי או אמרתי (ובו, בעיניו, טעיתי), הוא כלום לעומת מה שעוד יש בי. ואז הוא ממש לא ירצה להיות חבר שלי.
אז אולי המרכיב הבא ששוכן מתחת:
פחד
קודם כל פחד.
יותר מהכל פחד.
פחד משתק. אולי נקרא לזה חרדה, כמו בעגה המקצועית. חרדה,בניגוד לפחד היא מדבר לא ממשי, מדבר מעורפל, לא ברור.לעומת פחד, שהוא ממשהו קונקרטי- מחושך, מגבהים, מג'וקים, גם פחד למות, אם יש סיבה ממשית לפחד הזה (תמיד יש, לא?). בכל מקרה החרדה שלי היא ממשהו ערטילאי. ובכלל עד לא מזמן לא הבנתי עד כמה היא שולטת בחיים שלי. הסתרתי אותה היטב מעיניי. אבל אם הייתי עירנית יותר הייתי מבינה שהאופן הגורף שבו אני מזלזלת באנשים עם חרדה קשורה לכך שהיא כ"כ מתקיימת בי.כמטפלת הייתה בי חמלה כלפי כל דבר- דכאון, בעיות דימוי גוף, פסיכוזות, הפרעה גבולית. הכל בסדר.אבל חרדה? נראה לי נחות.
איך היא נראית? החרדה שלי היא כמו ניילון שקוף נצמד שמקיף אותי מכל עבר. היא שקופה, בלתי נראית. אבל לי היא לא מותירה הרבה מרחב נשימה. היא מגבילה את תנועותיי. אני מנסה להרים יד, להרים רגל, להתחיל ללכת (לכל מקום! לנוע, להיות גמישה). אבל היא לא נותנת לי. היא נמצאת סביבי, שקופה ונוראית ולוחשת בארס: לא. את לא תלכי. אין שם כלום טוב בשבילך. בעולם הזה יש רק סכנות. העולם הזה הוא פוגעני. אני לא מודעת למעטפת המגבילה הזו. אבל בפנים, מתחילה אז תסיסה איטית וכואבת. משהו מכרסם מבפנים ומקורו אינו ברור. אז לפעמים חשבתי שזה רעב, לפעמים חשבתי שאני סובלת ממשהו בקיבה. בטוח מזה מתפתח אולקוס. באירועים חברתיים רוצה לקום ולהגיד שלום, ולא מצליחה. מה ייקרה אם אקום? מה כל כך מפחיד אותי? אולי זה המרכיב הבא:
שלא יראו אותי
מפחדת פן אתגלה.הניילון הנצמד הוא שקוף, אז הוא אמנם מצמצם אותי במרחב ומפחית את הסכנה אבל הוא לא מסתיר אותי. לא רוצה שיראו, לא רוצה שיכירו, לא רוצה שידעו מי אני באמת. וזזה מפחיד כי לא רק הניילון שקוף. גם אני שקופה. בפנים שלי רואים את הכל, הקול שלי מסגיר כל רגש. יראו את החנופה שלי, את הרצון שלי לרצות את כולם, את הזיוף שאני. יראו איך אני בעצם כל כך משעממת. אני בדיוק כמו כולם ואין שום סיכוי להסתיר זאת. לא חכמה במיוחד, לא מצחיקה במיוחד, לא יפה, לא רזה, לא נדיבה, לא מעניינת, לא מקצועית, לא ישרה.לא, ולא, ולא...מה כן? כלום. כלומניקית. כלומניקית שקצת התחפשה כי לא הייתה ברירה.שמה מסיכה על הפנים, עוטה פרסונה סבירה של נשואה, פסיכולוגית חינוכית, פסיכולוגית קלינית אפילו, 3 תארים בהצלחה בגיל כ"כ מוקדם שכבר 5 שנים עובדת במקצוע. יופי. אבל המסיכה מתחילה להתקמט. היא נושרת אט-אט כי כמה היא יכולה להסתיר כל כך הרבה שקרים. מתחילים לראות שהפסיכולוגית שמנחה את הקבוצה, בעצם די מתביישת. ושהעובדת שכל כך מקפידה איתנו על נהלים, בעצם עושה טעויות בעצמה, ושזו שמדריכה הורים די עצובה. אולי שתעזור קודם לעצמה.
אבל אני עדיין נאחזת במסיכה הזו. היא כמעט כל מה שיש לי כרגע. נכון, הגעתי למסקנה שיש צורך בשינוי אמיתי, מבפנים, והסכמתי לצאת למסע. אבל המסע ארוך, וכל כך כואב. נערמים עוד ועוד קשים שלכאורה חדשים אבל אני יודעת שהגיעו רק כדי לחשוף משהו שכבר היה וזקוק לריפוי. מה שניבט אליי מהמראה כשאני מסיטה את המסיכה הוא כל כך ראשוני, כמו עובר באולטראסאונד. אולי אני צריכה עוד להגן קצת על מה שמתחיל לנבוט שם. האני האמיתי ששוכן מתחת. כרגע הוא נראה מכוער אבל גם העובר וגם הגולם אינם מלאי חן ובכל זאת צומחים להיות ילד או פרפר.
אבל אולי נתבונן קצת מתחת.מה יש שם מתחת למסיכה שכל כך לא רצית שיראו ולכן עטית אותה מלכלתחילה? מה את כל כך חוששת שיגלו בך?
רוע
כן, כן. רוע טהור. זה מה שיש ובו אני לא יכולה לגעת. בוא נעצור רגע את כל ההתייפיפות. מתחת יש (גם) חלקים שליליים מאוד. תמיד אני מנסחת בזהירות כל מיני תירוצים לרגשות אבל בוא נניח רק לרגע שבאמת יש שם את כל הצד האפל של הספקטרום: רוע, כעס, שנאה, קנאה.ולא סתם. כעס משחית, קנאה יוקדת, כעס מטיל אימה. רשעות לשמה.
אני האחות החורגת של סינדרלה, אני האמא של שלגייה, אני הזאב שטרף את כיפה אדומה, אני כחול הזקן, אני זאת שגרמתי לאמא של מרקו לעזוב. כשופטת אני נותנת את העונשים הכי קשים. כסוהרת, אני לעולם לא מרחמת על האסירים. יש בי רוע לשמו, כמו של הנחש הקדמוני, כמו של סמאל או לילית.
ואני פשוט לא רוצה שאף אחד יידע.
אם מישהו ידע, הוא יינדה אותי לתמיד.
בעצם,אם ידעו,אני אהיה לבד.
לכן אני כל כך מתקשה לשמוע ביקורת. אני תוקפת את מי שתוקף אותי לפני שיגלה יותר. אם יחפש עוד קצת הוא יגלה שמה שעשיתי או אמרתי (ובו, בעיניו, טעיתי), הוא כלום לעומת מה שעוד יש בי. ואז הוא ממש לא ירצה להיות חבר שלי.
אז אולי המרכיב הבא ששוכן מתחת:
להיות לבד בעולם
מצד אחד גם הקירבה מפחידה, אבל היא מפחידה רק מפני שאני חוששת לגלות שהיא לא אפשרית. שאנטש.
מפחדת מהבדידות. להיות לבדי ביערות אינסוף. בלי שאיש מבין,בלי שלאיש אכפת.בלי שאיש יודע, בלי שזה משנה בכלל קיימת או לא קיימת. לעולם זה לא משנה דבר אם נולדתי או לא. כשם שבאתי אלך, וזה לא ישנה כלום. אז אולי בעצם אני מפחדת:
להיות חסרת משמעות:
אולי לכן בחרתי במקצוע "משמעותי". הריקנות היא זו שמאיימת עליי. האין. זה מה שמעלה מחנק. הריק המוחלט. להיות אוויר. זה מעלה מחשבה שליוותה אותי בילדות:שאולי היה עדיף שלא הייתי נולדת כלל. המחשבה הזו באה בעקבות סיפור שסופר לי על ידי הוריי: בטרם באתי לעולם היה לאמא שלי הריון נוסף, ראשון. ופעם אחת ההורים שלי נסעו לטיול בתבור והעליות להר כנראה הזיקו לעובר. כשזה סופר לי פינטזתי שהיה להם בן. שזה כידוע יותר טוב מבת. בעצם הרגשתי שאני זכיתי מההפקר. ברור שאם הוא היה נולד אז אני לא הייתי נוצרת. ומאחר ואין מוקדם ומאוחר בפנטזיות ילדיות אולי אפילו הרגשתי שכל כך רציתי לבוא לעולם שאני בעצם גרמתי לו ליפול. ושאני לא ממש ראויה. הוא בטח היה מוצלח יותר, טוב יותר, ראוי יותר לחיים האלה. אולי אני זו שהייתי צריכה ליפול בבטן. אולי זה מה שאני עושה מאז, כל החיים- נופלת. (באמת בתור ילדה הייתי מסורבלת נורא ונופלת כל הזמן וגם שוברת דברים. כל דבר שנגעתי בו נשבר. זה היה אקסיומה). אז אולי מתוך האשמה אני כל הזמן עושה לעצמי הפלות. כשבעצם כל מה שאני רוצה זה לחיות.
