אני כותבת כי אין לי כבר עם מי לדבר. אין איש שיוכל להבין את התסכול המתמשך שלי. אני יודעת, אני בחרתי. אבל לא חשבתי שכך יהיה. נכון, ידעתי שיהיה קשה, אבל לא לקחתי בחשבון את כל מה שיהיה בדרך. עוד עוד מכשולים שנערמים. אין לי אלא לחוש שהכל נגדי. אחרת איך אפשר להסביר, עוד חוק דרקוני, ועוד אחד, שלא מאפשרים לי להגשים את החלום הקטן שלי להיות פסיכולוגית קלינית.
איך פעם צירוף המילים הזה היה מעורר בי ציפייה, התרגשות, שמחה. והיום הוא מעורר בי קבס.
אני יכולה לקרוא לעצמי כך. אני כבר רשאית.אבל מה זה שווה אם שום מקום אינו מעוניין בי להתמחות?
אני ממש חווה טריקת דלתות טלפוניות בפרצוף. אין מקום, את יכולה לנסות שוב בעוד שנתיים, לא מעוניינים בך, תודה. ככה, פשוט לא מתאים, שלום.
די. כמה עוד אצטרך לשלם בשביל החלום הישן הזה? כבר יותר מעשר שנים מסתובבת בתוך התחום, נעה בין גבול לגבול אבל לארץ הקודש לא מגיעה. ובינתיים ההתמחות האחרת שלי צריכה לחכות. לא משנה שאני על סף הבחינה- ברגע שאקרא מומחית בחחום האחר לא אוכל עוד להתחיל התמחות בתחום הקלינית. כלומר, זה יהיה הרבה יותר קשה.
אז בינתיים החיים על הולד אחד ארוך ומתמשך.
ובא לי לצעוק- אז לא צריך! ובא לי לדרוש תשובה- אבל למה לא? למה לא אותי בעצם? למה מישהו אחר כן ואני לא?
איך נעשית הבחירה? איך אני אמורה להיראות, להישמע. מה אני אמור הלשדר, מה אני אמורה לעורר?
מתי אשמע איזה כן אחד קטן? מתי איזה מקום יגיד לי: בואי. אנחנו רוצים אותך. נשמח שתבואי להתמחות אצלנו.
דווקא אותך.
סתם כך.
כמה עוד אדתפק על שערים נעולים. ארץ הפסיכולוגים הקליניים נעולה בפניי.
בתוכי אני יודעת- אני פסיכולוגית טובה. אני אוכל לתרום כל כך הרבה.
אבל יודעת גם שזה לא מה שממש משנה.
אני אוצרת בתוכי דמעות. לעבור כל כך הרבה,להיות כל כך קרובה ולא להיכנס.
להישאר במדבר. אין יותר קשה ממדבר. ללכת וללכת ולא להגיע. לשאוף את הריח, לראות מרחוק, ולא להיכנס.
הרי ברגע שאכנס, אני אזרע, ואשתול, אני אפרח ואפריח.
כל כך הרבה זמן חיפשתי את המקום שלי. ומצאתי. אבל להיכנס עוד לא אוכל.
עדיין לא.
בשער ישאלו אותי:
למה רצית דווקא קלינית? למה כל כך הרבה שינויים? האם את מתכננת ילדים בקרוב? ספרי על חוויה טיפולית טובה?
ספרי על העברה נגדית שהייתה לך. ספרי על התלבטות, על קונפליקט, על הצלחה, על שאיפות לעתיד.
או סתם "ספרי על עצמך" עמום ומתפרש..
יביטו בי במבט בוחן, במבט חוקר, במבט שואל, במבט משועמם (אוזן ששמעה כבר הכל), במבט רציני, במבט אמפטי, במבט של את-לא-משלנו. היית רוצה להיות, זה נכון. את מתפתלת כאן, את מתחננת על נפשך, את מרצה כל-כך, רוצה כל-כך..ככל שאת יותר רוצה כך את יותר רחוקה.לא מגיע לך. את לא מה שדמיינו. אני מנסה להתגבר על המחשבה- אני לא מספיק רזה, לא מספיק אשכנזייה, אין לי קשרים, אין לי עור בוהק, אין לי עיניים בורקות ועירניות, אין לי ייחוס ירושלמי משפחתי, אין לי רהיטות שפתית ומבטא יוקרתי. בקצור, אני לא כזאת אטרקציה למועדון.
אבל מה על כל מה שיש לי?
איך אוכל להעביר את שמחת החיים שלי, את כישרוני בבישול, את אהבתי לילדים, את יכולת האמפטיה העמוקה באמת שלי, את הניתוחים האנליטיים שלי (שלוקח להן זמן להתגבש, אבל כשהם יוצאים בעיניי הם יצירת מופת), את אהבתי לשמש ולחמניות, את הילדה היפה שהייתי, את המשפחה הרגישה והמקסימה שלי, את החלומות הצבעוניים שלי, את ההתרגשות שלי משירה מדוייקת, את האושר הגואה בי אל מול ים כחול, את הרגישות שלי לעבר, את החיבור שלי לסיפורי זקנים, את הצעקה שבי אל מול עוולות חברתיות, את הכאב שלי על משפחות פגועות, את ההתגייסות שלי היכן שאפשר לעזור.. את הרצון שלי בשינוי אישי, את ההתפתחות שלי בשנים האחרונות..........
למי איכפת?
לי איכפת.
איך פעם צירוף המילים הזה היה מעורר בי ציפייה, התרגשות, שמחה. והיום הוא מעורר בי קבס.
אני יכולה לקרוא לעצמי כך. אני כבר רשאית.אבל מה זה שווה אם שום מקום אינו מעוניין בי להתמחות?
אני ממש חווה טריקת דלתות טלפוניות בפרצוף. אין מקום, את יכולה לנסות שוב בעוד שנתיים, לא מעוניינים בך, תודה. ככה, פשוט לא מתאים, שלום.
די. כמה עוד אצטרך לשלם בשביל החלום הישן הזה? כבר יותר מעשר שנים מסתובבת בתוך התחום, נעה בין גבול לגבול אבל לארץ הקודש לא מגיעה. ובינתיים ההתמחות האחרת שלי צריכה לחכות. לא משנה שאני על סף הבחינה- ברגע שאקרא מומחית בחחום האחר לא אוכל עוד להתחיל התמחות בתחום הקלינית. כלומר, זה יהיה הרבה יותר קשה.
אז בינתיים החיים על הולד אחד ארוך ומתמשך.
ובא לי לצעוק- אז לא צריך! ובא לי לדרוש תשובה- אבל למה לא? למה לא אותי בעצם? למה מישהו אחר כן ואני לא?
איך נעשית הבחירה? איך אני אמורה להיראות, להישמע. מה אני אמור הלשדר, מה אני אמורה לעורר?
מתי אשמע איזה כן אחד קטן? מתי איזה מקום יגיד לי: בואי. אנחנו רוצים אותך. נשמח שתבואי להתמחות אצלנו.
דווקא אותך.
סתם כך.
כמה עוד אדתפק על שערים נעולים. ארץ הפסיכולוגים הקליניים נעולה בפניי.
בתוכי אני יודעת- אני פסיכולוגית טובה. אני אוכל לתרום כל כך הרבה.
אבל יודעת גם שזה לא מה שממש משנה.
אני אוצרת בתוכי דמעות. לעבור כל כך הרבה,להיות כל כך קרובה ולא להיכנס.
להישאר במדבר. אין יותר קשה ממדבר. ללכת וללכת ולא להגיע. לשאוף את הריח, לראות מרחוק, ולא להיכנס.
הרי ברגע שאכנס, אני אזרע, ואשתול, אני אפרח ואפריח.
כל כך הרבה זמן חיפשתי את המקום שלי. ומצאתי. אבל להיכנס עוד לא אוכל.
עדיין לא.
בשער ישאלו אותי:
למה רצית דווקא קלינית? למה כל כך הרבה שינויים? האם את מתכננת ילדים בקרוב? ספרי על חוויה טיפולית טובה?
ספרי על העברה נגדית שהייתה לך. ספרי על התלבטות, על קונפליקט, על הצלחה, על שאיפות לעתיד.
או סתם "ספרי על עצמך" עמום ומתפרש..
יביטו בי במבט בוחן, במבט חוקר, במבט שואל, במבט משועמם (אוזן ששמעה כבר הכל), במבט רציני, במבט אמפטי, במבט של את-לא-משלנו. היית רוצה להיות, זה נכון. את מתפתלת כאן, את מתחננת על נפשך, את מרצה כל-כך, רוצה כל-כך..ככל שאת יותר רוצה כך את יותר רחוקה.לא מגיע לך. את לא מה שדמיינו. אני מנסה להתגבר על המחשבה- אני לא מספיק רזה, לא מספיק אשכנזייה, אין לי קשרים, אין לי עור בוהק, אין לי עיניים בורקות ועירניות, אין לי ייחוס ירושלמי משפחתי, אין לי רהיטות שפתית ומבטא יוקרתי. בקצור, אני לא כזאת אטרקציה למועדון.
אבל מה על כל מה שיש לי?
איך אוכל להעביר את שמחת החיים שלי, את כישרוני בבישול, את אהבתי לילדים, את יכולת האמפטיה העמוקה באמת שלי, את הניתוחים האנליטיים שלי (שלוקח להן זמן להתגבש, אבל כשהם יוצאים בעיניי הם יצירת מופת), את אהבתי לשמש ולחמניות, את הילדה היפה שהייתי, את המשפחה הרגישה והמקסימה שלי, את החלומות הצבעוניים שלי, את ההתרגשות שלי משירה מדוייקת, את האושר הגואה בי אל מול ים כחול, את הרגישות שלי לעבר, את החיבור שלי לסיפורי זקנים, את הצעקה שבי אל מול עוולות חברתיות, את הכאב שלי על משפחות פגועות, את ההתגייסות שלי היכן שאפשר לעזור.. את הרצון שלי בשינוי אישי, את ההתפתחות שלי בשנים האחרונות..........
למי איכפת?
לי איכפת.
