ימים מלאים

הכל התחיל במלאכה.
מלאכה קטנה שהתחלתי לכתוב. יחד עם מטרה ששמתי לעצמי לנסות להבין משהו שעבר עליי. יחד עם משפט שמ' זרק. יחד עם משהו שעלה אצל איתן. הכל ביחד התאחד לכלל מלאכה. שהעלתה משהו. שנגע בי. שפתח אצלי משהו. ושלחתי למ' והוא החזיר לי משהו שטילטל אותי. כמה משפטים שכתבתי הוא החזיר לי בהפוך על הפוך כזה. וזה ריגש. בפעם הראשונה אני חושבת הבנתי מה זה אומר שמלאכה היא מתנה לעצמי. ואחרי זה עוד הקריא את זה בשיעור. והייתה לי ההזדמנות להקשיב לזה מהצד. מילים שהפה לא מספר ללב (או ההפך). אבל שלי ועוד איך מספר. מספר הרבה יותר מזה. והוא אמר לכולן לכתוב את המילים האלה, וכתבנו. ומאז זו התחושה שאני מסתובבת איתה. תחושת מלאות כזאת, חדשה לי, שמחה לי. וזה נותן לי כוח לעשות דברים, דברים שטובים לי- הליכה בבוקר, וטלפון לחברה, נסיעה למעיין, והופעה עם חברים והכל בשלמות. גם שיעור תניא שהלכתי אליו עשה לי טוב. חידד אצלי את החיפוש אחר תחושת קיום של מהות.
אז רוצה להמשיך בעבודה המשמעותית. להמשיך בזה הקייץ לפחות. אז ממשיכה:

ברגע שברצון לומדת

והחומר קרוב לליבך

ואת מתקנת

אז המלאות הזאת היא כנגד הפחד

הפחד מסתלק לבד

כי פחד זה שייך לילדה לריק

זה מעניין כי רק אחרי שכתבתי את החלק הזה, שאני חשה שיש בו משהו שאני רוצה לחקור, שמתי לב למילה "מלאות" המופיעה בו, ומתכתבת עם הכותרת שנתתי לרשומה הזאת.
זה מדהים. כי זה בדיוק מה שכתבתי: תיארתי איך חומר היה קרוב לליבי ואיך זה עורר בי תחושת מלאות. וזה בדיוק מה שימימה אומרת "ברגע שברצון לומדת...אז המלאות הזאת"
פחד. כתבתי על החיבור שלי לחרדה בשבועות האחרונים? עם התגלית שאני בנאדם חרד הגיע סימפטום: חוסר יכולת לנשום כשמשהו מעורר בי חרדה. זה כל כך מוזר לי. איך הגוף מייד מגיב למשהו שאני שומעת רואה או חווה, פשוט חוסר יכולת לנשום דרך האף. חסומה. חוסמת את האוויר מלהיכנס. ואז אני עוצרת, לוקחת שאיפה גדולה של אוויר פנימה, ולפעמים זה מסתדר. אבל לפעמים לא. ואז אני צריכה לחשוב מהר על משהו אחר. גם עכשיו כשאני כותבת את זה אני לא מצליחה ממש לנשום. עוד לא דיברתי על זה עם איתן אבל אני צריכה. במיוחד מפני שדי ברור לי שזה התחיל אחרי שסיפר לי שיש לו בעיות נשימה בגלל אלרגיה ושהוא יודע שהאלרגיה זה משהו נפשי.
בקיצור, הפחד בא לבקר. וברור לי שזה הנושא שלי בימים אלו. הוא היה מודחק, עכשיו צף אל פני השטח. אם אוכל לפתור אותו טוב אז אולי יסתלק מדרכי ואני אהיה חופשייה יותר.
אז בוא נסתכל על החלק: אוקיי, מעניין איך בחרתי להשתמש שוב באופן לא מודע במילה שכבר מופיע בחלק: להסתלק.לפי ימימה אין מה לנסות לטפל בפחד. אין צורך להתעסק איתו יותר מדיי, להבין אותו וכו'. אלא לדעת שהוא שייך לילדה, לריק. הריק הוא ריק מחום. כשאין חום, אותו מזון טבעי הנדרש לפריחתה של הילדה, עולה בה בדידות ופחד. אבל! יש דרך להשיג את היפך הריק- את המלאות. יש דרך להשיג את החום:"ברגע שברצון לומדת והחומר קרוב לליבך ואת מתקנת". אז מתמלאת. וכשיש מלאות הפחד מסתלק מעצמו. פשוט כך. כפי שהאור מגרש את החושך. כפי שמים דוחקים את האויר, כפי יש מרחיק את האין. לא ייתכן יש ואין בו זמנית באותו מקום. כפי שר' נחמן אמר על סילוק מחשבות רעות:

הַכְּלָל שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אֹפֶן בָּעוֹלָם שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי מַחֲשָׁבוֹת בְּיַחַד בְּפַעַם אֶחָד. עַל כֵּן בְּקַל יְכוֹלִין לְגָרֵשׁ מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת רַק בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא לַחֲשֹׁב אוֹתוֹ הַמַּחֲשָׁבָה רַק לַחֲשֹׁב אֵיזֶה מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת בְּתוֹרָה אוֹ עֲבוֹדָה אוֹ אֲפִלּוּ מַשָֹּא וּמַתָּן, כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי מַחֲשָׁבוֹת בְּיַחַד בְּשׁוּם אֹפֶן. וּכְבָר מְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (לְעֵיל בְּסִימָן ע"ב): שֶׁאֵין צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה וּלְנַעְנֵעַ ראשׁוֹ אָנֶה וָאָנָה כְּדֵי לְגָרֵשׁ הַמַּחֲשָׁבוֹת רָעוֹת כִּי אֵין זֶה מוֹעִיל כְּלָל, אַדְּרַבָּא עַל - יְדֵי - זֶה מִתְגַּבְּרִים יוֹתֵר רַק לִבְלִי לְהַשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם כְּלָל, רַק לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ בַּמֶּה שֶּׁהוּא עוֹסֵק בְּתוֹרָה אוֹ תְּפִלָּה אוֹ מַשָֹּא וּמַתָּן, וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל לַאֲחוֹרָיו כְּלָל וְעַל יְדֵי זֶה מִמֵּילָא תִּסְתַּלֵּק:

אז כנ"ל. אין טעם לעשות מלחמה בפחד. ובאמת אולי להפך. ככל שמנסים יותר להילחם בחרדה ככה היא יותר מציפה. יש לה תכונה כזו לחרדה, שהיא מעוררת חרדה.. אז מוטב שלא לנסות להתמודד איתה ישירות אלא ללכת למקור שבגינו בכלל מתעוררת החרדה והוא היעדר החום.

נדמה לי שיש לי עוד הרבה מה לחשוב לגבי היעדר החום הזה ומה קורה שם, מדוע הוא מעורר פחד? ואיזה פער בדיוק אני סוגרת כשאני לומדת או מתקרבת?

אבל כבר מאוחר. והעיניים נעצמות...
אמשיך מחר.