"כמה שאפשר מדייקת..."
יכול להתפרש כהוראה. ואולי כמילות נחמה לזו שמנסה ומרגישה שאינה מצליחה. מילות נחמה לזו שנאבקת.
אבל אני כבר איני נאבקת. כבר קשה לקרוא לי לומדת. זמן רב שלא כתבתי מלאכה, שלא התבוננתי על עצמי בעיני ימימה.
לא נאבקת. חיה את הילדה הרגישה, הבוכה. לא מסתתרת. האם אני מחוברת אליה יותר מדיי?
נראה שאני במצב אפאטי מעט. מאבק הוא מול תחושת חוסר אונים. אבל אולי אני כבר מקבלת את חוסר האונים.
זה נקרא בפסיכולוגיה חוסר אונים נלמד. ניסויים הראו שכאשר חיה מנסה להשיג משהו שוב ושוב ולא מצליחה היא פשוט מפסיקה לנסות. גם כשהנסיינים הופכים את המשימה לקלה יותר בהרבה. למשל כשפותחים את הדלת עבורה והיא יכולה לצאת. היא לא יוצאת.
האם זה המצב שלי? לא. עוד לא. אני כן מנסה. אבל בפנים משהו לפעמים מרגיש קצת מת. מנסה ולא באמת מאמינה. יותר מדיי תקיעוּת יש בחיים שלי עכשיו. ההתמחות שמתעכבת, ההריון שמתעכב, החברות שאיננה. אני פוחדת בזמן האחרון יותר ויותר. פוחדת מהזיקנה. סוף החיים נראה לי ממש מעבר לפינה, כאילו קפיצה אחת ואני שם. אין כלום בין כאן לסוף. אז למה להתאמץ. המלחמה נגמרה. ואגב, הפסדתי בה. המחשבה הזו, שהכל נגמר, חונקת אותי. לפעמים מתקשה לנשום.
אבל אני אחזור למלאכה.לפי הקטע יש איזשהו מאבק. מה המאבק שלי?מהי הדרך שלי להיאבק עם עצמי?
אולי זוהי הנקודה שלי כרגע: המאבק שלי בעצמי הוא אי ראיית הטוב. ההתעקשות לדבוק בעצב, במה שאין, בתחושות האי-אפשר. אולי זה מה שמגן עליי שאני אומרת- אלו הם חיי. אני סובלת אבל נכנעת לגזירת הגורל. באופן פרדוקסלי זה "הכוח המדומה" שלי. היו תקופות אחרות, שהכוח המדומה שלי היו מאבקים ממשיים שלי מול חוסר צדק, מול עוולות. תקפתי חזק, גרמתי להרבה רעידות אדמה. כולן נראו לי אז מוצדקות. רק במבט לאחור חושבת שאולי היה אפשר גם אחרת.
אבל עכשיו הכוח המדומה שלי הוא אחר: כדי להמנע מאכזבה אני לא מנסה באמת. מנמיכה ראשי כדי להתכופף מתחת לראדר. של ציפיות ממני, של הציפיות שלי מעצמי, של הציפיות שלי מהעולם הזה.
בוא נראה אם זה אפשרי להחליף את המילה נאבקת במילה שמייצגת את המאבק הספציפי שלי כרגע:
" כמה שאפשר מדייקת כדי להיות באמת. ובינתיים אינה מוותרת/מתייאשת/מתכנסת.
הויתור/היאוש/ההתכנסות פנימה נותן לה תחושה מדומה שזה כוחך. כי אם לא, מאחורי זה יש את הילדה הרגישה, הבוכה.
לילדה שבך-נחוץ החלק המתבונן"
יפה. זה מסתדר לי. מרגישה איך החלק בתוכי שעשה עצמו מת מתעורר לחיים.מפנה מקום. ומאחוריו ניתן לראות איך הילדה הרגישה מקבלת חיות וכוח.
אבל זה אכן דורש בגרות.
מדהים כמה קל יותר להסחף עם הדפוסים הקיימים. השינוי מפחיד גם אם הוא מרגיש טוב. את המוכר אני הרי מכירה... למדתי לחיות איתו, רע ככל שיהיה. אם אשתנה מי יודע מה ייקרה? לאן זה יוביל אותי. אני עוד עלולה למצוא את עצמי יום אחד חופשייה, לוקחת סיכונים, נפתחת לעולם. ואז מי יודע מה אני עלולה לעשות. במי אני יכולה לפגוע, ומה יחשבו עליי.
זה דורש בגרות להגיד עד כאן השקר. עד כאן הפחד. עכשיו על הבוגרת שבי לקחת אחריות ולעצור את הביזבוז המתמשך הזה. של ימים ריקים, של שעות מתות, של קיום תפל וחיוור.
להתנקות מהעומס, לפנות מקום להכרה. להקשיב לה.
קשב מחובר להבנה יוביל לשמיעה צלולה של ההכרה. ההכרה בהכרח אומרת כדאי ללמוד. יש לבחור בקיום האישי.
והנה פתאום מגיעה להמשך החלק והוא כאילו בא לחזק את ההבנה שהייתי מנותקת ממנה
ושהגעתי אליה בסופו של דבר תוך כדי הלימוד: "כדאי לשמח את הלב!" הלב השמח יעזור לי לדייק, להבין בפשטות. כלומר, להגיע בפשטות להבנות מחזקות. שבתורן מחזקות את הלב כטוב. מעגל של טוב שאיננו נגמר.
אבל היסוד כבר נאמר: הכל מתבסס על בחירה. והבחירה איננה יכולה להיות חופשית עד שאין הפרדה של העומס, הכרת המיותר. ואין הכרת המיותר עד שאין הכרת הטוב. ואולי לכן החלק מתחיל ב"כמה שאפשר מדייקת" וזה לא הוראה או מילות נחמה אלא דווקא התפעלות, תיאור מצב קיים. ראי איזה יופי, איזה עבודה נהדרת את כבר עושה: כמה שאפשר- מדייקת! ממילא זה תמיד נכון, אך הדגש הוא אחר, על היש.
יכול להתפרש כהוראה. ואולי כמילות נחמה לזו שמנסה ומרגישה שאינה מצליחה. מילות נחמה לזו שנאבקת.
אבל אני כבר איני נאבקת. כבר קשה לקרוא לי לומדת. זמן רב שלא כתבתי מלאכה, שלא התבוננתי על עצמי בעיני ימימה.
לא נאבקת. חיה את הילדה הרגישה, הבוכה. לא מסתתרת. האם אני מחוברת אליה יותר מדיי?
נראה שאני במצב אפאטי מעט. מאבק הוא מול תחושת חוסר אונים. אבל אולי אני כבר מקבלת את חוסר האונים.
זה נקרא בפסיכולוגיה חוסר אונים נלמד. ניסויים הראו שכאשר חיה מנסה להשיג משהו שוב ושוב ולא מצליחה היא פשוט מפסיקה לנסות. גם כשהנסיינים הופכים את המשימה לקלה יותר בהרבה. למשל כשפותחים את הדלת עבורה והיא יכולה לצאת. היא לא יוצאת.
האם זה המצב שלי? לא. עוד לא. אני כן מנסה. אבל בפנים משהו לפעמים מרגיש קצת מת. מנסה ולא באמת מאמינה. יותר מדיי תקיעוּת יש בחיים שלי עכשיו. ההתמחות שמתעכבת, ההריון שמתעכב, החברות שאיננה. אני פוחדת בזמן האחרון יותר ויותר. פוחדת מהזיקנה. סוף החיים נראה לי ממש מעבר לפינה, כאילו קפיצה אחת ואני שם. אין כלום בין כאן לסוף. אז למה להתאמץ. המלחמה נגמרה. ואגב, הפסדתי בה. המחשבה הזו, שהכל נגמר, חונקת אותי. לפעמים מתקשה לנשום.
אבל אני אחזור למלאכה.לפי הקטע יש איזשהו מאבק. מה המאבק שלי?מהי הדרך שלי להיאבק עם עצמי?
אולי זוהי הנקודה שלי כרגע: המאבק שלי בעצמי הוא אי ראיית הטוב. ההתעקשות לדבוק בעצב, במה שאין, בתחושות האי-אפשר. אולי זה מה שמגן עליי שאני אומרת- אלו הם חיי. אני סובלת אבל נכנעת לגזירת הגורל. באופן פרדוקסלי זה "הכוח המדומה" שלי. היו תקופות אחרות, שהכוח המדומה שלי היו מאבקים ממשיים שלי מול חוסר צדק, מול עוולות. תקפתי חזק, גרמתי להרבה רעידות אדמה. כולן נראו לי אז מוצדקות. רק במבט לאחור חושבת שאולי היה אפשר גם אחרת.
אבל עכשיו הכוח המדומה שלי הוא אחר: כדי להמנע מאכזבה אני לא מנסה באמת. מנמיכה ראשי כדי להתכופף מתחת לראדר. של ציפיות ממני, של הציפיות שלי מעצמי, של הציפיות שלי מהעולם הזה.
בוא נראה אם זה אפשרי להחליף את המילה נאבקת במילה שמייצגת את המאבק הספציפי שלי כרגע:
" כמה שאפשר מדייקת כדי להיות באמת. ובינתיים אינה מוותרת/מתייאשת/מתכנסת.
הויתור/היאוש/ההתכנסות פנימה נותן לה תחושה מדומה שזה כוחך. כי אם לא, מאחורי זה יש את הילדה הרגישה, הבוכה.
לילדה שבך-נחוץ החלק המתבונן"
יפה. זה מסתדר לי. מרגישה איך החלק בתוכי שעשה עצמו מת מתעורר לחיים.מפנה מקום. ומאחוריו ניתן לראות איך הילדה הרגישה מקבלת חיות וכוח.
אבל זה אכן דורש בגרות.
מדהים כמה קל יותר להסחף עם הדפוסים הקיימים. השינוי מפחיד גם אם הוא מרגיש טוב. את המוכר אני הרי מכירה... למדתי לחיות איתו, רע ככל שיהיה. אם אשתנה מי יודע מה ייקרה? לאן זה יוביל אותי. אני עוד עלולה למצוא את עצמי יום אחד חופשייה, לוקחת סיכונים, נפתחת לעולם. ואז מי יודע מה אני עלולה לעשות. במי אני יכולה לפגוע, ומה יחשבו עליי.
זה דורש בגרות להגיד עד כאן השקר. עד כאן הפחד. עכשיו על הבוגרת שבי לקחת אחריות ולעצור את הביזבוז המתמשך הזה. של ימים ריקים, של שעות מתות, של קיום תפל וחיוור.
להתנקות מהעומס, לפנות מקום להכרה. להקשיב לה.
קשב מחובר להבנה יוביל לשמיעה צלולה של ההכרה. ההכרה בהכרח אומרת כדאי ללמוד. יש לבחור בקיום האישי.
והנה פתאום מגיעה להמשך החלק והוא כאילו בא לחזק את ההבנה שהייתי מנותקת ממנה
ושהגעתי אליה בסופו של דבר תוך כדי הלימוד: "כדאי לשמח את הלב!" הלב השמח יעזור לי לדייק, להבין בפשטות. כלומר, להגיע בפשטות להבנות מחזקות. שבתורן מחזקות את הלב כטוב. מעגל של טוב שאיננו נגמר.
אבל היסוד כבר נאמר: הכל מתבסס על בחירה. והבחירה איננה יכולה להיות חופשית עד שאין הפרדה של העומס, הכרת המיותר. ואין הכרת המיותר עד שאין הכרת הטוב. ואולי לכן החלק מתחיל ב"כמה שאפשר מדייקת" וזה לא הוראה או מילות נחמה אלא דווקא התפעלות, תיאור מצב קיים. ראי איזה יופי, איזה עבודה נהדרת את כבר עושה: כמה שאפשר- מדייקת! ממילא זה תמיד נכון, אך הדגש הוא אחר, על היש.
