בטרם בואי לכתוב על מה שחשבתי, אני רוצה לנסות להיצמד לטקסט של ימימה. לבחור משפט אחד שמדבר אליי ולצאת ממנו. זה מפני שאני מרגישה שההזנחה שלי של המלאכות גרמה להידרדרות האחרונה. וגם מפני שאני סומכת על החלק שיעזור לי להאיר את מה שצריך הארה:" החומר פונה להכרה האישית של כל לומדת על מנת למצוא דרכו מה ללמוד." אז אני אסרוק את החלק הארוך שקיבלנו בפעם הבאה ואראה אם יש משהו שתופס אותי.
טוב, קראתי, ואני כל כך חסרת אנרגיות שלא מצליחה להתעמק. אבל בכל זאת אלך על משפט אחד שאולי יתן לי כח:"שמחה יכולה לחזור ללב עצוב".
בשיעור כשלמדנו את זה, אמרו שזה משפט שנותן תקווה. אבל לי כל הזמן הייתה מחשבה: אבל מה לגבי מישהו שרוצה להיות עצוב? מה לגבי לב שנמשך לעצב? אני למשל מרגישה שקשה לי להישאר הרבה זמן בשמחה. לפעמים זה כאילו מתוך בחירה. כמו בשיר של מיכה שטרית:"אתה אוהב את הפוזה המלנכולית הזאת.(את אומרת).אתה מחפש ומוצא את זה, אתה מכור, אתה לא יכול אחרת".
אז לפעמים אני מרגישה שזה כך. ההגיון אומר לי שזה לא ייתכן. שכנראה משהו מוטעה מהיסוד, שזו רק הגנה, או שברג שאחווה שמחה אמיתית לא ארצה שתיגמר. יכול להיות. אבל בפועל זה מה שאני מרגישה, ולעיתים נדמה לי שה מפעיל אותי בחיים ממש. למשל עם נ' , קשה לי כשדברים מתנהלים על מי מנוחות. אבסורד, נכון? אבל עובדה! כשרגוע אני חייבת להתסיס את האווירה, זה חזק ממני. טוב, אז בסדר, יכול להיות שמשהו מציק לי, מפריע לי, יש בי גירוי, אי שקט, ואני מחפשת להוציא את זה החוצה. אבל בפועל זה מה שמתרחש. דבר שני העצב גורם לי לתת לעצמי יותר זמן לעשות דברים שאני אוהבת, יש לי תירוץ אולי לשבת ולקרוא (all I can do is read a book to stay awake and it ris my heart away but it's a great escape ) וגם אני יותר פורה בכתיבה שלי..וגם, לא יעזור, יש בזה משהו רומנטי, יפה, מנחם..
טוב, אז ככה חשבתי.
ואז בום. יומיים של אי-שקט, ריבים מיותרים, התעוררות של ספקות, חרדות, תסכולים, תחושה שאין מוצא. לעולם לא יבוא שינוי.
ואז זה נחת עליי- בטח שאני רוצה שקט. ושמחה. הכל, רק לא הרעל הזה שמציף את חיי בקלות כזאת. הכל, רק לא העוגמת נפש שאני יוצרת אצל בעלי בכמה דקות.
אני אומרת, אוקיי, אעשה מה שצריך. אחזור לכתוב את המלאכות, אחזור לראות את היש שבחיים שלי באופן מעשי, יומיומי.
אשחרר. ארפה, מהשליטה, מהרצון לשינוי ועכשיו.
אעזוב את הידיים ואאמין שאנחת לתוך ידיו המחבקות של הקב"ה.
אז הנה, למשל עכשיו. נודע לי שפיספסתי את הביוץ. אני עכשיו מתכוננת למקווה מתוך ידיעה ברורה שהחודש הזה כלום לא ייקרה. ואני מודה, שזה כאב גדול, והעצב רוצה להתפשט בכל חלקי גופי ולומר לי- חידלי.
אבל אני לא אתן לו. ואני לא אבכה.
אם אבכה, זה יהיה רק בתוך תפילה לקב"ה.
אני לא אבכה ליד נ'. ואל אבכה אל עצמי.
דמעותיי ילכו רק למעיין התפילות.
תפילתי אלייך ה', שאצליח ליישם כוונותי הטובות. שתיתן לי כח להפנים את הדרך הזו.
חוץ מזה, אני אוהבת אותך נועם שלי.
טוב, קראתי, ואני כל כך חסרת אנרגיות שלא מצליחה להתעמק. אבל בכל זאת אלך על משפט אחד שאולי יתן לי כח:"שמחה יכולה לחזור ללב עצוב".
בשיעור כשלמדנו את זה, אמרו שזה משפט שנותן תקווה. אבל לי כל הזמן הייתה מחשבה: אבל מה לגבי מישהו שרוצה להיות עצוב? מה לגבי לב שנמשך לעצב? אני למשל מרגישה שקשה לי להישאר הרבה זמן בשמחה. לפעמים זה כאילו מתוך בחירה. כמו בשיר של מיכה שטרית:"אתה אוהב את הפוזה המלנכולית הזאת.(את אומרת).אתה מחפש ומוצא את זה, אתה מכור, אתה לא יכול אחרת".
אז לפעמים אני מרגישה שזה כך. ההגיון אומר לי שזה לא ייתכן. שכנראה משהו מוטעה מהיסוד, שזו רק הגנה, או שברג שאחווה שמחה אמיתית לא ארצה שתיגמר. יכול להיות. אבל בפועל זה מה שאני מרגישה, ולעיתים נדמה לי שה מפעיל אותי בחיים ממש. למשל עם נ' , קשה לי כשדברים מתנהלים על מי מנוחות. אבסורד, נכון? אבל עובדה! כשרגוע אני חייבת להתסיס את האווירה, זה חזק ממני. טוב, אז בסדר, יכול להיות שמשהו מציק לי, מפריע לי, יש בי גירוי, אי שקט, ואני מחפשת להוציא את זה החוצה. אבל בפועל זה מה שמתרחש. דבר שני העצב גורם לי לתת לעצמי יותר זמן לעשות דברים שאני אוהבת, יש לי תירוץ אולי לשבת ולקרוא (all I can do is read a book to stay awake and it ris my heart away but it's a great escape ) וגם אני יותר פורה בכתיבה שלי..וגם, לא יעזור, יש בזה משהו רומנטי, יפה, מנחם..
טוב, אז ככה חשבתי.
ואז בום. יומיים של אי-שקט, ריבים מיותרים, התעוררות של ספקות, חרדות, תסכולים, תחושה שאין מוצא. לעולם לא יבוא שינוי.
ואז זה נחת עליי- בטח שאני רוצה שקט. ושמחה. הכל, רק לא הרעל הזה שמציף את חיי בקלות כזאת. הכל, רק לא העוגמת נפש שאני יוצרת אצל בעלי בכמה דקות.
אני אומרת, אוקיי, אעשה מה שצריך. אחזור לכתוב את המלאכות, אחזור לראות את היש שבחיים שלי באופן מעשי, יומיומי.
אשחרר. ארפה, מהשליטה, מהרצון לשינוי ועכשיו.
אעזוב את הידיים ואאמין שאנחת לתוך ידיו המחבקות של הקב"ה.
אז הנה, למשל עכשיו. נודע לי שפיספסתי את הביוץ. אני עכשיו מתכוננת למקווה מתוך ידיעה ברורה שהחודש הזה כלום לא ייקרה. ואני מודה, שזה כאב גדול, והעצב רוצה להתפשט בכל חלקי גופי ולומר לי- חידלי.
אבל אני לא אתן לו. ואני לא אבכה.
אם אבכה, זה יהיה רק בתוך תפילה לקב"ה.
אני לא אבכה ליד נ'. ואל אבכה אל עצמי.
דמעותיי ילכו רק למעיין התפילות.
תפילתי אלייך ה', שאצליח ליישם כוונותי הטובות. שתיתן לי כח להפנים את הדרך הזו.
חוץ מזה, אני אוהבת אותך נועם שלי.
