הרבה שקרה. ובעצם כל כך מעט. אני נעה על פני מים סוערים.
פגישה משמעותית אצל איתן. סיפרתי על החלום. פירש את הקינאה שלי בתחרות הגברית. אמר שאולי אם אתחבר קצת לחלקים האלה יהיה לי יותר קל במציאת התמחות. דיברנו גם על החרדה של אבא שפתאום כל כך הייתה ברורה בהיעדרותה של אמא. ועל אמא. עם ההתפרצויות הרגשיות שלה, האותנטיות, שפעם כל כך הפחידו אותי, שיתקו אותי, והיום אני מסוגלת לראות את היופי שבהן. שאצל אמא מה שאתה רואה זה מה שיש בפנים. וכמה שאני רואה כיום איך היא אהובה ומוערכת. לא פחות מאבא, ואולי בדברים מסויימים יותר. יש לי זוג הורים מהסרטים. ואני אוהבת אותם כל כך. ומעריצה. וחומלת. ואוהבת. בעצם אולי רוב התסביכים שלי זה מזה שיש לי הורים כאלה גדולים מהחיים. יפים, משגעים. ואני לעומתם מרגישה זקנה, מלאת בחירות מוטעות, חסרת חיים חברתיים..בקיצור על הקינאה שלי בהם עוד לא דיברתי אצל איתן. זה מביך מדיי להודות בזה. למרות שיש בזה גם משהו טבעי. הוא אמר לי משהו על זה שאני מתקרבת לאמא (כאילו יוצאת מהתסביך האדיפלי) ושיש בשינוי הזה משהו מרגש. התביישתי להודות שלא הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר. בכל זאת אני מהמקצוע..החלקתי את זה.
ביום שישי בים, התחיל איתי בחור. שאל אם יוכל להצטרף. אמרתי תראה, לא מתאים, אני נשואה וזה. אמר אה, טוב. אפשר סתם לקשקש? הסכמתי למרות שהכוונה שלי היתה להיות לבד. (לכן גם באמת באתי לבד!) רציתי לכתוב ימימה אבל החלטתי שאולי זאת העבודה האמיתית שלי- לשבת להקשיב לו ברוב קשב. זה מה שעשיתי. די מהר נפתח והבנתי שמדובר בבחור עם מלא בעיות. אבל הוא היה כזה מקסים ומכמיר לב. היה חשוב שאשמע-על החול, בים- איך נשמעים הפסיכולוגים מהצד השני. "הוא לא מבין אותי, הוא מרוכז בעצמו, מנתח כל מילה-אני לא מבין מה הוא רוצה, לאן הוא חותר..ביקשתי CBT אבל זה לא בראש שלו.." הכי זיעזע אותי שהוא אמר שהפסיכולוג זרק משהו על הפרעת אישיות. בכלל לא התרשמתי ככה, אבל זה לא משנה, מה שקשה לי זה הסופיות של אבחנה כזאת. כאילו הבנאדם לא יכול להשתנות. אולי זה מה שהייתי צריכה לשמוע. כמה קל זזה לזרוק על מישהו תווית- אבל פתאום כשפוגשים אותו בים, והוא כזה מצחיק ונואש ורוצה עזרה ונורמלי בכל כך הרבה מובנים, אז זה נראה אבסורד לקבע אותו בתוך תווית. אני צריכה להיזהר מזה מאוד. (שוב שאלות- האם זה המקצוע בשבילי?? למה הלכתי לשם? מה זה ייתן לי? מה היה רע בשיקומית?)
טוב, רצה טלפון. לקחתי את שלו ומן הסתם לא אתקשר. לא מתאים.
מה עוד..מלא חלומות..ים חלומות. ארוכים, שופעים. למשל אני גרה בזולה. ישנה בחוץ על מחצלת, יש לי גורו שקל לנחש מיהו. יושב עם הילה זוהרת סביבו. אני לבושה שרוואלים, כיסוי ראש מלא. אני חשה גבוה. הבו לי רק מים ומעט פת, אין לי עוד צורך בכלום מלבד התורה (אולי הייתי רות והגואל שלי בועז- להשתטח לרגליו). עוברות כל מיני משפחות. זולות, צעקניות. מציצים, מצביעים. אני רוצה שילכו, הם מפריעים לי, לא מבינים כלום. פוגמים לי בתחושות ההזדככות.
פגישה משמעותית אצל איתן. סיפרתי על החלום. פירש את הקינאה שלי בתחרות הגברית. אמר שאולי אם אתחבר קצת לחלקים האלה יהיה לי יותר קל במציאת התמחות. דיברנו גם על החרדה של אבא שפתאום כל כך הייתה ברורה בהיעדרותה של אמא. ועל אמא. עם ההתפרצויות הרגשיות שלה, האותנטיות, שפעם כל כך הפחידו אותי, שיתקו אותי, והיום אני מסוגלת לראות את היופי שבהן. שאצל אמא מה שאתה רואה זה מה שיש בפנים. וכמה שאני רואה כיום איך היא אהובה ומוערכת. לא פחות מאבא, ואולי בדברים מסויימים יותר. יש לי זוג הורים מהסרטים. ואני אוהבת אותם כל כך. ומעריצה. וחומלת. ואוהבת. בעצם אולי רוב התסביכים שלי זה מזה שיש לי הורים כאלה גדולים מהחיים. יפים, משגעים. ואני לעומתם מרגישה זקנה, מלאת בחירות מוטעות, חסרת חיים חברתיים..בקיצור על הקינאה שלי בהם עוד לא דיברתי אצל איתן. זה מביך מדיי להודות בזה. למרות שיש בזה גם משהו טבעי. הוא אמר לי משהו על זה שאני מתקרבת לאמא (כאילו יוצאת מהתסביך האדיפלי) ושיש בשינוי הזה משהו מרגש. התביישתי להודות שלא הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר. בכל זאת אני מהמקצוע..החלקתי את זה.
ביום שישי בים, התחיל איתי בחור. שאל אם יוכל להצטרף. אמרתי תראה, לא מתאים, אני נשואה וזה. אמר אה, טוב. אפשר סתם לקשקש? הסכמתי למרות שהכוונה שלי היתה להיות לבד. (לכן גם באמת באתי לבד!) רציתי לכתוב ימימה אבל החלטתי שאולי זאת העבודה האמיתית שלי- לשבת להקשיב לו ברוב קשב. זה מה שעשיתי. די מהר נפתח והבנתי שמדובר בבחור עם מלא בעיות. אבל הוא היה כזה מקסים ומכמיר לב. היה חשוב שאשמע-על החול, בים- איך נשמעים הפסיכולוגים מהצד השני. "הוא לא מבין אותי, הוא מרוכז בעצמו, מנתח כל מילה-אני לא מבין מה הוא רוצה, לאן הוא חותר..ביקשתי CBT אבל זה לא בראש שלו.." הכי זיעזע אותי שהוא אמר שהפסיכולוג זרק משהו על הפרעת אישיות. בכלל לא התרשמתי ככה, אבל זה לא משנה, מה שקשה לי זה הסופיות של אבחנה כזאת. כאילו הבנאדם לא יכול להשתנות. אולי זה מה שהייתי צריכה לשמוע. כמה קל זזה לזרוק על מישהו תווית- אבל פתאום כשפוגשים אותו בים, והוא כזה מצחיק ונואש ורוצה עזרה ונורמלי בכל כך הרבה מובנים, אז זה נראה אבסורד לקבע אותו בתוך תווית. אני צריכה להיזהר מזה מאוד. (שוב שאלות- האם זה המקצוע בשבילי?? למה הלכתי לשם? מה זה ייתן לי? מה היה רע בשיקומית?)
טוב, רצה טלפון. לקחתי את שלו ומן הסתם לא אתקשר. לא מתאים.
מה עוד..מלא חלומות..ים חלומות. ארוכים, שופעים. למשל אני גרה בזולה. ישנה בחוץ על מחצלת, יש לי גורו שקל לנחש מיהו. יושב עם הילה זוהרת סביבו. אני לבושה שרוואלים, כיסוי ראש מלא. אני חשה גבוה. הבו לי רק מים ומעט פת, אין לי עוד צורך בכלום מלבד התורה (אולי הייתי רות והגואל שלי בועז- להשתטח לרגליו). עוברות כל מיני משפחות. זולות, צעקניות. מציצים, מצביעים. אני רוצה שילכו, הם מפריעים לי, לא מבינים כלום. פוגמים לי בתחושות ההזדככות.
