ימימה: כל עומס זה סתירה עם נושא העומס. זה לא עומס מוסיף זה עומס מזיק. ברגע שישנו את לא יכולה לקבל את עצמך ממש. אבל ברגע שאת מקבלת אותו כפי שהוא סוף סוף את עושה שלום עם הילדה. מעמידה אותה על מקומה עם השנים וקובעת בהכרה את שאלת התיקון שלך. צריך לקבל את העומס, ברגע שמקבלים אותו לא מקבלים אותו. ואז גם אפשר להפריד, כי כשיש עומס פעיל מאוד את לא נמצאת במקומך. הוא קובע לך הכל. ואז ברגע שיש הבנה הכרתית פנימית. העומס נראה לפנינו מובן ונרשם.
ימימה אומרת לא יכול להיות עומס ומהות בו זמנית. הם סתירה. אלא שמה שקורה זה שברגע שאת מקבלת את העומס שבך כפי שהוא, ברגע שאת משלימה עם קיומו, את עושה שלום עם הילדה (נושאת העומס). את עוזרת לה אז להיות במקומה. לבקר אצלך פחות, כי את לא מתכחשת יותר למה שיש לה לומר לך. הרי היא מעוררת אצלך העומס כדי שתראי אותו. שתביני את השפעתו הלא מודעת עלייך. ברגע שהילדה תבין שאת רואה אותו, מכירה בו, היא לא תצטרך יותר להעלות אותו. היא תסמוך עלייך שעכשיו כשאת רואה, את תטפלי, את תהיי מודעת, תהיי משוחררת. ולכן ימימה אומרת שעם השנים, עם ההעמדה של הילדה במקומה ההכרה הולכת ומיתקנת.
העומס רק צריך להירשם בהכרה. הוא יחזור שוב ושוב עד אשר יירשם שם. כשיירשם שם, בהכרה, הוא יהיה פחות פעיל בחייך. הוא יהיה במקום שלו, במקום שבו תוכלי לראות אותו, להשגיח בו. ובמקום שהוא יהיה במערכת שלך כולה, יפעיל אותך במיליון דרכים שונות, ישלוט בך, את תהיי זו ששולטת בו. אז למשל אני מקשיבה למישהו, צף בי העומס, אני מבחינה בו, משייכת אותו לאותו מקום הרשום בי בהכרה (מגירת עומס מס' סידורי 302) הדחייה הולכת לשם ואני מתפנה לקבל תשובה בינתית, ממקור המהות ולא ממקור העומס.
אולי ימימה אומרת שהעומס הוא חשוב כי הוא מעורר אותך להסתכל על מה שהיה שם בעבר.
אולי זה לא הילדה שרוצה שתסתכלי על העומס כי היא דואגת למי שאת היום, אלא זה העומס שמביא אותך להסתכל על הילדה. להקשיב לה, לעזור לה. את מביטה על הכאב של הילדה, הפחד שלה, העצב שלה. היא הרי לא רוצה להיות לבד שם. היא תקועה במה שקרה ורוצה שתחזרי, אחרי שבגרת, אחרי שאספת הבנות וכוחות, ותחזרי לחלץ אותה משם. תספרי לה אז שאת המשכת להילחם עבורה, ושהדרך פנוייה עכשיו. תספרי לה שהיא יכולה לבוא איתך בשלום ובשלווה, להתחבר אל מי שאת עכשיו, ויחד אפשר כעת להמשיך וללכת אל העתיד המואר שלכן, העתיד של מי שאת עכשיו כשהיא איתך.
