לא חשוב הפרטים. מה היה, איך היה. שוב הנסיבות האלה שבהם חיצונית הכל טוב ונחמד-בן-זוג, משפחה, חברים, אנשי רוח שאני מעריכה- כולם יחד במקום אחד. כאילו חלום שמתגשם. ובכל זאת, בפנים, לא טוב. הפער בין האידיליה שבחוץ לבין מה שבפנים. ההבנה שגם כאשר כל העולמות שלך נפגשים בחוץ, הפיצולים לא יתאחדו, החיבור לא ייעשה עד שלא ייקרה בתוכי. אז בינתים יש סיכסוך, קונפליקט, כל חלק שבתוכי מושך לצד אחר, הנטייה שלי לרצות, להיות גם וגם, לתת גם וגם, להראות גם וגם...ובסוף מרגישה ריקה, עצובה, מרגישה שלא הצלחתי, לא להיות עם אף אחד באמת. בסוף רק להיות צופה, או רק להיות חלקית. והנוף, האוויר, האוכל, השירה, הדיבורים הקדושים, שום דבר לא שינה את זה שבסופו של דבר לא הייתי מספיק נוכחת כדי להיות כלי לקבל את זה. מתי כבר אוכל להיות כלי? הייתה שמחה, הייתה אהבה- אבל הכל כל כך חלקי! מתחת רוחשות מחשבות, רצונות, פחדים- לא מאפשרים לי להיות.
אני זוכרת את הדברים שנאמרו, ואני בוחרת להסתכל על מה שהיה שם באופן קונסטרקטיבי: שלפחות זיהיתי את זה תוך כדי. משהו בי היה חייב להיות שם אם הבחנתי בזה, והצטערתי על זה. רשמתי זאת בהכרה.
חוץ מזה, בעקבות משהו שקרה בשבת, הייתה לי הבנה משמעותית כל כך לגבי הנושא של פגם הברית. זהו הדבר שאני משחזרת כל הזמן:
הפגיעה שעברתי פגמה במקום הכי תמים וטהור שיכול להיות, ולכן גם האמון שנפגע הוא במקום הכי פנימי וקרוב שיכול להיות. זאת הסיבה שאני לא מחבלת בסתם יחסים. אני פוגעת ביחסים שהכי חשובים לי. אני מתקרבת ומתקרבת ובמקום שבו הכי יכול להיות חיבור- שם אני פוגמת. ובדימוי קשה (שעלה בי ולא אדחה אותו)- אם חלילה הייתי מחבלת הייתי מחבלת מתאבדת, כזאת שפוגעת מבפנים, ומביאה לאובדן הכי גדול.
אבל מה שאני רוצה להזכיר לעצמי זה שיש סיבה שהדברים הללו צפים ועולים דווקא עכשיו. כמו שימימה אומרת אני מתעוררת משנת החורף הארוכה שלי. ואולי גם לעץ קצת (ורק קצת) כואב כשנובטים בו עלים חדשים. מאוררת את חדרי הלב, מגלה את החמץ, זה מה שיאפשר לבער אותו.
ועוד אני רוצה להזכיר לעצמי זה שגם כשקודש הקודשים נפגע, יש את כד השמן עם החותמת. ושגם אם חלילה יש מ"ט שערי טומאה עדיין יש שער אחד שנשאר טהור. ואם אזכור את זה אז אולי אוכל להפסיק לפגום, כי מתחת להכל עוד יש מקום מואר וטוב.
היכן שנפגע האמון נולד הפחד. פחד מקירבה, מהתקרבות אל העצמי ואל האחר. אם רק אוכל (אנא ה') להתגבר על הפחד הזה, לשחרר ידיים ולעוף, לבטוח בקב"ה שיישא אותי אל השלב הבא, אוכל להיות במקום של אהבה, להרגיש חירות ולהתקרב לגאולה.
ובעצם אני חושבת שיותר מדוייק לי שהפך הפחד הוא חירות. ומחירות נולדת האהבה הכי גבוהה, אהבה שלא תלויה בדבר (וזאת הגאולה..).
אני זוכרת את הדברים שנאמרו, ואני בוחרת להסתכל על מה שהיה שם באופן קונסטרקטיבי: שלפחות זיהיתי את זה תוך כדי. משהו בי היה חייב להיות שם אם הבחנתי בזה, והצטערתי על זה. רשמתי זאת בהכרה.
חוץ מזה, בעקבות משהו שקרה בשבת, הייתה לי הבנה משמעותית כל כך לגבי הנושא של פגם הברית. זהו הדבר שאני משחזרת כל הזמן:
הפגיעה שעברתי פגמה במקום הכי תמים וטהור שיכול להיות, ולכן גם האמון שנפגע הוא במקום הכי פנימי וקרוב שיכול להיות. זאת הסיבה שאני לא מחבלת בסתם יחסים. אני פוגעת ביחסים שהכי חשובים לי. אני מתקרבת ומתקרבת ובמקום שבו הכי יכול להיות חיבור- שם אני פוגמת. ובדימוי קשה (שעלה בי ולא אדחה אותו)- אם חלילה הייתי מחבלת הייתי מחבלת מתאבדת, כזאת שפוגעת מבפנים, ומביאה לאובדן הכי גדול.
אבל מה שאני רוצה להזכיר לעצמי זה שיש סיבה שהדברים הללו צפים ועולים דווקא עכשיו. כמו שימימה אומרת אני מתעוררת משנת החורף הארוכה שלי. ואולי גם לעץ קצת (ורק קצת) כואב כשנובטים בו עלים חדשים. מאוררת את חדרי הלב, מגלה את החמץ, זה מה שיאפשר לבער אותו.
ועוד אני רוצה להזכיר לעצמי זה שגם כשקודש הקודשים נפגע, יש את כד השמן עם החותמת. ושגם אם חלילה יש מ"ט שערי טומאה עדיין יש שער אחד שנשאר טהור. ואם אזכור את זה אז אולי אוכל להפסיק לפגום, כי מתחת להכל עוד יש מקום מואר וטוב.
היכן שנפגע האמון נולד הפחד. פחד מקירבה, מהתקרבות אל העצמי ואל האחר. אם רק אוכל (אנא ה') להתגבר על הפחד הזה, לשחרר ידיים ולעוף, לבטוח בקב"ה שיישא אותי אל השלב הבא, אוכל להיות במקום של אהבה, להרגיש חירות ולהתקרב לגאולה.
ובעצם אני חושבת שיותר מדוייק לי שהפך הפחד הוא חירות. ומחירות נולדת האהבה הכי גבוהה, אהבה שלא תלויה בדבר (וזאת הגאולה..).
