יום ראשון, 29 במאי 2011

אני כותבת כי אין לי כבר עם מי לדבר. אין איש שיוכל להבין את התסכול המתמשך שלי. אני יודעת, אני בחרתי. אבל לא חשבתי שכך יהיה. נכון, ידעתי שיהיה קשה, אבל לא לקחתי בחשבון את כל מה שיהיה בדרך. עוד עוד מכשולים שנערמים. אין לי אלא לחוש שהכל נגדי. אחרת איך אפשר להסביר, עוד חוק דרקוני, ועוד אחד, שלא מאפשרים לי להגשים את החלום הקטן שלי להיות פסיכולוגית קלינית.
איך פעם צירוף המילים הזה היה מעורר בי ציפייה, התרגשות, שמחה. והיום הוא מעורר בי קבס.
אני יכולה לקרוא לעצמי כך. אני כבר רשאית.אבל מה זה שווה אם שום מקום אינו מעוניין בי להתמחות?
אני ממש חווה טריקת דלתות טלפוניות בפרצוף. אין מקום, את יכולה לנסות שוב בעוד שנתיים, לא מעוניינים בך, תודה. ככה, פשוט לא מתאים, שלום.
די. כמה עוד אצטרך לשלם בשביל החלום הישן הזה? כבר יותר מעשר שנים מסתובבת בתוך התחום, נעה בין גבול לגבול אבל לארץ הקודש לא מגיעה. ובינתיים ההתמחות האחרת שלי צריכה לחכות. לא משנה שאני על סף הבחינה- ברגע שאקרא מומחית בחחום האחר לא אוכל עוד להתחיל התמחות בתחום הקלינית. כלומר, זה יהיה הרבה יותר קשה.
אז בינתיים החיים על הולד אחד ארוך ומתמשך.
ובא לי לצעוק- אז לא צריך! ובא לי לדרוש תשובה- אבל למה לא? למה לא אותי בעצם? למה מישהו אחר כן ואני לא?
איך נעשית הבחירה? איך אני אמורה להיראות, להישמע. מה אני אמור הלשדר, מה אני אמורה לעורר?
מתי אשמע איזה כן אחד קטן? מתי איזה מקום יגיד לי: בואי. אנחנו רוצים אותך. נשמח שתבואי להתמחות אצלנו.
דווקא אותך.
סתם כך.

כמה עוד אדתפק על שערים נעולים. ארץ הפסיכולוגים  הקליניים נעולה בפניי.
בתוכי אני יודעת- אני פסיכולוגית טובה. אני אוכל לתרום כל כך הרבה.
אבל יודעת גם שזה לא מה שממש משנה.

אני אוצרת בתוכי דמעות. לעבור כל כך הרבה,להיות כל כך קרובה ולא להיכנס.
להישאר במדבר. אין יותר קשה ממדבר. ללכת וללכת ולא להגיע. לשאוף את הריח, לראות מרחוק, ולא להיכנס.
הרי ברגע שאכנס, אני אזרע, ואשתול, אני אפרח ואפריח.
כל כך הרבה זמן חיפשתי את המקום שלי. ומצאתי. אבל להיכנס עוד לא אוכל.
עדיין לא.

בשער ישאלו אותי:
למה רצית דווקא קלינית? למה כל כך הרבה שינויים? האם את מתכננת ילדים בקרוב? ספרי על חוויה  טיפולית טובה?
ספרי על העברה נגדית שהייתה לך. ספרי על התלבטות, על קונפליקט, על הצלחה, על שאיפות לעתיד.
או סתם "ספרי על עצמך" עמום ומתפרש..

יביטו בי במבט בוחן, במבט חוקר, במבט שואל, במבט משועמם (אוזן ששמעה כבר הכל), במבט רציני, במבט אמפטי, במבט של את-לא-משלנו. היית רוצה להיות, זה נכון. את מתפתלת כאן, את מתחננת על נפשך, את מרצה כל-כך, רוצה כל-כך..ככל שאת יותר רוצה כך את יותר רחוקה.לא מגיע לך. את לא מה שדמיינו. אני מנסה להתגבר על המחשבה- אני לא מספיק רזה, לא מספיק אשכנזייה, אין לי קשרים, אין לי עור בוהק, אין לי עיניים בורקות ועירניות, אין לי ייחוס ירושלמי משפחתי, אין לי רהיטות שפתית ומבטא יוקרתי. בקצור, אני לא כזאת אטרקציה למועדון.
אבל מה על כל מה שיש לי?
איך אוכל להעביר את שמחת החיים שלי, את כישרוני בבישול, את אהבתי לילדים, את יכולת האמפטיה העמוקה באמת שלי, את הניתוחים האנליטיים שלי (שלוקח להן זמן להתגבש, אבל כשהם יוצאים בעיניי הם יצירת מופת), את אהבתי לשמש ולחמניות, את הילדה היפה שהייתי, את המשפחה הרגישה והמקסימה שלי, את החלומות הצבעוניים שלי, את ההתרגשות שלי משירה מדוייקת, את האושר הגואה בי אל מול ים כחול, את הרגישות שלי לעבר, את החיבור שלי לסיפורי זקנים, את הצעקה שבי אל מול עוולות חברתיות, את הכאב שלי על משפחות פגועות, את ההתגייסות שלי היכן שאפשר לעזור.. את הרצון שלי בשינוי אישי, את ההתפתחות שלי בשנים האחרונות..........

למי איכפת?
לי איכפת.

יום שני, 23 במאי 2011

דרום אמרריקה

כן, אני בדרום אמריקה. כל לילה מחדש. החלומות טורפים אותי, צבעוניים, משוחררים, הזויים. מתרחשים במדינות נידחות שכמובן מעולם לא ביקרתי בהן באמת. אני נוסעת באוטובוסים מפוקפקים, מדברת אנגלית עילגת מעורבת בספרדית עם מקומייים. כאילו חווה את הטיול של אחרי הצבא.
אבל החלום של אתמול חידד לי את ההבנה למה לא עשיתי את הטיול הזה מעולם. למה לא יכולתי לעשות אותו.
כי אני ילדה קטנה ולא אחראית.
בחלום של אתמול אבא שוב היה צריך לבוא להציל אותי. כמו לעיתים קרובות כל כך, קרובות מדיי במציאות.
לקחתי את האוטובוס הלא נכון (אוטבוס מעניין- הוא עושה מסלול קדימה ואחורה כשבשני הצדדים שלו יושבים נהגים מול הגה, תלוי בכיוון הנסיעה). ואבא יבוא לאסוף אותי מהמקום החדש שאגיע אליו. בדרך אני מפטפטת עם בחור מקומי, צעיר, בהיר שיער. בחור מצחיק כזה, שגורם לי להרגיש טוב. כשאנחנו מגיעים לתחנה הסופית אני כמובן מאבדת את תחושת הזמן. יש שם איזושהי קוסמת שאומרת האם כדאי לרדת או לא. כל מיני סוגים של דלתות מתחלפים מולנו, כל פעם נפתחת דלת אחרת לנוף שונה. יש משהו עם כשרות ו"האור של חנוכה" שצריך להסתיר אותו על ידי עדיית תכשיטים נוצצים. זה, כדי לבלבל את הרעים שלא יזהו מי יהודי, שלא יזהו פניו של מי נוהרות בגלל אור של חנוכה. בכל מקרה אני מקשיבה לה ולא שמה לב שהגענו, ושאולי אבא שלי מחכה. אני מציצה בחלון מבעד לתריסים וכמובן שאני רואה את אבי עומד שם. פניו מתוחות. אני מנופפת אליו בשמחה והוא מסמן בסדר בסדר, רק תבואי. אבל אני צריכה עוד לארוז את התיק. אני ממהרת אליו, מנסה לארוז מהר בגדים, אוכל (קבנוס- בקטע אחר ח' אומרת חשבתי שאת לא אוכלת נקניק). הכל נופל לי. בלאגן מוחלט. מה לעשות אני חושבת, אסדר אחר כך. אבא מופיע לידי. עכשיו הכל נראה ארוז- מבחוץ נראה מצויין. אני עוטה מבט רציני ואחראי. אנחנו יוצאים החוצה. להתראות אני אומרת בחיוך שרמנטי לבחור. להתראות, הוא אומר, כבר אדיש, הספיק לשכוח אותי. בחוץ אבא מתלוצץ עם הבודקים הבטחוניים (דווקא בחורות אני חושבת). הן צוחקות על הישראלים והפלאפונים שלהם.  אנחנו הולכים לאוטו. אמורים לפגוש ואולי כבר פגשנו (אין מוקדם ומאוחר) את שאר המשפחה.

מחשבות:
באיזשהו מקום, במיוחד בתקופה האחרונה נמאס לי מהמצב הלא אחראי שבו אני נמצאת. מהקנסות, איחורים, אי-דאגה לכספים, אי פרנסה. חושבים על דירה, לא מצליחים לעשות צעד בנושא. נ' מודאג אומר שאנחנו כל חודש בגירעון. שמאז שהתחתנו איבדנו כבר 100,000 שקלים. שפשוט נזלו לנו מהאצבעות. אז מה עושים. אתמול, בניגוד למה שקורה בד"כ, אני זו שדחקתי בו שנשב לעשות חשבון הוצאות והכנסות. הסתבר שיש לנו עודף של 2000 ש"ח אז לאן זה נעלם? טוב, החיים. כשיש, מבזבזים. לדעתי בעיקר על מתנות. אנחנו מגזימים בזה. בריתות, אירועים, שופכים כסף. לכל אחד אנחנו רוצים לעזור.
בכל מקרה, החלום מדבר על חוסר אחריות.
ובעיקר אבא שלי לא מאמין בי. זה ברור לי. תמיד זה היה כך. אולי בגלל מה שקרה כשהייתי קטנה- מרגיש שאני תמימה, חסרת מחשבה. מאז אני עסוקה בלהוכיח לו כמה אי אפשר לרמות אותי. אבל בינתיים בכל פעם מחדש הוא צריך לעזור לי בגלל שאיבדתי משהו, שכחתי משהו, איבדתי כספים כי לא הייתי זהירה, רימו אותי כשקניתי שמלת כלה וחייבים לי אלפי שקלים, ועוד ועוד. הוא כל הזמו אומר כפרה על הכסף, אבל אני רוצה שתלמדי להבא. הוא אף פעם אף פעם לא כועס. אבל כמו בחלום אני קוראת את האכזבה שבפניו. אולי האכזבה היא בכלל מעצמו,שלא הצליח לחנך אותי כמו שרצה. "העולם הוא ג'ונגל". ואני צריכה להיות נמר. ציידת. לא ניצודה. אבל בינתיים כל הזמן נתפסת במלכודת. שוב חולמת, שוב מהססת, שוב נבלמת על ידי כוחות שמרגישים חזקים ממני.
לכן לא נסעתי לדרום אמריקה.
ולאמריקה נסעתי רק כשעיניו של אבא פקוחות, כשאני תחת השגחה של חברים שלו.
וכן להודו נסעתי רק כשהייתי בזוגיות.

לא סומכים עליי, אני לא סומכת על עצמי.
אולי הגיע הזמן להתחיל.

יום חמישי, 19 במאי 2011

חלום ומחשבה

בוא נראה אם אזכר..רק שני קטעים שלא זוכרת איך ואם בכלל קשורים
משהו עם בריכה, שנמצאת בים. אולי סוג של ספינה, אבל שנראית כמו חללית עגולה. אני זכרת את המדרגות אליה. זה מסוכן בכלל להתקרב. אבל אני מתקרבת. חשוב לי להוכיח למישהו שאני יכולה.
בבית הישן של סבתא שלי. צריך לעשות משהו ונ' מתחמק. הוא שומר על איזה עקרון. דודה ע' מבחינה בכך והיא מתרגזת עליו. כשהוא לא שומע הא אומרת בציניות:" העיקר זה לעלות לתורה בבית כנסת".
זה כל כך לא מתאים לה. היא זו שאמרה לי במציאות כמה הוא עוזר תמיד. זהו. אני חושבת בחלום. התגלה פרצופו האמיתי. אם דודה ע' האוהבת כבר לא יכולה לסבול אותו, אז מי כן.
מחשבות שלי: קשור בכך שאתמול לא לקחנו את הבת דודה עד הבית אלא הייתה צריכה להתקשר לבעלה שיבוא לקחת אותה. אני יודעת שההגיון אומר שזה בסדר וגם לנתינה צריך שיהיו גבולות. אבל יש לי הרגשה שמישהו אחר מהמשפחה היה לוקח אותה עד לבית. וכשם שזה היה מצופה זה גם היה מאוד מוערך. מוערך כי זה היה עדות בשבילם שבאמת יש ערבות משפחתית. זהו. וזה חבל לי. אבל המחשבות שלי על זה הבוקר אומרות אז מה. ככה זה. קבלי את מה שיש. אז נ' לא מושלם. גם את לא. ונניח ש"פרצופו האמיתי" נחשף..אז מה. תחשבי כמה משחרר זה היה עבורך להודות שיש בך (עדיין ) גם צד אפל יותר. למה את לא יכולה להודות שגם לבעלך. לא אפל, אבל נגיד שלילי. תני לו להיות מה שהוא, מי שהוא, באופן מלא. עצם קבלתך אותו כפי שהוא בדיוק, זו המתנה הכי יפה שאת יכולה לתת לו. מתנה שגם משמחת כפי שהיא. וגם ודאי שיהיו לה תוצאות.

יום רביעי, 18 במאי 2011

מרכיבים של שורש עומס

הבוקר היו לי כמה רגעים של זמן פנוי בעבודה והחלטתי לנצל אותם לכתיבת מלאכה בנושא שורש העומס. משהו שדחיתי כל הזמן. בהתחלה ישבתי בחדר ואז חשבתי כמה זה טיפשי. רגעים של זמן פנוי ולא לבלות אותם בשמש שבחוץ. מצאתי פינה ירוקה ושקטה ושקעתי במלאכתי. זה מה שעלה:

פחד
קודם כל פחד.
יותר מהכל פחד.
פחד משתק. אולי נקרא לזה חרדה, כמו בעגה המקצועית. חרדה,בניגוד לפחד היא מדבר לא ממשי, מדבר מעורפל, לא ברור.לעומת פחד, שהוא ממשהו קונקרטי- מחושך, מגבהים, מג'וקים, גם פחד למות, אם יש סיבה ממשית לפחד הזה (תמיד יש, לא?). בכל מקרה החרדה שלי היא ממשהו ערטילאי. ובכלל עד לא מזמן לא הבנתי עד כמה היא שולטת בחיים שלי. הסתרתי אותה היטב מעיניי. אבל אם הייתי עירנית יותר הייתי מבינה שהאופן הגורף שבו אני מזלזלת באנשים עם חרדה קשורה לכך שהיא כ"כ מתקיימת בי.כמטפלת הייתה בי חמלה כלפי כל דבר- דכאון, בעיות דימוי גוף, פסיכוזות, הפרעה גבולית. הכל בסדר.אבל חרדה? נראה לי נחות.
איך היא נראית? החרדה שלי היא כמו ניילון שקוף נצמד שמקיף אותי מכל עבר. היא שקופה, בלתי נראית. אבל לי היא לא מותירה הרבה מרחב נשימה. היא מגבילה את תנועותיי. אני מנסה להרים יד, להרים רגל, להתחיל ללכת (לכל מקום! לנוע, להיות גמישה). אבל היא לא נותנת לי. היא נמצאת סביבי, שקופה ונוראית ולוחשת בארס: לא. את לא תלכי. אין שם כלום טוב בשבילך. בעולם הזה יש רק סכנות. העולם הזה הוא פוגעני. אני לא מודעת למעטפת המגבילה הזו. אבל בפנים, מתחילה אז תסיסה איטית וכואבת. משהו מכרסם מבפנים ומקורו אינו ברור. אז לפעמים חשבתי שזה רעב, לפעמים חשבתי שאני סובלת ממשהו בקיבה. בטוח מזה מתפתח אולקוס. באירועים חברתיים רוצה לקום ולהגיד שלום, ולא מצליחה. מה ייקרה אם אקום? מה כל כך מפחיד אותי? אולי זה המרכיב הבא:
שלא יראו אותי
מפחדת פן אתגלה.הניילון הנצמד הוא שקוף, אז הוא אמנם מצמצם אותי במרחב ומפחית את הסכנה אבל הוא לא מסתיר אותי. לא רוצה שיראו, לא רוצה שיכירו, לא רוצה שידעו מי אני באמת. וזזה מפחיד כי לא רק הניילון שקוף. גם אני שקופה. בפנים שלי רואים את הכל, הקול שלי מסגיר כל רגש. יראו את החנופה שלי, את הרצון שלי לרצות את כולם, את הזיוף שאני. יראו איך אני בעצם כל כך משעממת. אני בדיוק כמו כולם ואין שום סיכוי להסתיר זאת. לא חכמה במיוחד, לא מצחיקה במיוחד, לא יפה, לא רזה, לא נדיבה, לא מעניינת, לא מקצועית, לא ישרה.לא, ולא, ולא...מה כן? כלום. כלומניקית. כלומניקית שקצת התחפשה כי לא הייתה ברירה.שמה מסיכה על הפנים, עוטה פרסונה סבירה של נשואה, פסיכולוגית חינוכית, פסיכולוגית קלינית אפילו, 3 תארים בהצלחה בגיל כ"כ מוקדם שכבר 5 שנים עובדת במקצוע. יופי. אבל המסיכה מתחילה להתקמט. היא נושרת אט-אט כי כמה היא יכולה להסתיר כל כך הרבה שקרים. מתחילים לראות שהפסיכולוגית שמנחה את הקבוצה, בעצם די מתביישת. ושהעובדת שכל כך מקפידה איתנו על נהלים, בעצם עושה טעויות בעצמה, ושזו שמדריכה הורים די עצובה. אולי שתעזור קודם לעצמה.
אבל אני עדיין נאחזת במסיכה הזו. היא כמעט כל מה שיש לי כרגע. נכון, הגעתי למסקנה שיש צורך בשינוי אמיתי, מבפנים, והסכמתי לצאת למסע. אבל המסע ארוך, וכל כך כואב. נערמים עוד ועוד קשים שלכאורה חדשים אבל אני יודעת שהגיעו רק כדי לחשוף משהו שכבר היה וזקוק לריפוי. מה שניבט אליי מהמראה כשאני מסיטה את המסיכה הוא כל כך ראשוני, כמו עובר באולטראסאונד. אולי אני צריכה עוד להגן קצת על מה שמתחיל לנבוט שם. האני האמיתי ששוכן מתחת. כרגע הוא נראה מכוער אבל גם העובר וגם הגולם אינם מלאי חן ובכל זאת צומחים להיות ילד או פרפר.
אבל אולי נתבונן קצת מתחת.מה יש שם מתחת למסיכה שכל כך לא רצית שיראו ולכן עטית אותה מלכלתחילה? מה את כל כך חוששת שיגלו בך?
רוע
כן, כן. רוע טהור. זה מה שיש ובו אני לא יכולה לגעת. בוא נעצור רגע את כל ההתייפיפות. מתחת יש (גם) חלקים שליליים מאוד. תמיד אני מנסחת בזהירות כל מיני תירוצים לרגשות אבל בוא נניח רק לרגע שבאמת יש שם את כל הצד האפל של הספקטרום: רוע, כעס, שנאה, קנאה.ולא סתם. כעס משחית, קנאה יוקדת, כעס מטיל אימה. רשעות לשמה.
אני האחות החורגת של סינדרלה, אני האמא של שלגייה, אני הזאב שטרף את כיפה אדומה, אני כחול הזקן, אני זאת שגרמתי לאמא של מרקו לעזוב. כשופטת אני נותנת את העונשים הכי קשים. כסוהרת, אני לעולם לא מרחמת על האסירים. יש בי רוע לשמו, כמו של הנחש הקדמוני, כמו של סמאל או לילית.
ואני פשוט לא רוצה שאף אחד יידע.
אם מישהו ידע, הוא יינדה אותי לתמיד.
בעצם,אם ידעו,אני אהיה לבד.
לכן אני כל כך מתקשה לשמוע ביקורת. אני תוקפת את מי שתוקף אותי לפני שיגלה יותר. אם יחפש עוד קצת הוא יגלה שמה שעשיתי או אמרתי (ובו, בעיניו, טעיתי), הוא כלום לעומת מה שעוד יש בי. ואז הוא ממש לא ירצה להיות חבר שלי.
אז אולי המרכיב הבא ששוכן מתחת:
להיות לבד בעולם
מצד אחד גם הקירבה מפחידה, אבל היא מפחידה רק מפני שאני חוששת לגלות שהיא לא אפשרית. שאנטש.
מפחדת מהבדידות. להיות לבדי ביערות אינסוף. בלי שאיש מבין,בלי שלאיש אכפת.בלי שאיש יודע, בלי שזה משנה בכלל קיימת או לא קיימת. לעולם זה לא משנה דבר אם נולדתי או לא. כשם שבאתי אלך, וזה לא ישנה כלום. אז אולי בעצם אני מפחדת:
להיות חסרת משמעות:
אולי לכן בחרתי במקצוע "משמעותי". הריקנות היא זו שמאיימת עליי. האין. זה מה שמעלה מחנק. הריק המוחלט. להיות אוויר. זה מעלה מחשבה שליוותה אותי בילדות:שאולי היה עדיף שלא הייתי נולדת כלל. המחשבה הזו באה בעקבות סיפור שסופר לי על ידי הוריי: בטרם באתי לעולם היה לאמא שלי הריון נוסף, ראשון. ופעם אחת ההורים שלי נסעו לטיול בתבור והעליות להר כנראה הזיקו לעובר. כשזה סופר לי פינטזתי שהיה להם בן. שזה כידוע יותר טוב מבת. בעצם הרגשתי שאני זכיתי מההפקר. ברור שאם הוא היה נולד אז אני לא הייתי נוצרת. ומאחר ואין מוקדם ומאוחר בפנטזיות ילדיות אולי אפילו הרגשתי שכל כך רציתי לבוא לעולם שאני בעצם גרמתי לו ליפול. ושאני לא ממש ראויה. הוא בטח היה מוצלח יותר, טוב יותר, ראוי יותר לחיים האלה. אולי אני זו שהייתי צריכה ליפול בבטן. אולי זה מה שאני עושה מאז, כל החיים- נופלת.  (באמת בתור ילדה הייתי מסורבלת נורא ונופלת כל הזמן וגם שוברת דברים. כל דבר שנגעתי בו נשבר. זה היה אקסיומה). אז אולי מתוך האשמה אני כל הזמן עושה לעצמי הפלות. כשבעצם כל מה שאני רוצה זה לחיות.

יום שלישי, 17 במאי 2011

הפחד מהתקרבות


התחלתי את הפגישה בזה שסיפרתי לאיתן על זה שהתעלפתי בבוקר בבדיקת דם שגרתית. אמרתי שזה לכאורה עניין של לחץ דם נמוך אבל בעקבות קטע שקראתי בפסיכולוגיה עברית שכתבה רות גולן אני יותר חושבת על זה במונחים נפשיים(במאמר היא מתייחסת לחוסר היכולת של מטפלים רבים לראות תסמינים גופניים שלהם כמשהו שנובע ממקור רגשי- וגם אם מבינים את זה לא מעמיקים כדי להבין מה שוכן בבסיס התסמינים- היא קראה לזה"המטפל החולה-הסנדלר הולך יחף")
איתן הסכים איתי ושאל האם הבדיקה הזו הייתה שונה מאחרות. אז כן, אמרתי, זאת הבדיקה שאמורה אולי להגיד האם יש לי זאבת או לא. אוקיי, אמר אז זה נשמע כמו חרדה. את היית בחרדה! לא חשבתי על זה במושג הזה...טוב, כי לשמוע על עצמי שאני בכלל יכולה להיות בחרדה זה קשה לי. דיברנו על זה רק לאחרונה בפגישות, על זה שאני מתחברת לכל מיני רגשות, ונראית לכאורה מאוד מודעת, אבל יש דבר שאני מסתירה מאוד, אפילו מעצמי: והוא החרדה שלי. והחרדה הזו מפעילה אותי בכל כך הרבה דברים שאני אפילו לא מתקרבת להכיר. החל מהצורך הגבוה שלי בשליטה, עד ההימנעות שלי, הקושי שלי להתקרב ועוד, ועוד..
בכל מקרה, אמרתי שמה שעלה לי לראש לגבי ההתעלפות הוא קצת שונה, אבל אולי אפשר לחבר אותו גם לחרדה (שוב, עצם המונח הזה מעורר בי חרדה בפני עצמו!).
וסיפרתי מה עלה לי:
היה לי שבוע מצויין. דברים זרמו לי. לא שלא היו קשיים אבל הצלחתי להתמודד איתם בצורה חיובית ושלווה שזה נתן לי תחושה שיש לי יכולת בחירה והשפעה. שזה באמת תלוי בי, ושהיום יש לי את הכלים ואת החוסן. כך גם נפתחו אצלי קשרים חברתיים שהיו חסומים, פריצות דרך בעבודה, ועוד. זה גרם לכך שברביעי בלילה הרגשתי את השיא של היכולת שלי. הייתי מרוכזת, מפוקסת, פתוחה. (הוא הינהן, אמר שככה זה נשמע: פתיחות מאוד גדולה לחוויה). ומאותו מקום שלחתי לרב מייל עם המלאכות שלי וגם כמה מילים על ההתלבטויות שלי לגבי המידה שבה אני יכולה לשתף אותו במחשבות שלי. הדבר הזה, אמרתי לאיתן, עורר בי אי-שקט נוראי. לא הצלחתי להירדם באותו לילה, היו לי כל מיני סרטים בראש: שאני הרסתי, שוב, במו ידיי, את הקשר. כי בטח נמאס לו ממני, ולמה בכלל אני מעוררת שוב את הסיפור על הקריאה במחברותיו כשבעצם הוא אמר שהוא מוחל לי. אם הייתה לי כזאת שקט ושלווה, אז מה בוער לי שוב להתעסק עם השלילי? (פה שיתפתי את איתן בכל מה שקרה בשבת וההתוודות שלי). וחוץ מזה, הוספתי- וכאן מגיע החלק החשוב שכרגיל אותו אני אומרת בדרך אגב-  שאלתי את עצמי מה אני עושה פה. מה אני רוצה ממנו בעצם? מה זה התלות הזאת שאני מפתחת? מה הצורך הזה לשתף אותו בכל דבר? האם המטרה שלי היא התפתחות רוחנית ואישית או שיש מניעים אחרים- צורך באישור,בהכרה,צורך במישהו לשאת אליו עיניים. האם למשל יש בי הערצה? (מילה חזקה) ןאז האם אני לא משתמשת בבמה שנוצרה כדי להיות במגע עם מושא ההערצה שלי?
איתן הקשיב ושאל:
מה מפחיד אותך? זה שהרסת? זה שחיטטת? האפשרות שאת מעריצה?
אמרתי:מפחיד אותי להרוס את הקשר שנוצר. פגם הברית.
אבל איתן מכיר אותי יותר טוב. הוא אמר שמה שמפחיד אותי למעשה הוא ההתקרבות עצמה. הרי עד לא מזמן הייתי בונקר. אני עדיין מציצה ממנו רק לפרקים, וחוזרת במהירות חזרה לאיזור הבטוח. ומה שקרה עם הרב הוא שאני הראתי לו חלקים שלי, וראיתי חלקים שלו, וזה מפחיד. להתקרב כך למישהו. זה לא פשוט לי בכלל. יש כאן דואליות. רצון ומשיכה להתקרב אבל גם פחד גדול. וכשהפחד מתגבר אני מתחילה לייחס כל מיני דברים: שהרסתי, שזה לא יחזור להיות אותו דבר. וכאילו חרדה מפני זה, אבל בעצם אני זאת שזימנתי את זה – כדי להימנע מהישארות באיזור המסוכן של הקירבה. איפה שבאמת אפשר להיפגע. (- נושא החוסר אמון הבסיסי).
וואללה. צודק. מדוייק.
אחר כך הרגשתי שהוא מנסה להרגיע אותי במידה ויש לי מחשבות אסורות (האמת שאין לי, אבל הקשבתי לו בפתיחות.  כי אני יודעת שהסיבה שאין לי היא מפני שזה מודחק כל כך עמוק, כי זה טאבו מוחלט):
הוא אמר שהגבולות בין אהבה, למיניות, לקירבה נפשית, הם מטושטשים. וזה יכול להיות מבלבל וגם מאיים להרגיש את הטישטוש הזה כלפי אדם אחר, שכאילו אסור להרגיש זאת כלפיו ("למשל כלפי הפסיכולוג שלך"-הוא חייך) אבל זה חלק טבעי בנפש. פרויד גם תיאר את זה כטאבו אבל גם נירמל בכך שאמר שזה מתרחש אצל כולם (התסביך האדיפלי- אני חייבת לציין את השם המפורש?).
טוב, קיבלתי. מה אני אעשה. לא שזה לא עבר לי בראש.הרי זה לא זר לי:.אז אולי הרב הוא רוח הקודש שהצטרפה לאב ולבן שהיו שם קודם (אבא שלי ואחי שנ' קורא להם כך כדי ללעוג לכך שהיחסשלי כלפיהם הוא כמו כלפי קודש הקודשים).
אז כאילו הוא אמר- אז מה? ואם את מרגישה הערכה/הערצה/אהבה/קירבה-רגש חיובי כלשהו? באמת חשבת שאפשר לעשות הפרדות ברורות כאלה? לשמור על רגשות נייטרלים? (ואז הוא נזכר, שכן, באמת חשבתי, ואני מנסה לעשות את זה כל הזמן: "על זה לא מדברים").

זהו. זה עשה לי טוב. הפגישה הזאת. עשה לי סדר. דברים התיישבו במקומם.
השיחה עם ע' שקדמה לפגישה גם קידמה אותי מאוד. סיפרתי לה הכל והיא אמרה משהו שיכול להתחבר- את פוחדת מעצמך. מהיופי שיש בך, היכולת שלך להיחשף כך וליצור קשר. אם את מעריכה כל כך מישהו אחר, את חייבת שיהיה את זה גם בך. את התכונות האלה, את רק חוששת להתחבר עם זה. את מעדיפה להמשיך לבקר את עצמך, לכעוס על עצמך. מזדהה כל כך עם חלקים הרסניים. אבל רק מפני שאת חוששת להודות בפני עצמך- שאין, את מתה עלייך.
מצחיקולית. גם היא יודעת לדייק אותי. איך שהתחלתי לספר ולהתפלסף על האם נכון או לא מה שכתבתי אמרה- ש'. די עם הבולשיט. בואי נדלג, חבל על הזמן: יש לך רגשות שמאיימים עלייך וזה פשוט גדול עלייך. עכשיו בואי נחשוב מה קורה כאן.
מדהימה. אני מוקפת באנשים מדהימים. שאוהבים אותי. שמכירים אותי. איזה טוב ה'.

יום רביעי, 11 במאי 2011

המתרחש כמשתנה-המשך

הרי מרכיביו של שורש העיכוב יכולים להיות חזקים, עקשניים, שולטים, ולא מוותרים על מקומם. הם פעילים כל עוד לא סולקו ואם אנו מזהים את הפעילות מהם, יש לקבלה, ויש גם לזהות אותה בזמן. כדי לעצור כמה מרכיבים מהשורש. ואם עיקר השורש פועל יש מראש לדעת שהוא רשאי לפעול ולאפשר לו לפעול, עד שיסתלק. אז מה התיקון? באם אנו רושמים לפנינו הישג מתחזק, מרגיע ומשמח, יש לרשום אותו לא רק כהישג,אלא גם את תוצאותיו.כדי לחוש, ולהרגיש, כדי להכיר בקיומו. כי רק אז יכולים לעשות הפרדה בין מה שמתרחש כמתוקן לבין מה שנותר. זאת אומרת,מעבר גמיש, שלא מאפשר התנגשות או ירידה. ובעיקר לא עירבוב או טישטוש בתפיסה. יש בחלק הזה פעמים חוקיות, אבל הם אחרות. יש להפריד בין שני החוקיות. לקבלן. בלי לקרב אותם לעירבוב ולחשוב אז שכאשר שורש של העיכוב מתרחש שזו נסיגה ולהיכנס לתסכול או לספק בהתקדמות.כשמשיגים משהו לנסות לרשום את הקשר עם ההישג. מוכיחים את אותו דרך ההבנות, דרך הכלים. צריך לדבר על היישום, איך עשינו. ולמרות שזה קשה, צריך ליישם את הדברים, ולהרגיש את החלקים.

אני מודה שלא ישבתי לכתוב את ההישגים שלי, ובכל זאת, החלק הזה ישב לי במודעות השבוע, וזה בפירוש גרם לכך שהיה לי שבוע טוב. כי באמת למרות שלא רשמתי בפועל, רשמתי לי בהכרה מתוך כוונה להגיע מאוחר יותר למחשב ולעשות כן. וכך למרות שלמעשה למחשב הגעתי רק עתה, ההישגים נרשמו במובן מסויים. זה היה שבוע טוב גם כי בזכות החלק, ובזכות החלק של טלי וגם בזכות זה שישבתי כמה דקות לרשום לעצמי הבנות בתחילת השבוע (הנה הישג שלי שרשמתי:)) - בזכות כל זה התחדד אצלי מאוד העניין של (א) זיהוי העניין שיש כאן שורש עיכוב, וכן (ב) הקבלה שלו, ומכך גם (ג) התיחום שלו. כלומר, זה באמת תהליך שדורש את שלושת המרכיבים האלה. ואז מגיעים לשחרור, יורד המתח, עושים מה שאפשר, בקטן, מבלי להרגיש מופרת. השבוע הרגשתי שלווה בעשייה.
אבל כדי שזה לא יהיה דיבורים בעלמא אני אנסה באמת לשחזר באמת כמה המההישגים שהיו מבחינתי, קטנים ככל שיהיו, את חלקים אפרט:
- שיחת טלפון מחברה. - מייד עולה מחשבה: אין לי כוח לדבר איתה. לא אענה. אחזור אליה יותר מאוחר.
בעבר, רגש כזה היה מערער אותי עוד יותר. הייתי מדמיינת כיצד היא יודעת שסתם לא התחשק לי לענות, הייתי חשה אשמה, וזה היה יוצר מצב שעוד יותר לא התחשק לי לדבר איתה. הייתי אז דוחה את השיחה אליה משעות, לימים, עד שזה כבר היה לא רלוונטי.
הפעם, גם לא עניתי מייד. אבל קיבלתי את זה. שיש כאן שורש עיכוב. או נניח שיש כאן משהו שקשה לי. ושזה לגיטימי. זה עזר לי לחדד את ההבנה שאני לא דוחה אותה באופן אישי. וזה גרם לי לחשוב בעצם כמה אני אוהבת אותה.
אז שני הדברים האלה (זיהוי, קבלה> תיחום) גרמו לכך שבעצם אחרי כעשר דקות התחשק לי לדבר איתה, והתקשרתי אליה בשמחה.
התוצאה הייתה (מעבר לזה שהתקשרתי! ומהר!) שהייתה לנו אחת השיחות הטובות והמשמעותיות שהיו לנו בשנים האחרונות. בדרך כלל זה שטחי, אבל הפעם הייתה קירבה אמיתית. שוחחנו קרוב לשעה וגם קבענו יום להיפגש (מתוך רצון אמיתי ולא כדרך לסיום השיחה...)

-ביחסים עם בעלי-רגעים של מתח קיבלתי כפי שהם. זה באופן פרדוקסלי פוגג את המתח. זה היה קצת כמו להוציא את העוקץ. אולי כי חלק ממה שקורה כאשר עולה מתח זה ההתנגדות למתח, וההתנגדות הזאת יוצרת אש, אנדרנלין, מאפשרת לגעת בחלקים מודחקים, לאשר דעות שליליות על עצמי, על חיי. זה "עוזר" לגעת בפחד מבלי להודות בו (הרבה יותר קל להתחבר לכעס מאשר לפחד).
 אז בפעמים האלו, לעומת זאת, ברגע שעלה מתח, אי-הבנה, חיכוך כלשהו, וקיבלתי אותו. כלומר הסתכלתי עליו וכאילו עברה לי מחשבה אדישה:"אה, שורש עיכוב" זה ייתר את הצורך להסלים. איך בדיוק זה עובד לא יודעת. אולי מרגע שההבנה ("אה, שורש עיכוב") הזאת במודעות אז הלא-מודע לא יכול "להשתמש" בזה. זה מאבד מכוחו.

-ערב שבת, שבת בוקר, ערב יום העצמאות- יש רצון ללכת לבית כנסת. הוא קיים הרצון הזה, אין ספק. אבל אז מתקרבות הדקות שבהן צריך לקום כדי להספיק להגיע לקריאת התורה, לתפילה. מושכים החלומות, מושך הספר, מושך הבית...וגם: מה אני אלבש? וגם אני לא מכירה שם אף אחד, ואפילו נשים לא חייבות, ואפילו: אפשר לחשוב יום העצמאות, בכלל לא מתקרב לגאולה שלמה. הכל מאוד רציונלי לכאורה. אבל בעצם, המחשבות האלה, שמתחילות די קטנות ותמימות, גורמות לכך שאמשוך את הזמן, כך שנשאר פחות ופחות זמן להתארגנות ויציאה. ככל שמתקרב הרגע שבו אני יודעת שלאחריו זה יהיה מאוחר מדיי כך גובר כוחן. מרגע שעובר הזמן המחשבות האלה משתתקות, יש הקלה, כי בעצם עכשיו גם אם אני רוצה ללכת אי-אפשר. באמת, אני ממש רוצה, אבל זהו, אין מה לעשות, אפשר לחזור לחלומות. אחרי כן יש קצת חרטה, ותחושת פיספוס.  וכך למעשה אני "עובדת" על עצמי, כל פעם מחדש.
בפעמים האחרונות, יכולתי לשים אצבע על המחשבות האלה כבר כשהתחילו. הפעם הן הצחיקו אותי.  הזיהוי הזה, ההתבוננות השלווה גרמה לכך שהפעם, גם אחרי שעברה הדקה ה-90 יכלתי להגיד לעצמי שעדיף להגיע אפילו באיחור רב. ההכרה שכל רגע הוא משמעותי, אפילו אם זה לא מושלם. נניח, גם לשמוע את הפסוקים האחרונים של הפרשה- לכל מילה, לכל אות יש כוח. או נניח אפילו רק להגיע ולהיות במחיצת ספר התורה מספר דקות. גם זה משמעותי. או בערב יום העצמאות: רק שבעלי יראה אותי בסוף התפילה וישמח בליבו.
אז זה נותן כוח לקום, להתלבש, לצאת, כדי להגיע לכמה דקות האלה.
התוצאה, (ושוב, מעבר לזה שיצאתי, שהתגברתי!) הייתה שהגעתי בדיוק בזמן להוצאת ספר התורה בבוקר השבת ולתפילות הערבית בערב שבת ובערב יום העצמאות. כמה שמחתי.
 איזה תחושה של סיפוק על כך שתמיד יש לי בחירה, ושיש תוצאות טובות כשרק מחליטים לקחת אחריות, ופשוט להתבונן על זרם התודעה שלי, מבלי חשש.

מכתב שלא אשלח

אני מוצאת את עצמי משחזרת שוב ושוב את מה שהיה. מסמיקה מבושה, משתאה אל מול העזות שלי, תמהה על התגובה שלך. אני מוצאת שם גם שאלה וגם תשובה, אני מוצאת שם הרבה שקט. אני רוצה להבין מה היה. רוצה להבין מה קיבלתי. כי אני מרגישה שקיבלתי משהו שלא זכיתי לו אף פעם. מה זה? האם זה נטו ההקשבה העמוקה הזאת? התחושה שמישהו באמת נמצא איתי? קראתי רשומה של מטפלת שסיפרה איך לפעמים היא מקשיבה למטופל- כאילו היא על ענן. היא חווה יחד איתו את הדברים, היא לא חיצונית אליו. ואמרה שמטופלים חדשים מחכים בסוף שתאמר משהו. היא לא מבינה למה היא צריכה לומר משהו. היא מרגישה שהיא נזרקת מתוך החוויה האמיתית אל משהו חיצוני, כפוי. האם הוא לא יודע שהיא הייתה איתו? האם לא הרגיש?
אז אני הרגשתי שכך הקשבת. ואני הרגשתי את זה. ולכן לא הייתי צריכה לשאול מה אתה חושב, ולא חיכיתי לתשובות מילוליות. לכן גם יכולתי אני להיות על הענן שלי ולהיכנס לזרם המחשבות שבו שיתפתי אותך.
כן, זאת ההקשבה שמפעימה אותי כל כך, וגורמת לדמעות של אסירות-תודה לעלות בעיניי.
ואז מעבר לזה, יש עוד כל כך הרבה.ולמרות כל מה שכתבתי עכשיו אולי הייתי רוצה לשתף אותך גם בזה.
למשל זה שאתה מישהו שאני יכולה לבטוח בו. כמה נדיר עבורי לסמוך כך על מישהו בעולם הזה. כמעט ולא קיים.
שאלת אותי מה קראתי. זה לא חשוב מה היה כתוב בדיוק, אבל מה שקראתי מבין השורות זה שאתה "כמים הפנים לפנים". שלא היה שום דבר שהפתיע אותי, כי מה שאתה מראה זה מי שאתה באמת. כתב היד השליו והמסודר שלך, בפני עצמו נתן לי ישוב דעת. אני, שמלאת סתירות עצמיות, שמלאת הסתרות ביני ובין העולם, חסומה כל כך.. לי זה הציב הבנה לאן אני רוצה להגיע. בחיפוש הזה, מה בעצם אני מחפשת. את הפשטות הזאת, הלא פשוטה בכלל.
ועוד קיבלתי..את המחילה שלך. את תיקון פגם הברית. את החיוך והצחוק שאמרו לי- את בסדר. הכל בסדר. והמחילה הזאת על משהו שעשיתי בזדון, הרגשתי שיש בה למחות את בקשת הסליחה הנצחית שלי מהעולם על משהו שלא עשיתי בזדון או בידיעה. הרי אני מסתובבת עם תחושת האשמה הזאת כבר כל כך הרבה שנים. שבגלל מה שקרה לי נפגעו הקרובים לי. ונפגע כל מי שנאלץ לשמוע ממני על מה שקרה שם. כל מי שנאלץ לשאת את הכאב שלי.
אבל לא רק שסלחת. אלא גם ביקשת לשמוע מה היה שם. איך ידעת לשאול? איך לא חששת שאחשוב לעצמי מה זה עניינו?
אז סיפרתי קצת. ואתה נאנחת. לא יודעת מה חשבת. אבל אולי כי רציתי שתדבר אליה ולא אליי, אמרתי: אני באיזשהו אופן תמיד ילדה בת חמש. ואתה הינהנת. סיכמת- אני מקווה שמשהו פה נפתח היום. בטח שכן.

אז למה לא אשלח את המכתב בעצם. כי קורה כאן הרבה, בכמה רמות. וממילא אף פעם לא אוכל להעביר לך את הכל. זה מורכב כל כך. וחוץ מזה, אולי עייפת ממני. מהתלמידה שהתחילה בצעדים בוטחים, אבל מהר מאוד התחילה לפרוק עוד ועוד מכאובים. עיניה דומעות כל כך. אולי הרמה האישית שבה אני כותבת לא נוחה לך. אולי כל מה שאני מייחסת לך הוא שטות מוחלטת, השלכות עיוורות שלי. אולי כל מה שקורה, כל האינטרסובייקטיביות הזאת, שאני חושבת שהגעתי אליה, מתרחשת בעצם אך ורק ביני לבין עצמי? זאת מחשבה ש"מבדידה" אותי. גורמת לי לבדידות. ואולי לכן אני מעדיפה להאמין שכל מה שהנחתי עלייך בכזה ביטחון הוא בעצם נכון. החיזוק לכך יהיה אם לא אשלח את המכתב. כי זה אומר שאין צורך, שאת הכל אתה כבר יודע, שאת הכל חווית בדיוק כך. לשלוח את המכתב, יהיה לקחת סיכון, שתקרא ותחשוב מה עובר לה בראש.. מה לי ולזה..מין פרדוקס כזה. שצעד לקירבה עולה בסיכון של התבדות.
ומצד שני מה יותר לבד מאשר להניח הנחות על השני ולא לתת לו אפילו את האפשרות לשמוע או להגיב. אולי זה פגם הברית האמיתי. להיות ביחסים רק עם עצמי, ועם צללים של אחרים.
אז אולי הכי נכון זה לשתף בחלק מהדברים. לשתף, אבל להשאיר מרחק, מרחב בטוח שבו האחר יוכל להתבטא, להתממש באמת. אם אני אהיה באמת והאחר יהיה באמת אז יוכל להיות קשר. מזה יוכל להיות פריון.
אני צריכה ללמוד לשחרר. וזה יוכל להיות אם אבטח באחר.
כל הזמן ניסיתי להבין מה ההבדל בין מה שקורה פה למכתבים הישירים שכתבתי בצבא לק', לי'.. ועכשיו אני יודעת. לא השארתי להם מרחב לנשימה. מרוב הפחד שלי, מרוב הצורך בשליטה. לא נתתי להם להיות מי שהם באמת. לא נתתי להם להיות שום דבר מלבד מושאי הפנטזיה שלי. כך חנקתי את הסיכוי לקשר של אמת.
ועכשיו זה אחרת. משתפת. אך סומכת מספיק בשביל לא לשפוך את הכל. לא לסגור את כל הקצוות, לסתום את כל העמימות. אלא להיות יחד איתה. להאמין שמה שצריך להיות מובן יהיה מובן. שמה שצריך לעלות, יעלה, אפילו אם ייקח זמן.
כך גם עם הקב"ה, עליי לתת לו המרחב להיות. לפעול עבורי. אם אשחרר, יבוא לידי ביטוי בחיי.
לכן בחלומי הופיע: מעשה בביטחון .
אמונה? תיקנתי.
לא, ביטחון.

יום ראשון, 8 במאי 2011

המתרחש כמשתנה

הרי מרכיביו של שורש העיכוב יכולים להיות חזקים, עקשניים, שולטים, ולא מוותרים על מקומם. הם פעילים כל עוד לא סולקו ואם אנו מזהים את הפעילות מהם, יש לקבלה, ויש גם לזהות אותה בזמן. כדי לעצור כמה מרכיבים מהשורש. ואם עיקר השורש פועל יש מראש לדעת שהוא רשאי לפעול ולאפשר לו לפעול, עד שיסתלק.
נכון.אני מכירה אותם כבר שנים. את השורשים המעכבים האלו.הם באמת עקשניים. מעניין למה בחרה במושג שורש. בדרך כלל מתקשר לדבר חיובי ("להתחבר לשורשים" בלעז) אבל פתאום לפגוש כאן את המילה שורש והיא שלילית...גורם לי לחשוב על שורשים של עשבים שוטים, שהם יכולים להיות עקשניים כל כך. להשתלט על חלקות טובות, לגזול מים ודשן. וצריך אז לבער אותם, לבער מהשורש, כך אומרים. אז הנה, האסוציאציה שתעזור לי להבין מול מה אני (לא ) נלחמת (אלא מקבלת). אני לא יודעת עדיין מה שורשי העיכוב אצלי, אבל אני יודעת איך העיכוב עצמו נשמע. קולו בהיר וחזק, מתגבר על קולות אחרים שאני מנסה לשמוע. הוא אומר: את לא יכולה. או, תעזבי אותו, את יכולה יותר. לפעמים הוא לא אומר כלום רק צוחק בלעג למסורבלות שלי. והוא אכן מעכב. מעכב את השמחה, את הסיפוק, את החיבור וההתקרבות לעצמי ולזולת.
אבל בסדר, עכשיו, אחרי שנים של חוסר אונים מולו, יש טקטיקה אחרת. לא להילחם בו. לקבל אותו. לאפשר לו לפעול. אולי רק להתבונן בו.
אז מה התיקון? באם אנו רושמים לפנינו הישג מתחזק, מרגיע ומשמח, יש לרשום אותו לא רק כהישג,אלא גם את תוצאותיו.כדי לחוש, ולהרגיש, כדי להכיר בקיומו. כן.להתבונן בו.כי מתוך שאני מתבוננת, אני מזהה. ומתוך שאני מזהה אני מבדילה (ברוך שהבדילנו). אני נשמרת. זה לא שייך אליי, זה שורש העיכוב. או, זה כן שייך אליי, מאוד. אבל כרגע, לא לתמיד. וגם- לא רק זה שייך אליי אלא גם החלקה הטובה שאליה הוא פולש. אז מה עושים? מחזקים את החלקים הטובים. עוד מים, עוד דשן, עוד שמש. אולי יותר תיחום: אבנים קטנות מסביב.
קראתי:"עשבים שוטים חזקים יותר ובעלי כושר הישרדותי גדול יותר מאשר הצמחים הרגילים לכן קל להם לנצח במאבק על המים ועל המקום מול הפרחים והשתילים ששתלנו, לכן ללא עזרה שלכם בטיפול בעשבים שוטים אין לגינה שלנו סיכוי.
טיפול בעשבים שוטים יכול להיות מגוון אפשר להדביר עשבים שוטים אבל הסיכוי שהצמחיה שאנו רוצים שתצמח תפגע גם וזה לא תמיד בא בחשבון, ישנה עוד דרך לטיפול בעשבים שוטים והיא עבודה קשה אך יעילה, עקירתם מהשורש "
אבל זה לא מה שימימה אומרת. כלומר, להגיע לשורש העיכוב (העשב, העצב) זה מאמץ קשה ואולי לא נגמר. אז אולי במקום להיות מתוסכלת מהמלחמה בשורש השלילי, כדאי לקבל אותו, לתת לו לפעול את פעולתו, אך במקביל, להתמקד יותר בפרחים. להנות מהם, להעמיק בהם. לטפל בהם מתוך תחושת נחת והנאה, ולא מתוך תסכול. ואז הם יתרבו.

(עד כאן להיום, מחר אמשיך להעמיק:)
כי רק אז יכולים לעשות הפרדה בין מה שמתרחש כמתוקן לבין מה שנותר. זאת אומרת,מעבר גמיש, שלא מאפשר התנגשות או ירידה. ובעיקר לא עירבוב או טישטוש בתפיסה.
יש בחלק הזה פעמים חוקיות, אבל הם אחרות. יש להפריד בין שני החוקיות. לקבלן. בלי לקרב אותם לעירבוב ולחשוב אז שכאשר שורש של העיכוב מתרחש שזו נסיגה ולהיכנס לתסכול או לספק בהתקדמות.
כשמשיגים משהו לנסות לרשום את הקשר עם ההישג. מוכיחים את אותו דרך ההבנות, דרך הכלים. צריך לדבר על היישום, איך עשינו. ולמרות שזה קשה, צריך ליישם את הדברים, ולהרגיש את החלקים.

יום שישי, 6 במאי 2011

כמה מילים בבוקר

קמתי הבוקר מהורהרת. עם תחושה של מתיקות אחרי יום האתמול, שבו בעיקר נפתחתי. והיה לי טוב עם זה. הוידוי עשה לי טוב גם אצל איתן. דיברנו על הנסיעה של י', על החרדות שלי ושל אבא בעניין הזה. הוא אמר שזה מצחיק שרק עכשיו גילינו שיש לי חרדות. שהצלחתי להסתיר אותן טוב. קיבלת הכשרה טובה הוא אמר, גם אם אין לך תעודה. לך ולאבא יש שפה משותפת, מהשטח. אתם מבינים אחד את השני. הוא שואל אותך- את חושבת שלא הייתי צריך לתת לו לנסוע? ואת מבינה שהוא אומר לך אני חושש. הוא אומר לך אל תבכי, את עושה לו מזל רע. ואת מבינה, הבעת רגשות זה משהו שיש להיזהר מפניו.
דיברנו על ההיפתחות שלי בזמן האחרון, איך מחיצות לאט לאט נפלו. איך בשיבעה ראיתי שאפשר אחרת. לא שהיה לי קל.
אבל לפרקים הרגשתי חלק, מהמשפחה הגדולה הזאת.

וידוי

נכנסתי לחדר בוכייה. כמו ילדה שבאה אל אביה להתוודות. עוד לפני שדיברתי הוא התחיל להקשיב. הינהן. חיכה. נאנח. ואז שאל:כן, ש., מה על ליבך?
סיפרתי לו. על האופן שבו פגמתי. על האמון שסדקתי. האופן שבו ניצלתי את הכנסת האורחים שלו כדי לקרוא במחברותיו. סיפרתי אייך חשבתי באותו רגע שזה נכון. שאני תלמידה, ורוצה ללמוד. הוא צחק. אלוהים, הוא צחק. הוא לא כעס עליי בכלל. איזה מתיקות. הוא הביט בי בעיניו הטובות ואמר- טוב, אז אם כבר תשתפי אותי מה קראת? גימגמתי משהו. אמרתי שאני באמת מצטערת. שהיו לי ימים של נפילה אחרי כן. שהבנתי שזה מה שאני עושה. אני הכי מתקרבת ואז הורסת. אמרתי גם על איך הרגשתי אחרי החשיפה, וגם על החלום שלי עליו, שבו כעס עליי. הוא הינהן, והתנדנד בכיסאו. שאל על התרחשות ההיא הרחוקה. התלבטתי רגע. וגם את זה סיפרתי. כי אני מאמינה בו. והוא היה איתי, ואבן נגולה.
בסוף עוד אמר תודה, ששיתפתי בשני החלקים, תודה.
הוא הודה לי. איזה מתיקות.
ה', אם אני כל כך אוהבת את יציר כפייך, תחשוב כמה אני אוהבת אותך.

יום רביעי, 4 במאי 2011

קשה לקום בבוקר

זה לא חדש. השעון מצלצל. המודע מתעלם. החלום קורא לי, לשוב אליו. לשוב כדי להבין, כדי להיזכר. המציאות רק מבריחה אותי אליו עוד יותר. לקום ל-מה? לקום בשביל מה? הריקנות של השיגרה. או יותר נכן המלאות של השגירה בחוסר שלי. כמה עוד אפשר להעמיד פנים שמשהו ממש משנה לי, כשכל מה שאני רוצה זה ילד. תינוק רך לערסל בין זרועותיי. אין לי אנרגיות, ללכת לעבודה, מרגישה שהבטן השטוחה שלי ועיניי העצובות מסגירות אותי בכל בוקר מחדש.