גלגל

בוקר  אחד. לכאורה רגיל.אבל לא באמת. בוקר שמאלץ אותי להתמודד עם המון דברים בבת אחת.
לא כתבתי הרבה זמן כי כל כך הרבה התרחש.  בכל פעם שהעסיק אותי דבר מסויים שרציתי לכתוב עליו, מייד בא דבר אחר ותפס את מקומו. גלגל חיים שבו עליות וירידות.
הסיבה שאני נאלצת לעמוד מול זה הבוקר היא שיש לי ראיון להתמחות. בדברים האלה אני שקופה. צריכה לבוא נקייה מהבית או שהכל יישפך החוצה. אני אנסה לשלוט בזה ואז יתקבל דימוי של מישהי קפואה, ביישנית או משעממת. אני אעדיף כל דבר מאשר להחשף שם, אם אבוא בהרגשה שיש לי מה להסתיר.
ויש לי מה להסתיר.
ממה נתחיל?
אני בהריון. חודש שני. מזל טוב!! -שמחה עצומה, התרגשות,ציפייה...
אה, לא, רגע..אין דופק. מצטערים. יש סיכוי של עשרה אחוזים שזה ייסתדר.- אבל,עצב מהול בתקווה, תפילות, דמעות..
יש דופק! נס חנוכה! -אושר, הכרת תודה, רגיעה..שבוע של נחת.
אופס.הדופק איטי. הבדיקות לא תקינות. מצטערים מותק. אין כמעט סיכוי. עזבי, אין סיכוי בכלל. קורה!חוסר מזל! פעם הבאה!- ייאוש. אור קטן של אמונה מהבהב כמו הדופק של העובר. אבל בדרך כלל עצוב ומנסה להשלים.
הבדיקה הנוספת הייתה אמורה להיות היום.  אבל בגלל הראיון אני דוחה את זה למחר.
איך זה בתור תיק שאני לא רוצה שיגלו?

הלאה.

ריב ממושך עם אחותי. כמעט ניתוק של כמה חודשים.
שונאת את זה. זה מגעיל אותי.
ואני גם מתגעגעת אליה נורא.
אבל אני לא יכולה להיות זו שיוזמת שיחה כי היא זו שיזמה את הריחוק.

אז זה גרם לכך..
שאבא שלי כועס עליי. הוא מאוכזב. ואתמול רבנו.
התפרצתי בסערת רגשות. הוא לא הקשיב.
הלכתי בלי לומר שלום.

וזה גרם לכך..
שהוצאתי הכל על בעלי.
ועכשיו גם הוא כועס עליי.

בקיצור, גלגל הרשע.

ילדה מתבגרת או לא?
ועכשיו אני אמורה ללכת לראיון לעבודה שבה אני אמורה לעבוד עם מתבגרים?
איך בדיוק אני מצפה להתקבל?

אז ככה:
לכולם יש קשיים. זה חלק מהחיים. יאללה צאי מזה.
איך ימימה אומרת? צריך לעשות הפרדות.
ובמהותי אני כולי טוב שעומד להתגלות.
טסה למקלחת ועפה לראיון.

שינוי

ליל חמישי. חלום שמיהרתי לנסות לזכור עם בוא הבוקר, מרגישה שהוא חשוב לטיפול.
אני בקליניקה אצל איתן. אבל זה לא המקום האמיתי אלא אחר. נמצא במרתף/קומה תת-קרקעית. במסדרון ארוך נפתחת דלת.החדר מרובע, עם הרבה רהיטים וחפצי נוי שאני מבחינה בהם לראשונה. אנחנו מדברים. אבל זה דיבור אחר, חופשי יותר, אישי יותר. מה נאמר שם? לא זוכרת בדיוק. אבל אז מגיעה סוף הפגישה. אני יוצאת. איתן יוצא כמה דקות אחריי למשרדו למעלה. אני מרגישה שהשארתי בלאגן בחדר. אני חושבת שאולי אפילו שכחתי שם משהו. אני חוזרת, פותחת את הדלת בזהירות, שומעת את הצעדים של איתן מלמעלה. החדר באמת מבולגן, כל מיני דברים שלי מפוזרים ואני לא מצליחה לאסוף אותם. המיטה הרחבה (לא הייתה קודם) אמנם מסודרת. אבל כשאני נחפזת אני מבלגנת גם אותה. אני שומעת את הצעדים של איתן חוזרים, אני קצת נבוכה. הוא נכנס ואני מסבירה שהרגשתי שהשארתי בלאגן ולא היה לי נעים מהמטופלים אחריי. הוא אומר: אז מה? קצת בלאגן לא נורא. את חושבת שהמקום הזה מושלם? הנה תראי איך הטיח מתקלף כאן, וכו'.. ואז גם אומר- אשתי גרה כאן בהמשך המסדרון, ופעם בשבוע היא מסדרת וזה מספיק.
אני לא רוצה לשמוע את זה, זה טיפה יותר מדיי אינפורמציה בשבילי. אבל אני מעריכה את הרצון הטוב לנרמל לי. וגם-ואולי לזה התכוונתי בכותרת "שינוי"- הקירבה החדשה הזאת אפילו נעימה לי.

חלום מיקס

טוב, ליל רביעי הוא כנראה הלילה של החלומות. למה? כי אני בד"כ רואה עם נ' סרטים מוטרפים וגם כי ביום חמישי בבוקר אני לא קמה מוקדם לעבודה..וגם יש את איתן!
קרעים:
אני טסה לאנשהו, מקום במזרח. שדה התעופה כבר הופך להיות השוק המרכזי, אני מודדת צעיפים. מנסה לחשב את המחיר. התיק שלי מונח בקירבת מקום, אני יודעת שזה לא אחראי וא]שר לגנוב אותו כל רגע. פתום מגיעה מישהי, בלונדינית, עם תלתלים דקים צרובים משמש. היא אומרת לי: את זה תבקשי מחברה שתכרוך לך מסביב לראש זה יהיה ממש יפה. אני אומרת בנימוס לא תודה... חושבת לעצמי שאין לי שום חברה בעולם שיודעת לכרוך מטפחות. היא אומרת בואי אני אראה לך. היא באה מאחוריי ושמה את זה על ראשי. היא אומרת כמה זה יפה לך! הירוק! השיער שלה מבצבץ מאחוריי, אננחנונ כמו דמות אחת. אני אומרת- לך זה יפה. כלומר זה יפה לי רק כי היא לידי. היא מחמיאה לשיערי (כמה זמן לא החמיאו לי עליו...אני חושבת בכאב על הנפח שהיה פעם). אנחנו צוחקות (א' האם זו את?).

קרע נוסף: חוזרים מהמזרח. ד' חברתי איתי. עוצרות בבית של מכרה שלישית. להתקלח ולהתארגן .תחושת אי-נוחות שלי. אני רוצה לספר שגם להורים שלי יש בת יפה ואנחנו משפחה יפה וחמה. לא ררק אצלכם. קשה לי להרגיש חייבת, מייד תחושת נחיתות.
אנחנו יוצאים. אני שכחתי משהו (לא באמת, רק רציתי לוודא שניקיתי אחרי). ד' מתקדמת. בגללי אנחנו מפספסות את האוטובוס.  אני אומרת אוי לא...היא אומרת נו, מה חשבת. כלומר, לא קונה את ההצגות שלך- ידעת שנפספס ולא היה לך איכפת. נכון.

קרע אחרון: אני עם ע' ומשפחתה. אחיינית מקסימה. אני אומרת לה בואי אני אתן לך נשיקה. ע' לידי אומרת עליה דברים לא מחמיאים שהיא כאילו לא מבינה (לא זוכרת מה..וחבל) אני אומרת לה: תקשיבי טוב. מי יפה? מי מתוקה? מי חכמה?
ע' אומרת לי שהיא לא בעד השיטה שלי- ילדה לא צריכה לקבל מחמאות, היא הופכת להית עסוקה בעצמה יותר מדיי. צריך לתת לה לגדול פרא. אני אומרת לא- ילד זקוק להתפעלות כמו למים. צריך לתת בלי להתקמצן, מה ייקרה?

אני הילדה? אני צמאה להתפעלות? אני מבקשת לחזור לתקופת התמימות ולקבל שום עוד חיזוקים שאולי יוציאו ממני את הדימוי העצמי הפגוע?
א' היא האלטר-אגו שלי. היא כל מה שאני לא, אבל כל מה שאני באמת בתוך תוכי.
אני מתגעגעת אלייך ילדה שלי.

החיים שלי בכאילו

כמה אהבתי את הסדרה הזאת. הייתי נערה מתבגרת בארה"ב. לא ממש מחוברת למה שקורה, חיה בבועה. הסדרה הזאת, עם הכוכבת שלה קלייר דאנסט עזרה לי להרגיש שלחיות בבועה זה לגמרי בסדר, כי בסוף החיים נכנסים פנימה והם לגמרי כמו שחלמת אותם.
טוב, אבל אני מניחה שלא לשם חתרתי כשבחרתי את הכותרת הזו (היא בחרה אותי). אלא לתחושה שיש לי בזמן האחרון של חיים לא ממש מנוצלים. חיים על קו תפר.
היום למשל, חזרתי מהעבודה באחת וחצי (!). אכלתי, ישנתי, ראיתי מאסטר שף...לא שלא היה לי מה לעשות (לכתןב אבחונים!!!) אבל למי יש כח? מצד שני אני לא יוצאת, לא נפגשת, לא מסתובבת. ככה, עם הכאילו שלי. הבעל חוזר הבייתה. חיבוקים, נישוקים, קישקושים. וזהו. כל אחד חזרה לתחומי העניין הלא מגוונים שלו.
בסדר, אני קצת חולה. אבל זה לא תירוץ.
לדעתי אני צריכה לצאת כל יום.
אני חא עובדת הרבה אבל לא עושה כלום עם הזמן שפנוי לי.
ופיניתי אותו בכוונה כדי שאוכל לעשות דברים!
כמו מה.....
כמו לשבת עם חברה לכוס קפה
ללכת לשיעורים מעניינים ביהדות
להתעמל
לקרוא ספרות קלינית
לפתוח כיוונים חדשים בעבודה הנוכחית
לקרוא שירה
לכתוב יותר

לא הרבה מזה קורה.
למה?
למה השאיבה הזאת לתוך הריק? לטלוויזיה, סדרות, ידיעות מיותרות באינטרנט, בפייסבוק..

די, זה לא מה שעושה לי טוב.

חלום ליל קיץ-חורף

כותבת מהר לפני שקרעי הלום האחרון ינתקו ממני...

ק' חזר לחיי. זה קורה בזמן שנ' לא שם.
מתחיל בשיחת טלפון. שאלום. הוא מתרפק עליי בקול הכי חם וחתולי שלו. הופתעתי, הרי את המספר לא זיהיתי כי מחקתי את שמו מרשימת הטלפונים. בוא נודה: הופתעתי ושמחתי. שלום לך. המשחק התחיל. התקשרתי כדי שתגידי לי מזל טוב. את זוכרת שזה היומולדת שלי. ברור, שיקרתי. מזל טוב. מה עוד קורה, מה חדש..
תמיד זה כך איתו. בתחילת השיחה אני שולטת. קרירה, מתחכמת, מתנשאת. בשלב מסויים אני נופלת. בגלל הקול, בגלל הקסם האישי, הצחוק שחלקו על חשבוני. מפיל אותי במלכודות דבש קטנות. תמיד הוא ידע איך לעשות את זה.
טוב, נפתחת לאיטי. הוא בטח רוצה לדעת אם כבר יש לי ילדים. או לחלופין אם אני עדיין נשואה. המחשבות טסות לי בראש. בא לי להגיד לו ישירות: טוב בוא נגיע לנקודה שלשמה התקשרת: לא, אין לי ילדים. ולא, עדיין לא התגרשתי.
אבל אני לא אומרת את זה כי אז זה יסגיר את המצב שלי. למה לבחור במילה התגרשתי? זה אומר משהו לא? עצם זה שאני מסוגלת להעלות אותה על דל שפתיי אומר שמשהו פה לא יציב?
 כל זה תוך כדי חלום כמובן. לא זוכרת מה נאמר בסוף, איך התגלגל..מה שברור הוא שהתגלגל כפי שהוא יודע איך. כי בקטע הבא של החלום הוא בא לבקר אותי בביתי. אני גרה בבית כפרי מתוק, עם גינה ובריכה טבעית. אנחנו מקשקשים, מפלרטטים. ואני כל הזמן יודעת שהיצור היפה והמלאכי הזה הגיע רק כדי לעשות את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות בחיי: להרוס אותם.
כך היה תמיד. הייתי בונה משהו, מתאהבת, מתחילה משהו. ואז טלפון- ק' על הקו. קול חם וחתולי. קרירה בהתחלה, נופלת מהר. נפגשים, מתקרבים, מתרחק, נעלם. ואני שוב מתחילה מחדש. אבל הוא תמיד שם ברקע. לא נותן לי ממש לשכוח. שולח הודעת טקטסט עם שיר שכתב לי. משאיר הודעה שחשב עליי בהופעה של אמש. אני כבר בשלי- מרוכזת במשהו אחר, במישהו אחר. אבל ברגע שירגיש בכך הוא שוב יופיע, במלוא חתוליתו והדרו.
היה לו חוש מיוחד לזה.
פעם אחת, אחרי עוד פרידה פתאומית וכואבת ממנו (לרוב אני זאת שניסיתי לחתוך, אבל הוא זה ידע טוב מאוד איך להוביל אותי לנקודה שבה אני רציתי לעזוב, כך שזה לא שינה) הלכתי להילר. הרגשתי שכדי לחיות, ולהמשיך הלאה אני חייבת לנתק אותו סופית. הוא אמר לי בקול הכי חמור ורציני שיכל לגייס:"את לא יודעת שזה לא חוקי?" מה?  שאלתי בבהלה. "לצאת עם קטינים!" לרגע נדרכתי, על מה לעזעזל הוא מדבר?? ואז זה נקלט. כל כך נכון. ק' הוא קטין. ילד קטן. מה אני עושה איתו. האפקט של הבהלה היה כל כך חזק ששם זה נגמר. נגמר הכוח שלו עליי. היו עוד כמה אינטראקציות אבל הוא פשוט איבד מכוחו.
ובחזרה לחלום..מתישהו הופיע הבעל. זוכרת שניסיתי להסוות את מבוכתי ואת האירוע. לא שקרה משהו. אבל לא רציתי שיחשוב שקרה...
זהו. אלו הזכרונות מהחלום-חיים שלי בלילה חם וגשום, ליל קייץ-חורף נדיר.

האם בחירה לעזוב את גן עדן אפשרית?

זאת השאלה שעלתה היום בטיפול.
אני אמרתי שלא. שמעצם ההגדרה שלו גן עדן זה מקום שלא רוצים לעזוב. שאין סיבה לעזוב. יש שם הכל. טוב שם, נעים, כיף, קליל, חם, מיטיב....לרצות לעזוב את גן עדן זה כמעט אוקסימורון. האדם גורש מגן עדן.
אה, אמר איתן. אבח הוא היה צריך לעשות משהו כדי להיות מגורש, הוא עשה בחירה. אולי לא מודעת, אולי טעות קטנה, אבל שהובילה למה שרצה באמת. להשתחרר מגן עדן.
יום אחד אוכל להיות מסוגלת לענות על השאלה למה שהאדם ירצה להשתחרר מגן עדן, אפילו רק בלא מודע שלו. אני עדיין לא מסוגלת. כרגע כל מה שאני יכולה לומר זה שלהמשיך להאמין בגן עדן שאני מאמינה בו- לא טוב לי.
וכרגע אני  גם יכולה לומר שזה לא טוב לי רק מפני שאני לא יכולה להישאר שם כל הזמן. עשיתי את "הטעות" הלא מודעת שלי. אכלתי מעץ הדעת. התחתנתי.
כי גן עדן שלי הוא המשפחה שלי. החמישייה המופלאה הזאת. להיות איתם זה להיות בתוך מתיקות אינסופית.
הבעייה היא שבכל פעם מחדש מגיע הרגע שבו אני צריכה לעזוב. מגורשת בחזרה למציאות, לחיים, נקרעת באחת מתוך הזוהר הזה. מרגישה את תחושת הגלות בכל פעם שהם עושים משהו ביחד ואני לא שם. אם כל ארוחת שבת עם המשפחה שלי היא גן עדן, אז כל פעם שצריך ללכת למשפחה של בעלי היא התרסקות. הטלטלה הזו היא שקשה.
גן עדן לכשעצמו הוא גן עדן.
אבל האומנם?
כי אם כן אז למה הייתי צריכה לעשות את הטעות שתגרש אותי משם?

יש מחשבה שאומרת: אבל אם הנישואים שלך היו יותר קלים אולי לא היית מרגישה כזה קושי להיפרד מהמשפחה שלך. אולי אז כל החיים שלך היו מתיקות אינסופית.
אבל אז אני נזכרת בחבר הרציני הקודם שלי. נניח ששמו דיויד.
הוא עשה עלייה לארץ בעקבותיי. נפגשנו, התאהבנו. הוא עזב הכל ובא.
כל עוד הוא הסכים להיסחף איתי לגן עדן שלי הכל היה בסדר. הוא היה כמו אח לי. מבחינות רבות, אבל גם מבחינת ההתמזגות עם המשפחה שלי. הרי לא הייתה לו כאן משפחה משלו... אבל ברגע שהתחילו להיות ניצני פרידה- כשרצה לעשות שבתות בת"א, כשהתחילך להטיל עוררין על המושלמות שלהם...אז התחילו הסדקים. והפרידה לא איחרה לבוא.
הוא רצה לחזור לכמה שנים לחו"ל, ללימודים. המחשבה על לעזוב את המשפחה שלי הייתה בלתי נסבלת עבורי. נקרעתי. אבל בדיעבד הוא כנראה הבין שכדי לחיות איתי באמת צריך להתרחק מהם. נפרדנו וחזרנו ונפרדנו וחזרנו..הגענו לאיזושהי פשרה שניסע למספר שנים מוקצב. הקטע ההזוי היה שאחרי שהחלטתי כן לנסוע איתו, המשפחה שלי קיבלה הצעה לנסוע לאותו מקום בדיוק, בשליחות....לעולם לא אשכח את תחושת האושר האינסופית שלי, ומנגד את האכזבה הלא מוסתרת שלו. .לא הבנתי אז למה. למה האכזבה?
אני זוכרת שבתוך ההתלבטויות שלי עלתה בי המחשבה שאם כל כך קשה לי להיות איתו ובלי המשפחה שלי - כנראה שהיחסים האלה לא טובים. היום אני מבינה שזה שטויות. כי אותו סיפור חוזר עם אהוב אחר שלי. בעלי, שנלחם על ההפרדה הזאת. גם הוא חש שאחרת אין לנו סיכוי....הנפילה מהאולימפיס בכל נסיעה שלנו חזרה הבייתה מההורים שלי..לא יכולה להיות בריאה.
לא בריאה ליחסים שלנו.
ובקרוב אבין- כמה לא טובה לי.
אבל אני עדיין לא שם.
למרות שבעצם העלאת השאלה שבכותרת, הפרידה כבר החלה. הבועה נסדקה.
כנראה שבכל זאת אני רוצה לגדול.

יום אחד שלי

בוקר. עם חלום נחמד שבו בן זוגי לחיים מסדר את הבית שלנו לכבוד חתן וכלה שזקוקים לו לליל כלולותיהם. הוא תולה שיפון לבן, שם סדינים עם תחרה רקומה בפרחים אדומים קטנים. אני מסתובבת בבית בהשתאות ומצד אחד מתפעלת מהמסירות וההשקעה ומצד שני חושבת- זה גבר זה? ומצד שלישי מתמלאת קינאה ובטון פולני מתלוננת נו לא יכולת לעשות ככה בחתונה שלנו? וחוץ מזה עוד חלום עם חברות ומישהי בשם עדי חברה וותיקה שטוב לראות אותה, וחיפוש אחר מקום לשבת וחיבוק לדודה שוחרת טוב. בקיצור סה"כ אחלה לילה.
זמן לעצמי כי יום חופשי. פרק מרתק של מד מן, אחרון לעונה, מותיר אותי באקסטציה. לא איכפת לי שאני נשואה, גם אני רוצה להתחתן עם דון, אפילו שהוא גדול ממני ב-10 שנים, גרוש עם שלושה ילדים, ואחד שאוהב רק התחלות של דברים.
איי..דון דון. מי יתנני מזכירה במשרד שלך....
טוב, נמשיך. נסיונות אבודים לעבוד מהבית, לעשות טלפונים חשובים וכו' וכו' עולים בתוהו. נאכל משהו.
האחות באה לקחת את האוטו, הבעל חוזר מהעבודה מוקדם. למה? היום יום חג! אנחנו הולכים לאיקאה. מזמן לא הרגשתי כל כך זולה. איך נפלו גיבורים. הבעל לעומת זאת מתרגש כמו ילד (אהה...עכשיו הבנו את החלום).
טוב, נוסעים, טועים בדרך, נלחצים, נרגעים. פוגשים שם משפחה. עולים על פס הייצור, נעים בכיוון החיצים ובכל פעם מופעל עלינו משהו אחר, איקאה היא המפעל שבו מייצרים אנשים אוהבים איקאה. כאן מלמדים אותך לאהוב חדרי שינה של איקאה, כאן מטבחים, כאן ספות...ואז מייד בטרם החומר האנושי מתקרר מובילים אותו לאולמות המכירה, שם יוכל לקנות את כל מה שהוכנס בשטיפת מוח מחושבת היטב. ואז עוד לחיצה קטנה באולמות האחסון (מלאי של פתרונות!) ועוד פוש אחרון רגע לפני הקופות, למקרה שיש משהו שעמדת בגבורה לא לקנות- תוכל עכשיו. ובקופות הנזק כמובן תמיד יותר ממה שדמיינת, אבל הקופאית מגישה לך את הקבלה בחיוך "איקאה מזמינה אותך לשתות מרק חם בנובמבר. זה רק עוד תשעה ימים". יש! רק תשעה ימים עד שהחלום יתגשם לחזור שוב למפעל שבו אני המוצר. מממ...לספור את הימים.
נקסט. נוסעים לאיתן. כן, הפסיכולוג שלי. אישי מוריד אותי ונוסע לחבר. אני אצל איתן. נכנסת עם עציץ פרחים בוהקים שקניתי לחברה שאבקר אחר כך. "זה בשבילך, החלטתי לעזוב" אני מתבדחת. כן, ממש אצליח לעזוב כאן, ניסיתי כבר פעמיים, לא הולך. כשלא הגיע הזמן אין דרך מילוט.
על מה דיברנו- על שלושה שלבים בטיפול- א. לא רוצה שיספר לי כלום על עצמו- רוצה לוח חלק, לא אנושי, לא פגיע, יציב, לא עוזב, לא בסכנה..(פירוש: מישהו שאבא שלי אף פעם לא יכל להיות בשבילי). שלב ב'- שלב שבו אני נלחצת כשהוא מספר לי דברים על העבודה שלו, מרגישה שהוא מכניס אותי לעולם הפסיכולוגים כשאני עדיין לא "ראוייה" לכך. שלב ג'- "זה בסדר שלי שאתה מספר לי דברים על עצמך". פירוש: כל השלבים האלה הם שלבים או עמדות בקשר שלי עם אבא שלי. במיוחד שלב ב'. קשה לי עם זה שאבא מעריך אותי פחות, רואה אותי כשברירית. מצד שני- אני רציתי שיראה אותי ככה. נמאס לי מההצגה שהכל בסדר איתי, רוצה להישען עליו, להראות שאני אדם פגוע. דווקא החתונה שלי גרמה לי לחזור לאחור ולרצות משהו שאף פעם לא היה לי איתו. אבל זה אמביוולנטי כי כאמור אני גם מרגישה שאני מפסידה בכך את ההערכה שלו כלפיי. סיפרתי גם על זה שיש לי כעס כלפיו, על איך שהתמודד עם קשיים שלי בעבר. איתן התרגש. אף פעם לא דיברתי ככה על אבא שלי. מרגיש שיש לי עוד מה לומר ואני פוחדת. אמרתי יש יראת כבוד. אני יודעת שהרבה גברים מתקשים להבין את היחס שלי לאבא שלי ולאח שלי. אני חושבת שהם מקנאים או מרגישים מאויימים. אני יודעת שגם איתן. אמרתי את זה. הוא אמר שאני משליכה חלק שלי. שאני אומרת שהוא זה שמנסה לחבל בהערצה שלי לאבי אבל בעצם זה חלק שלי שרוצה שהיחסים ישתנו. יכול להיות שזה נכון, אבל יכולתי לומר את זה בעצמי. אמרתי את זה בעצמי. ואני עדיין חושבת שהוא מקנא. כל גבר היה רוצה שמישהו ירגיש כלפיו כמו שאני לאבי. אבל אין כמעט אף אחד בעולם שראוי לכך. אין מי שלא פגש אותו ולא הרגיש: זה איש גדול מהחיים. ולהיות הבת שלו זה הזכות הכי גדולה שיש. על כל המורכבות שבכך, על כל האשמה, על כל הכמיהה, על כל הגעגוע, והחלקיות שבזה...אני משלימה עם הגורל הזה שלי. אבל מוכנה להשאיר פתח כדי לדבר על המחיר..חוץ מזה? אף אחד לא יגע לי בקודש הקודשים.

מתחילים מבראשית

שבת חלפה עברה לה, ומחר מבטיח יום חדש, יום שכולו בסימן "אחרי החגים". יש כל כך הרבה דברים טובים שאני מקווה להם השנה, ואני מתפללת שבקשותיי ייתגשמו: ילד, התמחות, שיפור במידות השמחה והאהבה (לעצמי, לאחרים), חשיפת הנשמה שלי לצרכים הטהורים שלה..

הסתכלתי עכשיו בתמונות של חברתי הטובה מחו"לץ אני כל כך מתגעגעת אליה. ויחד עם זאת אני רואה שם כמה היא השתנתה (לי). הלבוש, החברים, ויודעת עדיין שזו אותה ב' שלי. אני גאה בה שהיא מגשימה את החלומות שלה, בזה אחר זה, אבל גם מודעת למחיר הבריאותי הכבד שהיא משלמת. היא תכחיש את המחלה, אבל אני יודעת. זה מפחיד אותי, מרתיע מלשוב ולהתקרב אליה. ושוב, מצד שני, אם לא אני- מי יהיה לצידה? (אירוני לומר זאת, אחרי שלא דיברנו כמה חודשים..)אני כאן, בחיי הקופסא שלי. היא שם- מכירה, מתנסה..דברים שאני לא מרשה לעצמי.
אני צריכה לזכור שהשנה זה גם נושא- להעיז, להיות חופשית, להתנסות. בשנים האחרונות בחרתי קצת בהימנעות, הסתגרות (יחסית לטבע שלי!) ואני מניחה שקצת בהשפעת בן זוגי. אני רוצה לחזור לאש שבי, האריה שבי, בלי לחשוש להיכוות מחד או לשרוף מאידך..למצוא את האיזון הנכון בשבילי.

חלום 1

אחרי הסרט התחלה. סרט טוב, מותח באמת. וגם מצליח לגעת. תכננתי לכתוב כאן על האופן שבו הסרט מנתח נקודות מרובות משמעות, על חלום ומציאות והגבול הדק ביניהם. רעיון שמלווה אותי מפני שהחלומות שלי חיים צבעוניים ולפעמים הם מרגישים לי בדיוק כמו כל חוויה אחרת שחוויתי במציאות. וגם לדבר קצת על כל הנושא של לא מודע קולקטיבי, והשתלת רעיונות והקשר של זה לטיפול..אבל התוכניות היפות של נגדעו כי א' ואני רבנו. לא משהו שיפה לראות.
בכל מקרה מאז גם התפייסנו (נשיקות ודמעות) ונסענו למחרת לנקות את הראש בעיר הגדולה (אכלנו גלידה)
ובלילה כשחזרנו הבייתה, אחרי שיחת טלפון ארוכה מאוד עם ע' .חלמתי את החלום הבא:

חלום 1
המקום: נראה כמו איזור נחלאות, צבעים כחול-אפור.
קרעי חלום:
-אני הולכת עם דודה ע' והדס, מתחבקת שלושתנו. דודה ע' אומרת לי: שמעתי שאומרים שיש לך ממש ביטחון עצמי, ואת עושה את העבודה שלך יפה.
העבודה שלי: התחלתי לנהל את הכספים של הקומונה הזאת.
ביטחון עצמי: מסתבר שאחד שעובד בחנות (נראה בול כמו טוני סופרנו) הוא היה בעבר גם מנהל הכספים. והוא כנראה היה מועל בכספים. ש' הבת-דודה הצטרפה אלינו ואמרה שעובדה שהם היו בגירעון של 2 מיליון שקל (!) ועכשיו כבר לא.
הסברתי שלא ידעתי על כל זה. מה שכן, הבנתי פתאום למה הטוני סופרנו היה לא ידידותי כלפיי.
בחלום, כל הקומונה הזו גרה על הים (כן, נחלאות על הים). והיה ערב אחד שראיתי שהמים שקטים ומזמינים, כמו מים של אגם שוקט, צבעם אדמדמם, וידעתי שהמים חמימים כי הימים עדיין לא התקררו למרות שרשמית התחיל הסתיו. בקיצור, רציתי ללכת עם מישהו, הייתה איזשהי דמות של נער-בחור בלי חולצה, שיער נופל על הפנים, שחום כאיול כל הימים הוא מסתובב בחוף. נער טבע כזה- רציתי ללכת איתו אבל הייתה תחושה שהוא לא נגיש אליי. כאילו אני לא שם- שקוע בעולמו וטוב לו כך. לעומתו טוני סופרנו היה יותר פתוח אליי, אבל הוא לא רצה לבוא איתי. לא הבנתי למה – ורק אח"כ הייתה את השיחה עם הקרובות אליי שתוארה קודם.
-התחושה בחלום: טובה לרוב. מתוקה כזאת. אני חושבת שבחיים שלי מאוד מתגעגעת למתיקות. משהו בנישואים שלי לא מאפשר לי את זה. אני נזהה את התחושה כשאני נכנסת לחיים של אחותי, או לפעמים עם המשפחה שלי. רק עם בעלי- פחות. למה- לא יודעת. מלבד זאת היו רגעים בחלום של אכזבות קטנות- למשל ביחסים עם שני הבחורים האלה. שהם גרמו לי להרגיש לא ראוייה, לא מתאימה, וכו'. שזה משהו שאני מכירה מהחיים שלי. ולעומת זאת- דודה ע' שבאה ומחבקת ונותנת מחמאות. אלו שני הקצוות שלי: ביטחון עצמי מופרז- תחושה שאנשים לא מקבלים אותי, חוסר ביטחון. פער כזה שקשה להבנה, אבל אני מתנדנדת בו. תגידו: 2 צדדים של אותה מטבע, פגיעה נרקיסיסטית שמנסה לקבל פיצוי. לא יודעת.
סוף

סוכות

http://www.youtube.com/watch?v=A-6m6CKOdC4&feature=related

אז מה סיכמנו שכותבים כאן? יש לי כל כך הרבה מה לומר. כל כך הרבה לזכור וכל כך הרבה לשכוח. ממה הכל התחיל? איך מצאתי את עצמי פתאום יושבת ובוחרת שם, כותרת, עיצוב לבלוג שעד לפני שעה בכלל לא חשבתי עליו? אה, כן.

מתיסיהו.

חברה שלי אמרה שיש הופעה שלו בעוד יומיים.

ואז הכל צף.

משהו בי צעק:לא! להחזיר את את הזיכרון ההוא פנימה. די, לא היה.

אבל כן היה.

ולי כבר נמאס שהעבר רודף אותיא החלטתי להסתובב אליו ופעם אחת ולתמיד להתעמת איתו חזיתית.

כן, אז הייתה לי איזה אפיזודה קצרה עם מתיסיהו. אז קראנו לו מאט. הוא היה בתהליך של חזרה בתשובה, פגשתי אותו בבית כנסת של קרליבך, בחור יפהפה, עם זקן מתחיל, פאות, וציציות בחוץ. ישבנו כל סעודה שלישית בבית הכנסת באפר וסט סייד, שרנו, ולא ניסינו להעמיד פנים שאין מבטים. כשיצאתי, הציע ללוות אותי. אמרתי לו בשימחה, אבל אני עדיין לא יודעת לאן אני הולכת. זה היה נכון. כי בדרך לקרליבך, כשחציתי את הסנטרל פארק (גרתי אז באיסט סייד, רח' לנקסינגטון הרועש) פגשתי בחור גרובי לגמרי, ראסטה מאן שחור, שאמר שיש מסיבה ושישמור לי כרטיסים. בקיצור, התלבטתי אם ללכת וסיפרתי למאט-תיסיהו, הוא הציע לבוא איתי, וכך חזרנו ביחד לדירה שלי, שתינו משהו, ואחר כך הלכנו למסיבה. רקדנו ביחד, והיה כיף, אבל היה לי מוזר כי לא הבנתי את הקטע שלו. בחור שלבוש כל כך דתי רוקד איתי במסיבה- זה היה לי הזוי מדיי. המשכנו להיפגש כמה פעמים, לא ברור אם זה היה כדייטים? כידידים? הוא לא היה סגור על עצמו בעליל, לפעמים נפל לעצבונות. אני הייתי ילדה שעכשיו השתחררה מהצבא .הייתי הולכת לראות אותו לפעמי בהופעות של הלהקה שלו. להקה יהודית מקומית. עם סולן שלא סבלתי כי האף שלו היה בשמיים, וגם מאט לא הסתדר איתו. כיף לי לדעת שהיום מאט מצליח כל כך ואת ההוא מי זוכר. והאם מאט זוכר אותי? הנשמה הבודדה בניו יורק הגדולה? איכשהו הקשר פתאום גווע, אחר כך כבר היו לי היכרויות חדשות משמעותיות הרבה יותר. וכידוע רק שנים מאוחר יותר, הוא פתאום הופיע בכותרות, וכך מחדש בחיי הזיכרון שלי.

מה שברור הוא שלי לא היה מושג מה עובר עליו, פערים של שפה ומנטליות, הוא בתוך התהליך שלו ואני עם המקובעות שלי. הכאב הקטן שלי הוא שלא הקשבתי לשירת העשבים שלו, שגדלה והפכה להיות קול עוצמתי, ייחודי, ובעיקר שמח.

אנקדוטה קטנה לסיום: זוכרת אותנו הולכים ברחוב, קר מאוד, קבצן מושיט יד לנדבה. מאט אומר לי: חכי רגע, מבקש מהקבצן לבוא איתו לחנות פיצה קרובה. הוא קונה לו פיצה ושתייה. ואנחנו ממשיכים בדרכנו. נשמה או לא נשמה?