כמה אהבתי את הסדרה הזאת. הייתי נערה מתבגרת בארה"ב. לא ממש מחוברת למה שקורה, חיה בבועה. הסדרה הזאת, עם הכוכבת שלה קלייר דאנסט עזרה לי להרגיש שלחיות בבועה זה לגמרי בסדר, כי בסוף החיים נכנסים פנימה והם לגמרי כמו שחלמת אותם.
טוב, אבל אני מניחה שלא לשם חתרתי כשבחרתי את הכותרת הזו (היא בחרה אותי). אלא לתחושה שיש לי בזמן האחרון של חיים לא ממש מנוצלים. חיים על קו תפר.
היום למשל, חזרתי מהעבודה באחת וחצי (!). אכלתי, ישנתי, ראיתי מאסטר שף...לא שלא היה לי מה לעשות (לכתןב אבחונים!!!) אבל למי יש כח? מצד שני אני לא יוצאת, לא נפגשת, לא מסתובבת. ככה, עם הכאילו שלי. הבעל חוזר הבייתה. חיבוקים, נישוקים, קישקושים. וזהו. כל אחד חזרה לתחומי העניין הלא מגוונים שלו.
בסדר, אני קצת חולה. אבל זה לא תירוץ.
לדעתי אני צריכה לצאת כל יום.
אני חא עובדת הרבה אבל לא עושה כלום עם הזמן שפנוי לי.
ופיניתי אותו בכוונה כדי שאוכל לעשות דברים!
כמו מה.....
כמו לשבת עם חברה לכוס קפה
ללכת לשיעורים מעניינים ביהדות
להתעמל
לקרוא ספרות קלינית
לפתוח כיוונים חדשים בעבודה הנוכחית
לקרוא שירה
לכתוב יותר
לא הרבה מזה קורה.
למה?
למה השאיבה הזאת לתוך הריק? לטלוויזיה, סדרות, ידיעות מיותרות באינטרנט, בפייסבוק..
די, זה לא מה שעושה לי טוב.
טוב, אבל אני מניחה שלא לשם חתרתי כשבחרתי את הכותרת הזו (היא בחרה אותי). אלא לתחושה שיש לי בזמן האחרון של חיים לא ממש מנוצלים. חיים על קו תפר.
היום למשל, חזרתי מהעבודה באחת וחצי (!). אכלתי, ישנתי, ראיתי מאסטר שף...לא שלא היה לי מה לעשות (לכתןב אבחונים!!!) אבל למי יש כח? מצד שני אני לא יוצאת, לא נפגשת, לא מסתובבת. ככה, עם הכאילו שלי. הבעל חוזר הבייתה. חיבוקים, נישוקים, קישקושים. וזהו. כל אחד חזרה לתחומי העניין הלא מגוונים שלו.
בסדר, אני קצת חולה. אבל זה לא תירוץ.
לדעתי אני צריכה לצאת כל יום.
אני חא עובדת הרבה אבל לא עושה כלום עם הזמן שפנוי לי.
ופיניתי אותו בכוונה כדי שאוכל לעשות דברים!
כמו מה.....
כמו לשבת עם חברה לכוס קפה
ללכת לשיעורים מעניינים ביהדות
להתעמל
לקרוא ספרות קלינית
לפתוח כיוונים חדשים בעבודה הנוכחית
לקרוא שירה
לכתוב יותר
לא הרבה מזה קורה.
למה?
למה השאיבה הזאת לתוך הריק? לטלוויזיה, סדרות, ידיעות מיותרות באינטרנט, בפייסבוק..
די, זה לא מה שעושה לי טוב.
