טוב, ליל רביעי הוא כנראה הלילה של החלומות. למה? כי אני בד"כ רואה עם נ' סרטים מוטרפים וגם כי ביום חמישי בבוקר אני לא קמה מוקדם לעבודה..וגם יש את איתן!
קרעים:
אני טסה לאנשהו, מקום במזרח. שדה התעופה כבר הופך להיות השוק המרכזי, אני מודדת צעיפים. מנסה לחשב את המחיר. התיק שלי מונח בקירבת מקום, אני יודעת שזה לא אחראי וא]שר לגנוב אותו כל רגע. פתום מגיעה מישהי, בלונדינית, עם תלתלים דקים צרובים משמש. היא אומרת לי: את זה תבקשי מחברה שתכרוך לך מסביב לראש זה יהיה ממש יפה. אני אומרת בנימוס לא תודה... חושבת לעצמי שאין לי שום חברה בעולם שיודעת לכרוך מטפחות. היא אומרת בואי אני אראה לך. היא באה מאחוריי ושמה את זה על ראשי. היא אומרת כמה זה יפה לך! הירוק! השיער שלה מבצבץ מאחוריי, אננחנונ כמו דמות אחת. אני אומרת- לך זה יפה. כלומר זה יפה לי רק כי היא לידי. היא מחמיאה לשיערי (כמה זמן לא החמיאו לי עליו...אני חושבת בכאב על הנפח שהיה פעם). אנחנו צוחקות (א' האם זו את?).
קרע נוסף: חוזרים מהמזרח. ד' חברתי איתי. עוצרות בבית של מכרה שלישית. להתקלח ולהתארגן .תחושת אי-נוחות שלי. אני רוצה לספר שגם להורים שלי יש בת יפה ואנחנו משפחה יפה וחמה. לא ררק אצלכם. קשה לי להרגיש חייבת, מייד תחושת נחיתות.
אנחנו יוצאים. אני שכחתי משהו (לא באמת, רק רציתי לוודא שניקיתי אחרי). ד' מתקדמת. בגללי אנחנו מפספסות את האוטובוס. אני אומרת אוי לא...היא אומרת נו, מה חשבת. כלומר, לא קונה את ההצגות שלך- ידעת שנפספס ולא היה לך איכפת. נכון.
קרע אחרון: אני עם ע' ומשפחתה. אחיינית מקסימה. אני אומרת לה בואי אני אתן לך נשיקה. ע' לידי אומרת עליה דברים לא מחמיאים שהיא כאילו לא מבינה (לא זוכרת מה..וחבל) אני אומרת לה: תקשיבי טוב. מי יפה? מי מתוקה? מי חכמה?
ע' אומרת לי שהיא לא בעד השיטה שלי- ילדה לא צריכה לקבל מחמאות, היא הופכת להית עסוקה בעצמה יותר מדיי. צריך לתת לה לגדול פרא. אני אומרת לא- ילד זקוק להתפעלות כמו למים. צריך לתת בלי להתקמצן, מה ייקרה?
אני הילדה? אני צמאה להתפעלות? אני מבקשת לחזור לתקופת התמימות ולקבל שום עוד חיזוקים שאולי יוציאו ממני את הדימוי העצמי הפגוע?
א' היא האלטר-אגו שלי. היא כל מה שאני לא, אבל כל מה שאני באמת בתוך תוכי.
אני מתגעגעת אלייך ילדה שלי.
קרעים:
אני טסה לאנשהו, מקום במזרח. שדה התעופה כבר הופך להיות השוק המרכזי, אני מודדת צעיפים. מנסה לחשב את המחיר. התיק שלי מונח בקירבת מקום, אני יודעת שזה לא אחראי וא]שר לגנוב אותו כל רגע. פתום מגיעה מישהי, בלונדינית, עם תלתלים דקים צרובים משמש. היא אומרת לי: את זה תבקשי מחברה שתכרוך לך מסביב לראש זה יהיה ממש יפה. אני אומרת בנימוס לא תודה... חושבת לעצמי שאין לי שום חברה בעולם שיודעת לכרוך מטפחות. היא אומרת בואי אני אראה לך. היא באה מאחוריי ושמה את זה על ראשי. היא אומרת כמה זה יפה לך! הירוק! השיער שלה מבצבץ מאחוריי, אננחנונ כמו דמות אחת. אני אומרת- לך זה יפה. כלומר זה יפה לי רק כי היא לידי. היא מחמיאה לשיערי (כמה זמן לא החמיאו לי עליו...אני חושבת בכאב על הנפח שהיה פעם). אנחנו צוחקות (א' האם זו את?).
קרע נוסף: חוזרים מהמזרח. ד' חברתי איתי. עוצרות בבית של מכרה שלישית. להתקלח ולהתארגן .תחושת אי-נוחות שלי. אני רוצה לספר שגם להורים שלי יש בת יפה ואנחנו משפחה יפה וחמה. לא ררק אצלכם. קשה לי להרגיש חייבת, מייד תחושת נחיתות.
אנחנו יוצאים. אני שכחתי משהו (לא באמת, רק רציתי לוודא שניקיתי אחרי). ד' מתקדמת. בגללי אנחנו מפספסות את האוטובוס. אני אומרת אוי לא...היא אומרת נו, מה חשבת. כלומר, לא קונה את ההצגות שלך- ידעת שנפספס ולא היה לך איכפת. נכון.
קרע אחרון: אני עם ע' ומשפחתה. אחיינית מקסימה. אני אומרת לה בואי אני אתן לך נשיקה. ע' לידי אומרת עליה דברים לא מחמיאים שהיא כאילו לא מבינה (לא זוכרת מה..וחבל) אני אומרת לה: תקשיבי טוב. מי יפה? מי מתוקה? מי חכמה?
ע' אומרת לי שהיא לא בעד השיטה שלי- ילדה לא צריכה לקבל מחמאות, היא הופכת להית עסוקה בעצמה יותר מדיי. צריך לתת לה לגדול פרא. אני אומרת לא- ילד זקוק להתפעלות כמו למים. צריך לתת בלי להתקמצן, מה ייקרה?
אני הילדה? אני צמאה להתפעלות? אני מבקשת לחזור לתקופת התמימות ולקבל שום עוד חיזוקים שאולי יוציאו ממני את הדימוי העצמי הפגוע?
א' היא האלטר-אגו שלי. היא כל מה שאני לא, אבל כל מה שאני באמת בתוך תוכי.
אני מתגעגעת אלייך ילדה שלי.
