"כמה שאפשר מדייקת..."
יכול להתפרש כהוראה. ואולי כמילות נחמה לזו שמנסה ומרגישה שאינה מצליחה. מילות נחמה לזו שנאבקת.
אבל אני כבר איני נאבקת. כבר קשה לקרוא לי לומדת. זמן רב שלא כתבתי מלאכה, שלא התבוננתי על עצמי בעיני ימימה.
לא נאבקת. חיה את הילדה הרגישה, הבוכה. לא מסתתרת. האם אני מחוברת אליה יותר מדיי?
נראה שאני במצב אפאטי מעט. מאבק הוא מול תחושת חוסר אונים. אבל אולי אני כבר מקבלת את חוסר האונים.
זה נקרא בפסיכולוגיה חוסר אונים נלמד. ניסויים הראו שכאשר חיה מנסה להשיג משהו שוב ושוב ולא מצליחה היא פשוט מפסיקה לנסות. גם כשהנסיינים הופכים את המשימה לקלה יותר בהרבה. למשל כשפותחים את הדלת עבורה והיא יכולה לצאת. היא לא יוצאת.
האם זה המצב שלי? לא. עוד לא. אני כן מנסה. אבל בפנים משהו לפעמים מרגיש קצת מת. מנסה ולא באמת מאמינה. יותר מדיי תקיעוּת יש בחיים שלי עכשיו. ההתמחות שמתעכבת, ההריון שמתעכב, החברות שאיננה. אני פוחדת בזמן האחרון יותר ויותר. פוחדת מהזיקנה. סוף החיים נראה לי ממש מעבר לפינה, כאילו קפיצה אחת ואני שם. אין כלום בין כאן לסוף. אז למה להתאמץ. המלחמה נגמרה. ואגב, הפסדתי בה. המחשבה הזו, שהכל נגמר, חונקת אותי.  לפעמים מתקשה לנשום.

אבל אני אחזור למלאכה.לפי הקטע יש איזשהו מאבק. מה המאבק שלי?מהי הדרך שלי להיאבק עם עצמי?
אולי זוהי הנקודה שלי כרגע: המאבק שלי בעצמי הוא אי ראיית הטוב. ההתעקשות לדבוק בעצב, במה שאין, בתחושות האי-אפשר. אולי זה מה שמגן עליי שאני אומרת- אלו הם חיי. אני סובלת אבל נכנעת לגזירת הגורל. באופן פרדוקסלי זה "הכוח המדומה" שלי. היו תקופות אחרות, שהכוח המדומה שלי היו מאבקים ממשיים שלי מול חוסר צדק, מול עוולות. תקפתי חזק, גרמתי להרבה רעידות אדמה. כולן נראו לי אז מוצדקות. רק במבט לאחור חושבת שאולי היה אפשר גם אחרת.
 אבל עכשיו הכוח המדומה שלי הוא אחר: כדי להמנע מאכזבה אני לא מנסה באמת. מנמיכה ראשי כדי להתכופף מתחת לראדר. של ציפיות ממני, של הציפיות שלי מעצמי, של הציפיות שלי מהעולם הזה.
בוא נראה אם זה אפשרי להחליף את המילה נאבקת במילה שמייצגת את המאבק הספציפי שלי כרגע:
" כמה שאפשר מדייקת כדי להיות באמת. ובינתיים אינה מוותרת/מתייאשת/מתכנסת.
הויתור/היאוש/ההתכנסות פנימה נותן לה תחושה מדומה שזה כוחך. כי אם לא, מאחורי זה יש את הילדה הרגישה, הבוכה.
לילדה שבך-נחוץ החלק המתבונן"
יפה. זה מסתדר לי. מרגישה איך החלק בתוכי שעשה עצמו מת מתעורר לחיים.מפנה מקום. ומאחוריו ניתן לראות איך הילדה הרגישה מקבלת חיות וכוח.
אבל זה אכן דורש בגרות.
מדהים כמה קל יותר להסחף עם הדפוסים הקיימים. השינוי מפחיד גם אם הוא מרגיש טוב. את המוכר אני הרי מכירה... למדתי לחיות איתו, רע ככל שיהיה. אם אשתנה מי יודע מה ייקרה? לאן זה יוביל אותי. אני עוד עלולה למצוא את עצמי יום אחד חופשייה, לוקחת סיכונים, נפתחת לעולם. ואז מי יודע מה אני עלולה לעשות. במי אני יכולה לפגוע, ומה יחשבו עליי.
זה דורש בגרות להגיד עד כאן השקר. עד כאן הפחד. עכשיו על הבוגרת שבי לקחת אחריות ולעצור את הביזבוז המתמשך הזה. של ימים ריקים, של שעות מתות, של קיום תפל וחיוור.
להתנקות מהעומס, לפנות מקום להכרה. להקשיב לה.
 קשב מחובר להבנה יוביל לשמיעה צלולה של ההכרה. ההכרה בהכרח אומרת כדאי ללמוד. יש לבחור בקיום האישי.
והנה פתאום מגיעה להמשך החלק והוא כאילו בא לחזק את ההבנה שהייתי מנותקת ממנה
 ושהגעתי אליה בסופו של דבר תוך כדי הלימוד: "כדאי לשמח את הלב!" הלב השמח יעזור לי לדייק, להבין בפשטות. כלומר, להגיע בפשטות להבנות מחזקות. שבתורן מחזקות את הלב כטוב. מעגל של טוב שאיננו נגמר.
אבל היסוד כבר נאמר: הכל מתבסס על בחירה. והבחירה איננה יכולה להיות חופשית עד שאין הפרדה של העומס, הכרת המיותר. ואין הכרת המיותר עד שאין הכרת הטוב. ואולי לכן החלק מתחיל ב"כמה שאפשר מדייקת" וזה לא הוראה או מילות נחמה אלא דווקא התפעלות, תיאור מצב קיים. ראי איזה יופי, איזה עבודה נהדרת את כבר עושה: כמה שאפשר- מדייקת! ממילא זה תמיד נכון, אך הדגש הוא אחר, על היש.

חלום בדידות

בדידות. לדעתי זה היה הנושא המרכזי של החלום הזה שממנו קמתי כרגע.
על' נוסעת לחו"ל לטיול וגם ס' שהיא בכלל חברה מהיסודי. הן נוסעות עם הילדים שלהם ואני רוצה להצטרף, אך לא נעים לי להציע. אני מנסה לרמוז בכל מיני דרכים, אני מרגישה שמרוב שאני רוצה אני לא נעימה להם. מרגישה מנופנפת. לצערי אני כבר לא זוכרת את הפרטים (מה שכן זכרתי לפני רגע במיטה) מניחה שבאמת עלה חומר מודחק שקשה לי להתמודד איתו.
קנאה למשל בטח גם הייתה שם. אבל זה כבר רמה מודעת אחת. אני חושבת שההבנה החזקה שקמתי איתה הבוקר היא דווקא הבדידות. הקינאה שלי היא לא בטוב שיש לאנשים אחרים סתם כך. הקינאה שלי היא על כך שמה שיש לי לא מאפשר לי (לכאורה, מבחינתי) להתחבר. לכן הכעס שלי על נ' על כך כך הרבה דברים.הסגירות, הביישנות שלו. רוצה מישהו שיעזור לי לפרוץ את חומות השתיקה והבדידות שלי.
מעניין שמה שלדעתי העלה את זה לחלום הייתה ההצגה שראיתי של האילמים-חירשים שתיארו את הבדידות שלהם בצורה פלסטית: חושך ודממה אינסופיים ורק במגע מרגישים שהם כבר לא לבד.
אז לפעמים ככה אני מרגישה. מדברת אל אנשים מתוך תהום עמוקה, צועקת את עצמי ולא מרגישה שיש מי ששומע.
השבת בקיבוץ חידדה את זה. כל כך רציתי קשר. וכל המאמצים שלי הרגישו כמו להתדפק על דלתות שלעולם כבר לא ייפתחו לי.

תובנות מיום וחצי סוערים

בטרם בואי לכתוב על מה שחשבתי, אני רוצה לנסות להיצמד לטקסט של ימימה. לבחור משפט אחד שמדבר אליי ולצאת ממנו. זה מפני שאני מרגישה שההזנחה שלי של המלאכות גרמה להידרדרות האחרונה. וגם מפני שאני סומכת על החלק שיעזור לי להאיר את מה שצריך הארה:" החומר פונה להכרה האישית של כל לומדת על מנת למצוא דרכו מה ללמוד." אז אני אסרוק את החלק הארוך שקיבלנו בפעם הבאה ואראה אם יש משהו שתופס אותי.

טוב, קראתי, ואני כל כך חסרת אנרגיות שלא מצליחה להתעמק. אבל בכל זאת אלך על משפט אחד שאולי יתן לי כח:"שמחה יכולה לחזור ללב עצוב".

בשיעור כשלמדנו את זה, אמרו שזה משפט שנותן תקווה. אבל לי כל הזמן הייתה מחשבה: אבל מה לגבי מישהו שרוצה להיות עצוב? מה לגבי לב שנמשך לעצב? אני למשל מרגישה שקשה לי להישאר הרבה זמן בשמחה. לפעמים זה כאילו מתוך בחירה. כמו בשיר של מיכה שטרית:"אתה אוהב את הפוזה המלנכולית הזאת.(את אומרת).אתה מחפש ומוצא את זה, אתה מכור, אתה לא יכול אחרת". 
אז לפעמים אני מרגישה שזה כך. ההגיון אומר לי שזה לא ייתכן. שכנראה משהו מוטעה מהיסוד, שזו רק הגנה, או שברג שאחווה שמחה אמיתית לא ארצה שתיגמר. יכול להיות. אבל בפועל זה מה שאני מרגישה, ולעיתים נדמה לי שה מפעיל אותי בחיים ממש. למשל עם נ' , קשה לי כשדברים מתנהלים על מי מנוחות. אבסורד, נכון? אבל עובדה! כשרגוע אני חייבת להתסיס את האווירה, זה חזק ממני. טוב, אז בסדר, יכול להיות שמשהו מציק לי, מפריע לי, יש בי גירוי, אי שקט, ואני מחפשת להוציא את זה החוצה. אבל בפועל זה מה שמתרחש. דבר שני העצב גורם לי לתת לעצמי יותר זמן לעשות דברים שאני אוהבת, יש לי תירוץ אולי לשבת ולקרוא (all I can do is read a book to stay awake and it ris my heart away but it's a great escape ) וגם אני יותר פורה בכתיבה שלי..וגם, לא יעזור, יש בזה משהו רומנטי, יפה, מנחם..

טוב, אז ככה חשבתי.
ואז בום. יומיים של אי-שקט, ריבים מיותרים, התעוררות של ספקות, חרדות, תסכולים, תחושה שאין מוצא. לעולם לא יבוא שינוי.
ואז זה נחת עליי- בטח שאני רוצה שקט. ושמחה. הכל, רק לא הרעל הזה שמציף את חיי בקלות כזאת. הכל, רק לא העוגמת נפש שאני יוצרת אצל בעלי בכמה דקות.
אני אומרת, אוקיי, אעשה מה שצריך. אחזור לכתוב את המלאכות, אחזור לראות את היש שבחיים שלי באופן מעשי, יומיומי.
אשחרר. ארפה, מהשליטה, מהרצון לשינוי ועכשיו.
אעזוב את הידיים ואאמין שאנחת לתוך ידיו המחבקות של הקב"ה.
אז הנה, למשל עכשיו. נודע לי שפיספסתי את הביוץ. אני עכשיו מתכוננת למקווה מתוך ידיעה ברורה שהחודש הזה כלום לא ייקרה. ואני מודה, שזה כאב גדול, והעצב רוצה להתפשט בכל חלקי גופי ולומר לי- חידלי.
אבל אני לא אתן לו. ואני לא אבכה.
אם אבכה, זה יהיה רק בתוך תפילה לקב"ה.
אני לא אבכה ליד נ'. ואל אבכה אל עצמי.
דמעותיי ילכו רק למעיין התפילות.
תפילתי אלייך ה', שאצליח ליישם כוונותי הטובות. שתיתן לי כח להפנים את הדרך הזו.
חוץ מזה, אני אוהבת אותך נועם שלי.

תפילה

יהי רצון מלפניך אלוקיי ואלוקיי אמהותי שרה רבקה רחל ולאה,
שלא אחוש שוב כזה כאב וצער, חוסר אונים אל מול הקור.
שאחדל מדמעותיי התדירות, שאהיה שלווה, יציבה, ללא עליות וירידות.
שלא אכעיס עוד, אקניט עוד, אצער עוד את בעלי היקר לי מכל.
שיהיו עיניי טובות, רואות את חינו וחסדו ולא את מגרעותיו.
שאהיה מלאת ביטחון ואמונה בך ה' יתברך
שלא אטיל ספק בכוונותיך במה שעובר עליי, שלא אפקפק ברצונך להטיב עמי,
שלא אאבד לעולם את תקוותי.
שלא אזדקק כל כך לתקוותי מפני שאראה חסדים בכל יום.
שאתברך בשפע מאיתך, שתרבה עליי ברכות.
שאהיה כלי ראוי, ישר, נאמן, למשוך אליו אור.
שלא תעלה על ליבי קינאה, תחרות,
שלא אחמוד את מה שיש לאחרות.
שאשמח בחלקי הטוב.
שלא אנסה לרצות אחרים, שלא אזייף חיוכים
שלא אחטא בחטא הגאווה, שלא אהיה יהירה.
שאוהב את כל יצירי כפייך, ואותי בפרט.
שאהיה מוחלת לכל מי שיפגע בי
שאהיה חומלת כלפי כל אדם, על עצם אנושיותו.
שאהיה רכה גם כלפייך אלוקיי,
אפילו שיש לי כל כך הרבה שאלות.
שאזכור שגם לך יש משאלות.

אלוקיי,
אולי יותר מהכל,
מבקשת על פרי-בטן.
תינוק או תינוקת
עם עשר אצבעות בידיים
ועשר ברגליים
עם עיניים כחולות ירוקות חומות או שחורות, עיניים רואות
ואוזניים קטנות, מחודדות, או גדולות מעופפות, אוזניים שומעות
עם שפתיים מתוקות, ואף חמוד
עם לב, ריאות, כבד, כליות-תקינות ובריאות.
תינוק מתוק שיגדל להיות ילד או ילדה
בריא בנפשו/נפשה
בריא בגופו/גופה
ללא כל מום, פגם, תסמונת, או לקות כלשהי חלילה.
ילד או ילדה ככל הילדים
שמח, או שמחה
עם חן, בת-צחוק על השפתיים, ברק בעיניים,
שובבות או ביישנות, פתיחות או סגירות
עם חיבה עזה לגלידת שוקו, תות או וניל
עם סקרנות לראות מה מסתתר בשלולית,
ומה יש בין ענפי העץ, ומה מילל החתול?
שיגיד אמא, למה...? ואבא, כמה...?
שירגיש אהוב, שיגדל בבית שמח.
שיהיו לו אחים ואחיות
חמישה או שישה
(אז מה אם אהיה כבר זקנה בלה).

אלוקיי, עשה שיהיה זה מהר. שיהיה זה בקרוב
אלוקיי, אנא
בחסדיך הרבים מאוד
עשה נא
שבעוד תשעה חודשים
אכתוב כאן על לידתו המוצלחת
של ילדי הבכור

הריון

היום פתאום מרה שחורה. חוסר אנרגיה מוחלט על הבוקר. חוסר רצון ללכת שוב לבדיקות הדם, מעקב זקיקים. אולי צפיתי את מה שהולך להיות- אמרו לי שרוב הסיכויים שאני הולכת לפספס את הביוץ הזה. ניסיתי לברר בשאלת רב האם יש איזושהי הקלה. נאמר לי שלא. מייד התקשרתי לנ', בוכייה. אין לי כוחות יותר, דמעתי לתוך הטלפון. ונ' מגיב אליי ממאגר התקווה האדיר שלו: בטחון בה'. קודם כל בטחון!
אני בבושת פנים. כי זו הייתה טעות שלי. האם מישהו חשב אי פעם שהפרעות בקשב וריכוז יכולות להביא לחוסר פריון? אני ההוכחה. האימפולסיביות, המוסחות, גורמים לכך שאני שוכחת לעשות את הדברים הבסיסיים שאני צריכה. שוכחת. לא משנה כמה זה חשוב. אני יודעת שזה גם רגשי. אבל לא רק. זה משפיע אחד על השני. כי את המעט קשב שיש לי אני יכולה לגייס כשהכל בסדר, אבל כשמשהו מתפקשש (ריב, מצוקה של מישהו) אני מייד מאבדת את הפוקוס. מרגישה כמו מישהי שנסחפת על פני זרם לא שלי, שוכחת לאן פניי מועדות, מה רציתי, מה חשוב ברגע זה. מושפעת מרוחות זרות.
ואז שבוע אחרי זה מגיעה הסטירה. את זוכרת את היום ההוא? שהיית אמורה לעשות בדיקת הפסק טהרה ולא עשית סתם כי שכחת? חשבת אז שזה לא נורא. אז זהו שזה כן. כי הנה פיספסת את ההזדמנות שלך החודש.
אז נ' אומר- בובי, האם יש משהו שנבצר מהקב"ה? האם הוא יגיד טוב פיספסתי את ההזדמנות שלי החודש? ננסה חודש הבא?
לא, אני מחייכת מבין הטיפות. אם הוא יירצה זה ייקרה גם הפעם.
אבל אז נכנסות השאלות, הספקות- למה? למה שזה יהיה לו חשוב שזה ייקרה הפעם? למה, אם הוא רואה שלי זה לא מספיק חשוב? או שאין לי די שלום בית? או שאני לא מתפללת מספיק?
מול החידה האינסופית הזאת שנקראת פריון אני משתוממת. חסרת אונים לחלוטין. אני יכולה ללכת לפרופסור, ומצד שני לחשוב שיהיה יותר טוב רפואה טבעית, לעשות ספורט, לשנות תזונה, להתפלל, לנסות להבין מה עובר עליי ברמה הנפשית, לנסות לשאול את הגוף שלי (במיליון בדיקות): גוף יקר, מה אתה רוצה ממני? מה חסר לך? מדוע אתה מתקשה בדבר הזה שאמור להיות כל כך טבעי? לסרוק חלק חלק ולשאול- מה? במה אוכל לעזור?
ולחקור בנבכי הנפש- על מה אני מענישה את עצמי? מה משחזרת? ממה אני נמנעת? בקיצור, נפש יקרה, מה תרצי, מה תבקשי מאתי?פסיכולוג- יש. ייעוץ זוגי- יש, ימימה- יש, מדיטציה- יש. מה עוד תרצי מאתי מכורה?
נשמה, שלום. אולי את חסרה משהו? כן, אני יודעת שאת תמיד מתגעגעת לעולמות עליונים. נשמה שלי, את היחידה שיכולה לפנת לקב"ה. שיכולה לבקש ממנו עבורי רחמים. דרכך אני יודעת שזה לא משנה, למי אלך, מה אחשוב, מה אעשה- הכל תלוי ברצונו של ה'. מה תשוחחי עלי? אוחילי לאלוקים כי עוד אודנו ישועות פניו.

חמיש-י שישי -שבת

הרבה שקרה. ובעצם כל כך מעט. אני נעה  על פני מים סוערים.
פגישה משמעותית אצל איתן. סיפרתי על החלום. פירש את הקינאה שלי בתחרות הגברית. אמר שאולי אם אתחבר קצת לחלקים האלה יהיה לי יותר קל במציאת התמחות. דיברנו גם על החרדה של אבא שפתאום כל כך הייתה ברורה בהיעדרותה של אמא. ועל אמא. עם ההתפרצויות הרגשיות שלה, האותנטיות, שפעם כל כך הפחידו אותי, שיתקו אותי, והיום אני מסוגלת לראות את היופי שבהן. שאצל אמא מה שאתה רואה זה מה שיש בפנים. וכמה שאני רואה כיום איך היא אהובה ומוערכת. לא פחות מאבא, ואולי בדברים מסויימים יותר. יש לי זוג הורים מהסרטים. ואני אוהבת אותם כל כך. ומעריצה. וחומלת. ואוהבת. בעצם אולי רוב התסביכים שלי זה מזה שיש לי הורים כאלה גדולים מהחיים. יפים, משגעים. ואני לעומתם מרגישה זקנה, מלאת בחירות מוטעות, חסרת חיים חברתיים..בקיצור על הקינאה שלי בהם עוד לא דיברתי אצל איתן. זה מביך מדיי להודות בזה. למרות שיש בזה גם משהו טבעי. הוא אמר לי משהו על זה שאני מתקרבת לאמא (כאילו יוצאת מהתסביך האדיפלי) ושיש בשינוי הזה משהו מרגש. התביישתי להודות שלא הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר. בכל זאת אני מהמקצוע..החלקתי את זה.
ביום שישי בים, התחיל איתי בחור. שאל אם יוכל להצטרף. אמרתי תראה, לא מתאים, אני נשואה וזה. אמר אה, טוב. אפשר סתם לקשקש? הסכמתי למרות שהכוונה שלי היתה להיות לבד. (לכן גם באמת באתי לבד!) רציתי לכתוב ימימה אבל החלטתי שאולי זאת העבודה האמיתית שלי- לשבת להקשיב לו ברוב קשב. זה מה שעשיתי. די מהר נפתח והבנתי שמדובר בבחור עם מלא בעיות. אבל הוא היה כזה מקסים ומכמיר לב. היה חשוב שאשמע-על החול, בים- איך נשמעים הפסיכולוגים מהצד השני. "הוא לא מבין אותי, הוא מרוכז בעצמו, מנתח כל מילה-אני לא מבין מה הוא רוצה, לאן הוא חותר..ביקשתי CBT אבל זה לא בראש שלו.." הכי זיעזע אותי שהוא אמר שהפסיכולוג זרק משהו על הפרעת אישיות. בכלל לא התרשמתי ככה, אבל זה לא משנה, מה שקשה לי זה הסופיות של אבחנה כזאת. כאילו הבנאדם לא יכול להשתנות. אולי זה מה שהייתי צריכה לשמוע. כמה קל זזה לזרוק על מישהו תווית- אבל פתאום כשפוגשים אותו בים, והוא כזה מצחיק ונואש ורוצה עזרה ונורמלי בכל כך הרבה מובנים, אז זה נראה אבסורד לקבע אותו בתוך תווית. אני צריכה להיזהר מזה מאוד. (שוב שאלות- האם זה המקצוע בשבילי?? למה הלכתי לשם? מה זה ייתן לי? מה היה רע בשיקומית?)
טוב, רצה טלפון. לקחתי את שלו ומן הסתם לא אתקשר. לא מתאים.  
מה עוד..מלא חלומות..ים חלומות. ארוכים, שופעים. למשל אני גרה בזולה. ישנה בחוץ על מחצלת, יש לי גורו שקל לנחש מיהו. יושב עם הילה זוהרת סביבו. אני לבושה שרוואלים, כיסוי ראש מלא. אני חשה גבוה. הבו לי רק מים ומעט פת, אין לי עוד צורך בכלום מלבד התורה (אולי הייתי רות והגואל שלי בועז- להשתטח לרגליו). עוברות כל מיני משפחות. זולות, צעקניות. מציצים, מצביעים. אני רוצה שילכו, הם מפריעים לי, לא מבינים כלום. פוגמים לי בתחושות ההזדככות.

זה לא אותו דבר

לכתוב כאן. זה כבר לא אותו דבר. יותר מדיי יודעים על קיומו של הבלוג. יש יותר מדיי פיתויים מצידי לרצות להראות אותו מתישהו למישהו. אז אני מצנזרת. ויוצא שאני כותבת עוד פחות. ומה שאני כותבת לא הכי אמיתי שיכול להיות. וברור לי שאני גם קצת רוצה וגם קצת לא (כי אחרת למה לכתוב בכלל ברשת הפתוחה?) ומצד שני לחזור לכתוב ביומן קשה לי, כבר לא רגילה לדף ועט. וגם כאן כל כך מסודר ואסתטי לעומת כתב היד הסוער שלי...אבל בכל זאת חזרתי קצת למחברת הכתובה. ובכל מקרה אני מרגישה: העיקר לכתוב, לכתוב לכתוב...כי זה בשבילי לזרום ולזרום ולזרום.. שזה חיוני לחיי.
אז קצת לכתוב על שני חלומות מלאים, עמוקים, שהיו לי בחג. שניהם מתכתבים עם המציאות שלי בצורה מופלאה. האחד מדבר על אחי שבדרום אמריקה. שבחלום אני רואה אותו מתפוצץ וגופו נמס אל מול עיניי. ואני מנסה להשלים עם העובדה שזהו, לא אראה אותו יותר. אני בהתחלה לא ממש חווה כמה זה נורא, אניישר חושבת על העולם הבא, שנפגש איתו (חלילה!!!!) שם בקרוב. אבל אז אני צריכה לספר לאבא שלי. ואני מנסה לדחות את זה כמה שיותר. רק בכך שאספר לו אני מפנימה את גודל האסון. יודעת שאחרי זה כבר שום דבר לא יהיה אותו דבר. חושבת גם על החברה שלו, כמה היא הייתה עצובה כשעזב, ואולי הרגישה משהו..בקיצור חלום נוראי ביותר. ופשוט אין לתאר את תחושת האושר שלי כשהתעוררתי באמצע הלילה והבנתי שברוך ה' היה זה רק חלום. "חלום טוב חלום שלום".

החלום השני היה אתמול בלילה. בעיקר היה על התאומה הערבייה שלי ס'. שעכשיו היא בחו"ל לומדת לדוקטורט או משהו. והיא מביטה אליי מכל התמונות בפייסבוק יפה, צעירה וחופשית כפי שלעולם לא אהיה שוב. ובחלום היא באה לבקר אותי אבל דיברנו שתי דקות ואז היא הלכה ואני ישבתי בחושך, חצי רדומה. כשהיא חזרה אמרה שחיכתה לי, ואני אמרתי שאני חיכיתי לה, ובכל מקרה היה ברור לשתינו שפשוט אין לנו דבר במשותף. או שיותר נכון שאין לי משהו מעניין להציע לה בחיי הדלים והמשמימים. היא באה עם כל הפריחה שלה, ואני עם החושך שלי- הקרחת המטאפורית של נ' מבהיקה אלינו ואני קצת מתביישת אבל גם רוצה שתבחין בגופו היפה והגמיש. 

זהו באופן כללי ביותר. משהו בי כנראה מתעורר שוב עם בוא הקייץ. הרעב לחיים. לחיים יפים ומלאים יותר.