"...המהות העמוקה אינה בנתונים של השכל.
ונתונים אלה ובחלקים אלה קיימים הנימים. כמו נימים, אם הם סגורים אין חימצון ויש השפעות לזה. כך, נימי המחשבה, הלב, והנפש. אותם חוטים דקים מאוד כסיבים דקים. אותו סיב, ואפילו אחד. אם הוא נפגע אין הד. אין אור. החוסן שיש בנפש מתאזנת לא מאפשר לה אח"כ להתערבב בדברים טפלים בחייים. היא נותנת את הרגש כי האור של הלב מזין אותה. היא לא זקוקה להיות שייכת לעוד אחד כדי להיות עומדת על רגליה. ללא תלות.
לא תהרהר.לא תפחד. כי הקיום הזה הוא יומיומי. וזה כדי שתבינו שקיימים הרבה דרגות של איזון שהוא לא איזון כביכול. כמו שהשבירה יכולה להתחיל ומקו מסויים יכולה להיות שבירה. כאשר המנוע של הנפש לא פועל אין תנועה. אין רצון. כשאומרים הללויה יש בזה משקל רב מאוד. כאשר היא נמצאת בתוך זה לא יכולה להיות לא שמחה. לא יכולה להיות לא מודה. דרך "ואהבת לרעך כמוך" נכנסים לגבול של האיזון כי שם זה המשולש. ההכרה קולטת את הבריאה שבנו. את קיומה. את הקשר עם הבורא והסובב בו ברגע.
הניסוי הוא לכתוב כל יום משהו על אותו קטע ולראות מה יעלה בי. לכן שוב הציטטה למעלה. למרות שזה רק חלק מהטקסט ואולי בהמשך השבוע אוסיף לו.
אז מאוחר, ואני עייפה. אבל הבטחתי להקדיש לכך כמה דקות.
תפס אותי: יש הרבה דרגות של איזון שהוא לא איזון.
זה מה שמחלחל לי לאט לאט. יש אנשים, כמו אבא שלי- שנראים שיא האיזון. סלע איתן, יצוק. נראה שהם יכולים לשאת את כל כובד העולם על כתפיהם. אבא שלי לפחות אכן נשא אחריות כזו. כי בהרבה מובנים הם אכן יכולים. אבל לאט לאט מתגלה שלצד יכולת זו או מתחתיה יש תהום של פחד וחרדה שמודחקת כל כך טוב עד שאי אפשר להבחין בה. כמעט. רק במקרים מאוד מסויימים, ורק בעין מאוד רגישה. עין של בת למשל, שהייתה עצומה המון זמן כי הייתה צריכה את אבא שלה חזק. אבל גם היא תמיד הרגישה שזה מצב שברירי. ונוצר מצב שככל שהבינה שבעצם הוא שברירי כך יותר הייתה צריכה לשמור עליו חזק. גם בשבילה- כי אם זה נכון זה אומר שאבא שלה לא יוכל לשמור עליה תמיד- וגם בשבילו- כי הוא צריך את האמונה שלה בו כדי להישאר חזק. כל עוד היא מסתכלת עליו בעיניים מעריצות הוא לא יכול להישבר.
עוברות השנים, כולם מסביב כבר הפסיקו להאמין. רואים איך הצדדים הרגישים של האדם החזק הזה הולכים ומשתלטים עליו. בחרדה לבנו החייל, בדפוסים כובלים המשמרים פסיביות בדברים מסויימים, בהימנעות מהתמודדות רגשית עם תכנים קשים לו על ידי מנגנונים חזקים של הכחשה.
גם הילדה שכבר בחורה צעירה חווה על בשרה את המנגנונים האלה. שפתאום מעלימים לה את אבא שלה דווקא כשהיא הכי צריכה אותו. דווקא אז היא נשארת לבד. היא מאוד מאוד מפחדת. אבל היא לא יכולה להראות את זה. אולי היא גם כועסת. אבל את זה היא בוודאי לא תוכל להראות. היא מתגברת. בולעת את הרוק. היא תספוג הכל חוץ מלאכזב את אבא שלה ולהפסיק לתלות בו את העינים המעריצות.
היא יודעת שהוא אוהב אותה.
היא לא רוצה לאבד את האהבה שלו.
עוברות השנים. די, גם היא לא יכולה יותר לעצום עיניים. אחותה בעיקר נלחמת כדי לפקוח לה אותם: את לא רואה??
אז זהו, שהיא מתחילה לראות.
בעיקר את המחיר. שאבא שלה משלם. מחיר בריאותי, מחיר נפשי.
היא דואגת לו. זה כל כך חזק. איך יצליח אי פעם להשתחרר מהפחדים שלו המודחקים כל כל מבלי להתפרק.
זה כל כך מקובע. היא חושבת שאולי כבר מאוחר מדיי.
הוא לא מדבר על רגשות אף פעם. לא רגשות מאיימים.
הוא מנסה להאיר את הטוב שבכל סיטואציה גם שזה נשמע קלוש.
והיא יודעת שזה כי הוא מפחד. אמא שלה לועגת לו. היא לעולם לא תוכל.
היא גם רואה עכשיו את המחיר שהיא משלמת. קפואה, חרדה כל כך ולא טובה בלהסתיר את זה כמוהו.
או אולי כן, תלוי את מי שואלים.
אבל בגוף כבר החורים. מחלה אוטואימונית בעקבות מתחים.
אז היא רואה.
אבל היא בבעיה.
כי עכשיו שכבר אין לה את זוג העיניים המעריצות שלה
היא כבר לא יודעת איך להסתכל עליו
אז היא לא
היא מתקשה להביט בעיניו
היא מתחמקת ממבטו
היא מרגישה שהשאירה אותו לבד
גם היא לבד.
היא רוצה לצעוק לו
אבא!
ולהגיע לנקודה הפנימית שבו
נקודת האבא האמיתית שלו
שמשם יענה לה
שהוא שומע.
אפשר גם לשמוע
לא רק לראות.
ר' נחמן אמר שלפעמים צריך להיות סומא
כדי להבחין במה שחשוב באמת.
