אלוקים שלי,
מהיכן להתחיל. מהנורא מכל. בני משפחת פוגל. הקדושים, הטהורים. אלו שנטבחו בידי בני עוולה, ואלו שנותרו לפליטה. הכי צודקים, הכי יפים, הכי אהובים. אמרו עלייך שאתה הכי.. והכי..ספדה לאודי פוגל הי"ד מישהי ממשפחתו, אבל בשבילנו היית פשוט ילד טוב וחמוד. הכי בני אדם. בניגוד לאויבנו -הכי לא אנושיים שאפשר להעלות על הדעת.
אירוע כזה שמתרחש בארץ שלנו מחזיר אותי באיבחה אחת לימי הפוגרומים, לימי הגלות, לימי השואה. בני משפחה שלנים בביתם, ואין דבר להגן עליהם מפני הפולשים המרצחים. כאילו אין גדר, אין צבא, אין אבטחה, אין קירות, אין מנעולים, אין אין אין. אין הגנה, אין השגחה. יש דם שמותר לכל. יש חיות טרף שמסתובבות ולא נחות עד שאין דם יהודי שפוך.
תינוקת בת 4 חודשים. זה כל מה שחוזר לי לראש. אני חושבת על עצמי, כמה רוצה ילד. חושבת על רותי ז"ל. על רגע הגילוי שהיא בהריון , השמחה שזה הביא לה. על הרגע בו סיפרה לבעלה בהתרגשות, להוריה. על תשעה חודשים של ציפייה, נשיאת העובר ברחמה. מחשבות על השם של הילדה שתיוולד, התלבטויות קטנות. כאבים קטנים, נשיאתם בשמחה כי יודעת על האושר המצפה לה, רגעי הלידה. איך היה לה בזמן הצירים? איך עברה הלידה? האם לקחה אפידורל? האם בעלה הספיק להגיע? להיות איתה? ואז הלידה. ההקלה העצומה, השמחה, הכרת הטוב, ברכת הגומל, עלייה לתורה בבית הכנסת, נתינת השם. והאחים..מתרגשים, עוטפים, אוהבים, עוזרים לאמא. מנשקים אותה. ארבעה חודשים. לומדת להכיר את העולם, עדיין חשה שהיא ואמא אחד. חיוכים ראשונים, למה היא דומה? בוחנים מדי פעם. מדגדגים אותה באהבה. בוכה כי יש גזים, מכסים אותה כי עוד קר. אמא רואה אוברול חמוד ולא מתאפקת וקונה לה. למרות שקיבלה המון בגדים במתנה.
אני רוצה להשאיר את זה ככה. ללא הסוף הנורא. ללא הסוף הבלתי נתפס. בלי הכאב של..בלי הזעקה..בלי...ככה. כאילו החיים נמשכים ואני בכלל לא שומעת על משפחת פוגל ולא יודעת שיש אנשים כאלה מדהימים ביישוב איתמר שבשומרון. משערת אולי, אבל לא שומעת עליהם אף פעם, ולא מכירה את השמות של אודי ורות ואלעד ויואב והדס הקטנה. ממשיכה בחיי הקטנים והם ממשיכים בחייהם השקטים. אבל זה לא מה שקרה.ה' יקום דמם.
מהיכן להתחיל. מהנורא מכל. בני משפחת פוגל. הקדושים, הטהורים. אלו שנטבחו בידי בני עוולה, ואלו שנותרו לפליטה. הכי צודקים, הכי יפים, הכי אהובים. אמרו עלייך שאתה הכי.. והכי..ספדה לאודי פוגל הי"ד מישהי ממשפחתו, אבל בשבילנו היית פשוט ילד טוב וחמוד. הכי בני אדם. בניגוד לאויבנו -הכי לא אנושיים שאפשר להעלות על הדעת.
אירוע כזה שמתרחש בארץ שלנו מחזיר אותי באיבחה אחת לימי הפוגרומים, לימי הגלות, לימי השואה. בני משפחה שלנים בביתם, ואין דבר להגן עליהם מפני הפולשים המרצחים. כאילו אין גדר, אין צבא, אין אבטחה, אין קירות, אין מנעולים, אין אין אין. אין הגנה, אין השגחה. יש דם שמותר לכל. יש חיות טרף שמסתובבות ולא נחות עד שאין דם יהודי שפוך.
תינוקת בת 4 חודשים. זה כל מה שחוזר לי לראש. אני חושבת על עצמי, כמה רוצה ילד. חושבת על רותי ז"ל. על רגע הגילוי שהיא בהריון , השמחה שזה הביא לה. על הרגע בו סיפרה לבעלה בהתרגשות, להוריה. על תשעה חודשים של ציפייה, נשיאת העובר ברחמה. מחשבות על השם של הילדה שתיוולד, התלבטויות קטנות. כאבים קטנים, נשיאתם בשמחה כי יודעת על האושר המצפה לה, רגעי הלידה. איך היה לה בזמן הצירים? איך עברה הלידה? האם לקחה אפידורל? האם בעלה הספיק להגיע? להיות איתה? ואז הלידה. ההקלה העצומה, השמחה, הכרת הטוב, ברכת הגומל, עלייה לתורה בבית הכנסת, נתינת השם. והאחים..מתרגשים, עוטפים, אוהבים, עוזרים לאמא. מנשקים אותה. ארבעה חודשים. לומדת להכיר את העולם, עדיין חשה שהיא ואמא אחד. חיוכים ראשונים, למה היא דומה? בוחנים מדי פעם. מדגדגים אותה באהבה. בוכה כי יש גזים, מכסים אותה כי עוד קר. אמא רואה אוברול חמוד ולא מתאפקת וקונה לה. למרות שקיבלה המון בגדים במתנה.
אני רוצה להשאיר את זה ככה. ללא הסוף הנורא. ללא הסוף הבלתי נתפס. בלי הכאב של..בלי הזעקה..בלי...ככה. כאילו החיים נמשכים ואני בכלל לא שומעת על משפחת פוגל ולא יודעת שיש אנשים כאלה מדהימים ביישוב איתמר שבשומרון. משערת אולי, אבל לא שומעת עליהם אף פעם, ולא מכירה את השמות של אודי ורות ואלעד ויואב והדס הקטנה. ממשיכה בחיי הקטנים והם ממשיכים בחייהם השקטים. אבל זה לא מה שקרה.ה' יקום דמם.
