"...המהות העמוקה אינה בנתונים של השכל.
ונתונים אלה ובחלקים אלה קיימים הנימים. כמו נימים, אם הם סגורים אין חימצון ויש השפעות לזה. כך, נימי המחשבה, הלב, והנפש. אותם חוטים דקים מאוד כסיבים דקים. אותו סיב, ואפילו אחד. אם הוא נפגע אין הד. אין אור. החוסן שיש בנפש מתאזנת לא מאפשר לה אח"כ להתערבב בדברים טפלים בחייים. היא נותנת את הרגש כי האור של הלב מזין אותה. היא לא זקוקה להיות שייכת לעוד אחד כדי להיות עומדת על רגליה. ללא תלות.
לא תהרהר.לא תפחד. כי הקיום הזה הוא יומיומי. וזה כדי שתבינו שקיימים הרבה דרגות של איזון שהוא לא איזון כביכול. כמו שהשבירה יכולה להתחיל ומקו מסויים יכולה להיות שבירה. כאשר המנוע של הנפש לא פועל אין תנועה. אין רצון. כשאומרים הללויה יש בזה משקל רב מאוד. כאשר היא נמצאת בתוך זה לא יכולה להיות לא שמחה. לא יכולה להיות לא מודה. דרך "ואהבת לרעך כמוך" נכנסים לגבול של האיזון כי שם זה המשולש. ההכרה קולטת את הבריאה שבנו. את קיומה. את הקשר עם הבורא והסובב בו ברגע.
אותו קטע. ושוב לילה. סוקרת את הקטע, לראות מה יתפוס את תשומת ליבי. למען האמת עוד לא ניסיתי לכתוב את הקטע במילים שלי, בהבנה שלי. אז אולי את זה אעשה:
המהות העמוקה אינה בנתונים (מילה שמתארת חיצוניות, עובדות, ערכים) של מה שהשכל אומר לנו. השכל זה דפוסי המחשבה שהתקבעו בנו. מה שבפסיכולוגיה נקרא אולי דפוסי התקשרות, או למשל כסוג ההגנה אינטלקטואליזה ורציונליזציה. שם רואים איך ההגיון לכאורה משרת מחשבות מעוותות. איך מטופל יכול לנופף ב"עובדה" שאינה אלא פרי סגנונו, ההיסטוריה שלו, דינמיקת היחסים שלו- מחשבה שנועדה לשרת משהו. הרי אף אחד לא אובייקטיבי, למרות שהרבה מתיימרים. מכאן גם התחושה של "אני צודק". כאילו יש רק אמת אחת. אבל מעבר לזה דפוסי המחשבה המקובעים משפיעים על האופן שבו אנחנו רואים את העולם. ואם הם מעוותים באיזשהו אופן, ואנחנו מאמינים שהם נכונים ומתקבעים עליהם, אז אין ממש סיכוי לשינוי. לכן קודם כל צריך לשחרר אותם. להבין שהאמת/המהות אינה בהם.
נראה שהיא אומרת שבתוך השכל יש נימים שכן שייכים למהות . הנימים הללו עוברים בנפשף בלב וגם במחשבה. והדימוי של נימים, כמו נימי הדם הוא משמעותי. כי כפי שנימי הדם חיוניים לחיים הפיזים כך גם הנימים הללו של הנפש, הלב, המחשבה. אם הם חסומים יש השפעות. נימים, חוטים, ואז סיבים. מעניין אם יש משמעות לכל אחד מהביטויים הללו.
בכל מקרה אם אחד מהם נפגע אין הד, אין אור. כלומר, לכל אחד מהם אמור להיות הד ואור. זה התפקיד שלהם. כשהם מתוקנים יש חוסן. חוסן זה הפך של פגיעה. חוסן הוא מה שמאפשר לא להתייחס לדברים בטלים. אז יש את הנימים, שכשהם זורמים, פתוחים, הם נותנם אור. והם נותנים אור ללב. והלב הוא זה שמזין את הנפש. וכשהלב מזין את הנפש אז היא כבר לא צריכה אף אחד אחר. אין תלות. במישהו שייתן את ליבו, באחר שיזין, שיישמח, או יספק. המערכת אוטוקרטית, מזינה את עצמה. יש לה כל שהיא צריכה.או היא לא צריכה דבר, מלבד להמשיך את הזרימה של אור החיה בתוכה.
