"...המהות העמוקה אינה בנתונים של השכל.
ונתונים אלה ובחלקים אלה קיימים הנימים. כמו נימים, אם הם סגורים אין חימצון ויש השפעות לזה. כך, נימי המחשבה, הלב, והנפש. אותם חוטים דקים מאוד כסיבים דקים. אותו סיב, ואפילו אחד. אם הוא נפגע אין הד. אין אור. החוסן שיש בנפש מתאזנת לא מאפשר לה אח"כ להתערבב בדברים טפלים בחייים. היא נותנת את הרגש כי האור של הלב מזין אותה. היא לא זקוקה להיות שייכת לעוד אחד כדי להיות עומדת על רגליה. ללא תלות.
לא תהרהר.לא תפחד. כי הקיום הזה הוא יומיומי. וזה כדי שתבינו שקיימים הרבה דרגות של איזון שהוא לא איזון כביכול. כמו שהשבירה יכולה להתחיל ומקו מסויים יכולה להיות שבירה. כאשר המנוע של הנפש לא פועל אין תנועה. אין רצון. כשאומרים הללויה יש בזה משקל רב מאוד. כאשר היא נמצאת בתוך זה לא יכולה להיות לא שמחה. לא יכולה להיות לא מודה. דרך "ואהבת לרעך כמוך" נכנסים לגבול של האיזון כי שם זה המשולש. ההכרה קולטת את הבריאה שבנו. את קיומה. את הקשר עם הבורא והסובב בו ברגע.
בקצרה, כי מאוחר, והאנרגיות הנפשיות מעטות הלילה. לילה של יום בשורה רעה. בטקסט של ימימה מבינה משהו לגבי המחיר של נימים סגורים- אין חמצן, יש פגיעה. יש חולי. צחוק הגורל, כרגיל. אחרי האור הגדול של פורים, אחרי ההחלטה "פתאום בבת אחת להיות ערה כל יום לנקות את המיותר..סוף סוף לכבוד (הפורים) תתעוררו. תשקלו כמה שנים היה שם העומס הזה."פורים אחר, שמח באמת.
להתעורר למחרת מטלפון לא-דחוף אך מלחיץ מרופא המשפחה. הבדיקות לא תקינות. הפנייה לראומטולוג. בבדיקות רואים- משהו אוטואימוני. מחלת פרקים? זאבת?
זאבת?!? מה לי ולזה? מה לי ולמחלות אוטואימוניות? אני, המודעת, המחוברת לגוף ולנפש. שהגוף שלי יתקוף את עצמו?
מה קורה כאן?
מנסה להרגיע את עצמי (להרגיע=להגיד רק רגע) כדאי לחכות לפגישה עם המומחה, לבדיקות נוספות..בטח יש הסברים. אבל המחשבות מתרוצצות. כמאמר הביטוי, חיי חולפים על פני. האם אני חיה בשקר? האם העמסתי על עצמי? סטרס? הדחקות? אבל מתמשך? חשבון נפש בתוך כאוס של דמעות והלם. ומה על העתיד? קוראת על המחלה: נזק לריאות, לכבד, ללב, למוח..הריונות בסיכון רחמנא ליצלן. זאבת מתגברת בהריונות! אולי ההריון/הפלה זה מה שעורר את זה אצלי? ומה היה הלאה? פתאום החיים שלי מלפני רגע נראים דבש ואלה של עכשיו כמו סיוט.
אבל צריך להתלבש וללכת לעבודה.
איך אפשר?
נו, ימימה, איך את אמורה לעזור לי? הפרדות, הכרה, רגש לקיום קיום לרגש, רצות לי מילים אבל בתוך הבלאגן שלי שום דבר מזה לא מתרחש. האם זהו המחיר על נימים חסומים? על חוסר חיבור למהות? שלי, של האינסוף.
מה את יכולה להציע לי ימימה? היכן שירת ההללויה שלפי כמה ימים עוד החלטתי לחפש? אולי זה לא זמן לכתיבת מלאכות. אוי צריך לתת לדברים לשקוע. או אולי להמשיך כמו מקודם, לדייק ביומיום הקטן (והמוערך כל כך פתאום). כשיש בלאגן גדול בחיים ובבית, ניגשים למגירה הקטנה בשידה, ומתחילים למיין את מה שיש בה. כאילו שם זה כל העולם.
לא תהרהר. לא תפחד.
