ניסוי ימימה 3 (וחצי)

"...המהות העמוקה אינה בנתונים של השכל.

ונתונים אלה ובחלקים אלה קיימים הנימים. כמו נימים, אם הם סגורים אין חימצון ויש השפעות לזה. כך, נימי המחשבה, הלב, והנפש. אותם חוטים דקים מאוד כסיבים דקים. אותו סיב, ואפילו אחד. אם הוא נפגע אין הד. אין אור. החוסן שיש בנפש מתאזנת לא מאפשר לה אח"כ להתערבב בדברים טפלים בחייים. היא נותנת את הרגש כי האור של הלב מזין אותה. היא לא זקוקה להיות שייכת לעוד אחד כדי להיות עומדת על רגליה. ללא תלות.

לא תהרהר.לא תפחד. כי הקיום הזה הוא יומיומי. וזה כדי שתבינו שקיימים הרבה דרגות של איזון שהוא לא איזון כביכול. כמו שהשבירה יכולה להתחיל ומקו מסויים יכולה להיות שבירה. כאשר המנוע של הנפש לא פועל אין תנועה. אין רצון. כשאומרים הללויה יש בזה משקל רב מאוד. כאשר היא נמצאת בתוך זה לא יכולה להיות לא שמחה. לא יכולה להיות לא מודה. דרך "ואהבת לרעך כמוך" נכנסים לגבול של האיזון כי שם זה המשולש. ההכרה קולטת את הבריאה שבנו. את קיומה. את הקשר עם הבורא והסובב בו ברגע

 

אתמול בלילה לא כתבתי. לכן 3 וחצי. לא הייתה סיבה מיוחדת. סתם. התחשק לי פחות זמן מחשב. עכשיו בוקר ואני צריכה לצאת לעבודה. הייתה ליש ינה עמוקה וטובה, כזאת שלא הייתה לי זמן רב. חלמתי משהו על ו' המדריכה שהייתה מאוד טובה אליי, אך לא זוכרתץ מה. נדמה לי שמאז שסיפרתי לה מה עוב רלי אני תופסת אותה כחזקה מאוד. מישהי מדוייקת שבאמת אפשר להישען עליה בלי שתיתן הרגשה שהיא מרחמת. זה מה שאני צריכה.

בכל מקרה ימימה. אני אמשיך היכן שהפסקתי. כמה משפטים נוספים.

כמו שהשבירה יכולה להתחיל ומקו מסויים יכולה להיות שבירה. - האמת לא הבנתי..נמשיך

כאשר המנוע של הנפש לא פועל אין תנועה אין רצון. - כל כך נכון..אתמקד בזה:

שוב, הסטטיות. המנוע של הנפש לא פועל. ואז אין רצון עצמי, אין כיוון, אין ידיעה רגשית. יש היספחות. כמו סירה בים שהתקלקל לה המנוע ואז היא נספחת לאן שהרוח לוקחת אותה. יש תנועה, אך היא לא רצונית. יש מישהו אומר א' את זורמת א'. מישהו אומר ב' זורמת ב'. מישהו כועס את מתערערת, מישהו מאשים את מתאשמת. את לא יודעת כמה זה משפיע עלייך. את חושבת אני עצמאית. אבל למעשה מתחת לפני השטח פועלים עלייך כוחות זרים, זרמים תת קרקעיים עוצמתיים. ובלי המנוע של הנפש שלך, המתוקן, יהיה לך קשה מאוד מולם להגיע למקום שלך. האישי, הייחודי לך, הטוב שלך. עם זה אני נשארת היום.

ניסוי בימימה יום 2

"...המהות העמוקה אינה בנתונים של השכל.

ונתונים אלה ובחלקים אלה קיימים הנימים. כמו נימים, אם הם סגורים אין חימצון ויש השפעות לזה. כך, נימי המחשבה, הלב, והנפש. אותם חוטים דקים מאוד כסיבים דקים. אותו סיב, ואפילו אחד. אם הוא נפגע אין הד. אין אור. החוסן שיש בנפש מתאזנת לא מאפשר לה אח"כ להתערבב בדברים טפלים בחייים. היא נותנת את הרגש כי האור של הלב מזין אותה. היא לא זקוקה להיות שייכת לעוד אחד כדי להיות עומדת על רגליה. ללא תלות.

לא תהרהר.לא תפחד. כי הקיום הזה הוא יומיומי. וזה כדי שתבינו שקיימים הרבה דרגות של איזון שהוא לא איזון כביכול. כמו שהשבירה יכולה להתחיל ומקו מסויים יכולה להיות שבירה. כאשר המנוע של הנפש לא פועל אין תנועה. אין רצון. כשאומרים הללויה יש בזה משקל רב מאוד. כאשר היא נמצאת בתוך זה לא יכולה להיות לא שמחה. לא יכולה להיות לא מודה. דרך "ואהבת לרעך כמוך" נכנסים לגבול של האיזון כי שם זה המשולש. ההכרה קולטת את הבריאה שבנו. את קיומה. את הקשר עם הבורא והסובב בו ברגע.

אותו קטע. ושוב לילה. סוקרת את הקטע, לראות מה יתפוס את תשומת ליבי. למען האמת עוד לא ניסיתי לכתוב את הקטע במילים שלי, בהבנה שלי. אז אולי את זה אעשה:
המהות העמוקה אינה בנתונים (מילה שמתארת חיצוניות, עובדות, ערכים) של מה שהשכל אומר לנו. השכל זה דפוסי המחשבה שהתקבעו בנו. מה שבפסיכולוגיה נקרא אולי דפוסי התקשרות, או למשל כסוג ההגנה אינטלקטואליזה ורציונליזציה. שם רואים איך ההגיון לכאורה משרת מחשבות מעוותות. איך מטופל יכול לנופף ב"עובדה" שאינה אלא פרי סגנונו, ההיסטוריה שלו, דינמיקת היחסים שלו- מחשבה שנועדה לשרת משהו. הרי אף אחד לא אובייקטיבי, למרות שהרבה מתיימרים. מכאן גם התחושה של "אני צודק". כאילו יש רק אמת אחת. אבל מעבר לזה דפוסי המחשבה המקובעים משפיעים על האופן שבו אנחנו רואים את העולם. ואם הם מעוותים באיזשהו אופן, ואנחנו מאמינים שהם נכונים ומתקבעים עליהם, אז אין ממש סיכוי לשינוי. לכן קודם כל צריך לשחרר אותם. להבין שהאמת/המהות אינה בהם.
נראה שהיא אומרת שבתוך השכל יש נימים שכן שייכים למהות . הנימים הללו עוברים בנפשף בלב וגם במחשבה. והדימוי של נימים, כמו נימי הדם הוא משמעותי. כי כפי שנימי הדם חיוניים לחיים הפיזים כך גם הנימים הללו של הנפש, הלב, המחשבה. אם הם חסומים יש השפעות. נימים, חוטים, ואז סיבים. מעניין אם יש משמעות לכל אחד מהביטויים הללו.
בכל מקרה אם אחד מהם נפגע אין הד, אין אור. כלומר, לכל אחד מהם אמור להיות הד ואור. זה התפקיד שלהם. כשהם מתוקנים יש חוסן. חוסן זה הפך של פגיעה. חוסן הוא מה שמאפשר לא להתייחס לדברים בטלים. אז יש את הנימים, שכשהם זורמים, פתוחים, הם נותנם אור. והם נותנים אור ללב. והלב הוא זה שמזין את הנפש. וכשהלב מזין את הנפש אז היא כבר לא צריכה אף אחד אחר. אין תלות. במישהו שייתן את ליבו, באחר שיזין, שיישמח, או יספק. המערכת אוטוקרטית, מזינה את עצמה. יש לה כל שהיא צריכה.או היא לא צריכה דבר, מלבד להמשיך את הזרימה של אור החיה בתוכה.

המרדף

עיר זרה, דמויות זרות לחלוטין. אני פשוט חולמת סרט:
אדם אחד, די מבוגר. לבן, בודד. איש נוקשה וסגור נקלע לבית קפה שבו אישה שהיא הפך ממנו לחלוטין. חוץ מזה שהיא שחורה. היא מלאה, מלאת חיים, צוחקת, רוקדת. קורה משהו בעיר או שציוותו אותם לעבוד ביחד ולכן הם נאלצים לבלות כמה שעות ביחד. לאט לאט החומות נופלות ואת הלילה הם מבלים ביחד. בחלום הופיע משפט כאילו מתוך ספר שבו הן הדמויות:"בבוקר, במקום להביט אחד על השני בנימוס ולהגיד תודה על הלילה הם מתחבקים בלהיטות כאיל מצאו אחד את השני אחרי סערה בים". משהו כזה...
אחר כך החולם כבר לא מביט מהצד אלא חווה בעצמו- כלומר העולם דרך העיניים שלו- למרות שזה עדיין לא אני. זה גבר רזה עם משקפיים רזה מאוד. ויש לי איזושהי משימה בעיר הזאת. יש כנרה קבוצה של מורדים שמשתלטת על העיר/מתכננת השתלטות/פיגוע ואני חלק מסוכנות שאמורה לעצור אותם. בהתחלה אני במרדף אחריהם. עדיין לא ברור לי מה קורה. אנחנו הולכים בשדרה ארוכה ארוכה שלמעשה כל העיר סובבת סביבה. עוברת הרבה חנויות- כל מיני- תכשיטים וכו' נתקלת באנשים. שפה זה שאני לא מכירה, פתאום מעט עברית, ריחות, הכל חק מהחלום. לאט לאט השדרה מתרוקנת. הקבוצה שלפניי (משום מה לובשים מדי צופים) הולכת ומתרחקת מהעיר  ויוצאת אל שדות כך שזה מתחיל להיות קצת חשוד שאני שם, אני תוהה מה אני אמורה לעשות כשאתקרב אליהם. פתאום, בסוף הכל, יש אוטובוס, ירוק (אגד?) עם קבוצה של ישראלים שכאילו חלק מטיול מאורגן. רובם על האוטובוס . אני כבר מבחינה מה קורה. הם כאילו היו שם קודם, קבוצה תמימה של מטיילים ואנ אמורה להצטרף אליהם. טוב, לא משנה מתחבקים, קולניים בכוונה. אני אח"כ עושה את המשימה שלי (שעד עכשיו לא ברור לי מה הייתה) וחוזרת אל האוטובוס. בדרכי חזרה הם מאוד חשדניים- חלקם מתחבאים ואני מעמידה פנים שלא רואה אותם. הם שולפים אקדחים, אני מרימה ידיים, קצת מםפחדת אבל לא מאוד כי יודעת שאין להם ממש סדיבה חוץ מלנסות להרחיק אותי.
עולה לאוטובוס. אומרת להם לא לחגוג עדיין עד שנתרחק. אוכלים ביסלי כתום. חן על האוטובס מספרת על החוויות שלה. הייתה בבני ברק ועשתה להם סדנת צחוק (?!). עד סוף הסרט/החלום/הספר אני זה לא אני.

ניסוי בימימה

"...המהות העמוקה אינה בנתונים של השכל.

ונתונים אלה ובחלקים אלה קיימים הנימים. כמו נימים, אם הם סגורים אין חימצון ויש השפעות לזה. כך, נימי המחשבה, הלב, והנפש. אותם חוטים דקים מאוד כסיבים דקים. אותו סיב, ואפילו אחד. אם הוא נפגע אין הד. אין אור. החוסן שיש בנפש מתאזנת לא מאפשר לה אח"כ להתערבב בדברים טפלים בחייים. היא נותנת את הרגש כי האור של הלב מזין אותה. היא לא זקוקה להיות שייכת לעוד אחד כדי להיות עומדת על רגליה. ללא תלות.

לא תהרהר.לא תפחד. כי הקיום הזה הוא יומיומי. וזה כדי שתבינו שקיימים הרבה דרגות של איזון שהוא לא איזון כביכול. כמו שהשבירה יכולה להתחיל ומקו מסויים יכולה להיות שבירה. כאשר המנוע של הנפש לא פועל אין תנועה. אין רצון. כשאומרים הללויה יש בזה משקל רב מאוד. כאשר היא נמצאת בתוך זה לא יכולה להיות לא שמחה. לא יכולה להיות לא מודה. דרך "ואהבת לרעך כמוך" נכנסים לגבול של האיזון כי שם זה המשולש. ההכרה קולטת את הבריאה שבנו. את קיומה. את הקשר עם הבורא והסובב בו ברגע.

 

הניסוי הוא לכתוב כל יום משהו על אותו קטע ולראות מה יעלה בי. לכן שוב הציטטה למעלה. למרות שזה רק חלק מהטקסט ואולי בהמשך השבוע אוסיף לו.

אז מאוחר, ואני עייפה. אבל הבטחתי להקדיש לכך כמה דקות.

תפס אותי: יש הרבה דרגות של איזון שהוא לא איזון.

זה מה שמחלחל לי לאט לאט. יש אנשים, כמו אבא שלי- שנראים שיא האיזון. סלע איתן, יצוק. נראה שהם יכולים לשאת את כל כובד העולם על כתפיהם. אבא שלי לפחות אכן נשא אחריות כזו. כי בהרבה מובנים הם אכן יכולים. אבל לאט לאט מתגלה שלצד יכולת זו או מתחתיה יש תהום של פחד וחרדה שמודחקת כל כך טוב עד שאי אפשר להבחין בה. כמעט. רק במקרים מאוד מסויימים, ורק בעין מאוד רגישה. עין של בת למשל, שהייתה עצומה המון זמן כי הייתה צריכה את אבא שלה חזק. אבל גם היא תמיד הרגישה שזה מצב שברירי. ונוצר מצב שככל שהבינה שבעצם הוא שברירי כך יותר הייתה צריכה לשמור עליו חזק. גם בשבילה- כי אם זה נכון זה אומר שאבא שלה לא יוכל לשמור עליה תמיד- וגם בשבילו- כי הוא צריך את האמונה שלה בו כדי להישאר חזק. כל עוד היא מסתכלת עליו בעיניים מעריצות הוא לא יכול להישבר.

עוברות השנים, כולם מסביב כבר הפסיקו להאמין. רואים איך הצדדים הרגישים של האדם החזק הזה הולכים ומשתלטים עליו. בחרדה לבנו החייל, בדפוסים כובלים המשמרים פסיביות בדברים מסויימים, בהימנעות מהתמודדות רגשית עם תכנים קשים לו על ידי מנגנונים חזקים של הכחשה.

גם הילדה שכבר בחורה צעירה חווה על בשרה את המנגנונים האלה. שפתאום מעלימים לה את אבא שלה דווקא כשהיא הכי צריכה אותו. דווקא אז היא נשארת לבד. היא מאוד מאוד מפחדת. אבל היא לא יכולה להראות את זה. אולי היא גם כועסת. אבל את זה היא בוודאי לא תוכל להראות. היא מתגברת. בולעת את הרוק. היא תספוג הכל חוץ מלאכזב את אבא שלה ולהפסיק לתלות בו את העינים המעריצות.

היא יודעת שהוא אוהב אותה.

היא לא רוצה לאבד את האהבה שלו.

עוברות השנים. די, גם היא לא יכולה יותר לעצום עיניים. אחותה בעיקר נלחמת כדי לפקוח לה אותם: את לא רואה??

אז זהו, שהיא מתחילה לראות.

בעיקר את המחיר. שאבא שלה משלם. מחיר בריאותי, מחיר נפשי.

היא דואגת לו. זה כל כך חזק. איך יצליח אי פעם להשתחרר מהפחדים שלו המודחקים כל כל מבלי להתפרק.

זה כל כך מקובע. היא חושבת שאולי כבר מאוחר מדיי.

הוא לא מדבר על רגשות אף פעם. לא רגשות מאיימים.

הוא מנסה להאיר את הטוב שבכל סיטואציה גם שזה נשמע קלוש.

והיא יודעת שזה כי הוא מפחד. אמא שלה לועגת לו. היא לעולם לא תוכל.

היא גם רואה עכשיו את המחיר שהיא משלמת. קפואה, חרדה כל כך ולא טובה בלהסתיר את זה כמוהו.

או אולי כן, תלוי את מי שואלים.

אבל בגוף כבר החורים. מחלה אוטואימונית בעקבות מתחים.

אז היא רואה.

אבל היא בבעיה.

כי עכשיו שכבר אין לה את זוג העיניים המעריצות שלה

היא כבר לא יודעת איך להסתכל עליו

אז היא לא

היא מתקשה להביט בעיניו

היא מתחמקת ממבטו

היא מרגישה שהשאירה אותו לבד

גם היא לבד.

היא רוצה לצעוק לו

אבא!

ולהגיע לנקודה הפנימית שבו

נקודת האבא האמיתית שלו

שמשם יענה לה

שהוא שומע.

 

אפשר גם לשמוע

לא רק לראות.

ר' נחמן אמר שלפעמים צריך להיות סומא

כדי להבחין במה שחשוב באמת.

"...המהות העמוקה אינה בנתונים של השכל.

ונתונים אלה ובחלקים אלה קיימים הנימים. כמו נימים, אם הם סגורים אין חימצון ויש השפעות לזה. כך, נימי המחשבה, הלב, והנפש. אותם חוטים דקים מאוד כסיבים דקים. אותו סיב, ואפילו אחד. אם הוא נפגע אין הד. אין אור. החוסן שיש בנפש מתאזנת לא מאפשר לה אח"כ להתערבב בדברים טפלים בחייים. היא נותנת את הרגש כי האור של הלב מזין אותה. היא לא זקוקה להיות שייכת לעוד אחד כדי להיות עומדת על רגליה. ללא תלות.

לא תהרהר.לא תפחד. כי הקיום הזה הוא יומיומי. וזה כדי שתבינו שקיימים הרבה דרגות של איזון שהוא לא איזון כביכול. כמו שהשבירה יכולה להתחיל ומקו מסויים יכולה להיות שבירה. כאשר המנוע של הנפש לא פועל אין תנועה. אין רצון. כשאומרים הללויה יש בזה משקל רב מאוד. כאשר היא נמצאת בתוך זה לא יכולה להיות לא שמחה. לא יכולה להיות לא מודה. דרך "ואהבת לרעך כמוך" נכנסים לגבול של האיזון כי שם זה המשולש. ההכרה קולטת את הבריאה שבנו. את קיומה. את הקשר עם הבורא והסובב בו ברגע.

בקצרה, כי מאוחר, והאנרגיות הנפשיות מעטות הלילה. לילה של יום בשורה רעה. בטקסט של ימימה מבינה משהו לגבי המחיר של נימים סגורים- אין חמצן, יש פגיעה. יש חולי. צחוק הגורל, כרגיל. אחרי האור הגדול של פורים, אחרי ההחלטה "פתאום בבת אחת להיות ערה כל יום לנקות את המיותר..סוף סוף לכבוד (הפורים) תתעוררו. תשקלו כמה שנים היה שם העומס הזה."פורים אחר, שמח באמת.
להתעורר למחרת מטלפון לא-דחוף אך מלחיץ מרופא המשפחה. הבדיקות לא תקינות. הפנייה לראומטולוג. בבדיקות רואים- משהו אוטואימוני. מחלת פרקים? זאבת?
זאבת?!? מה לי ולזה? מה לי ולמחלות אוטואימוניות? אני, המודעת, המחוברת לגוף ולנפש. שהגוף שלי יתקוף את עצמו?
מה קורה כאן?
מנסה להרגיע את עצמי (להרגיע=להגיד רק רגע) כדאי לחכות לפגישה עם המומחה, לבדיקות נוספות..בטח יש הסברים. אבל המחשבות מתרוצצות. כמאמר הביטוי, חיי חולפים על פני. האם אני חיה בשקר? האם העמסתי על עצמי? סטרס? הדחקות? אבל מתמשך? חשבון נפש בתוך כאוס של דמעות והלם. ומה על העתיד? קוראת על המחלה: נזק לריאות, לכבד, ללב, למוח..הריונות בסיכון רחמנא ליצלן. זאבת מתגברת בהריונות! אולי ההריון/הפלה זה מה שעורר את זה אצלי? ומה היה הלאה? פתאום החיים שלי מלפני רגע נראים דבש ואלה של עכשיו כמו סיוט.
אבל צריך להתלבש וללכת לעבודה.
איך אפשר?

נו, ימימה, איך את אמורה לעזור לי? הפרדות, הכרה, רגש לקיום קיום לרגש, רצות לי מילים אבל בתוך הבלאגן שלי שום דבר מזה לא מתרחש. האם זהו המחיר על נימים חסומים? על חוסר חיבור למהות? שלי, של האינסוף.
מה את יכולה להציע לי ימימה? היכן שירת ההללויה שלפי כמה ימים עוד החלטתי לחפש? אולי זה לא זמן לכתיבת מלאכות. אוי צריך לתת לדברים לשקוע. או אולי להמשיך כמו מקודם, לדייק ביומיום הקטן (והמוערך כל כך פתאום). כשיש בלאגן גדול בחיים ובבית, ניגשים למגירה הקטנה בשידה, ומתחילים למיין את מה שיש בה. כאילו שם זה כל העולם.
לא תהרהר. לא תפחד.

(ללא כותרת)

אלוקים שלי,
מהיכן להתחיל. מהנורא מכל. בני משפחת פוגל. הקדושים, הטהורים. אלו שנטבחו בידי בני עוולה, ואלו שנותרו לפליטה. הכי צודקים, הכי יפים, הכי אהובים. אמרו עלייך שאתה הכי.. והכי..ספדה לאודי פוגל הי"ד מישהי ממשפחתו, אבל בשבילנו היית פשוט ילד טוב וחמוד. הכי בני אדם. בניגוד לאויבנו -הכי לא אנושיים שאפשר להעלות על הדעת.
אירוע כזה שמתרחש בארץ שלנו מחזיר אותי באיבחה אחת לימי הפוגרומים, לימי הגלות, לימי השואה. בני משפחה שלנים בביתם, ואין דבר להגן עליהם מפני הפולשים המרצחים. כאילו אין גדר, אין צבא, אין אבטחה, אין קירות, אין מנעולים, אין אין אין. אין הגנה, אין השגחה. יש דם שמותר לכל. יש חיות טרף שמסתובבות ולא נחות עד שאין דם יהודי שפוך.
תינוקת בת 4 חודשים. זה כל מה שחוזר לי לראש. אני חושבת על עצמי, כמה רוצה ילד. חושבת על רותי ז"ל. על רגע הגילוי שהיא בהריון , השמחה שזה הביא לה. על הרגע בו סיפרה לבעלה בהתרגשות, להוריה. על תשעה חודשים של ציפייה, נשיאת העובר ברחמה. מחשבות על השם של הילדה שתיוולד, התלבטויות קטנות. כאבים קטנים, נשיאתם בשמחה כי יודעת על האושר המצפה לה, רגעי הלידה. איך היה לה בזמן הצירים? איך עברה הלידה? האם לקחה אפידורל? האם בעלה הספיק להגיע? להיות איתה? ואז הלידה. ההקלה העצומה, השמחה, הכרת הטוב, ברכת הגומל, עלייה לתורה בבית הכנסת, נתינת השם. והאחים..מתרגשים, עוטפים, אוהבים, עוזרים לאמא. מנשקים אותה. ארבעה חודשים. לומדת להכיר את העולם, עדיין חשה שהיא ואמא אחד. חיוכים ראשונים, למה היא דומה? בוחנים מדי פעם. מדגדגים אותה באהבה. בוכה כי יש גזים, מכסים אותה כי עוד קר. אמא רואה אוברול חמוד ולא מתאפקת וקונה לה. למרות שקיבלה המון בגדים במתנה.
אני רוצה להשאיר את זה ככה. ללא הסוף הנורא. ללא הסוף הבלתי נתפס. בלי הכאב של..בלי הזעקה..בלי...ככה. כאילו החיים נמשכים ואני בכלל לא שומעת על משפחת פוגל ולא יודעת שיש אנשים כאלה מדהימים ביישוב איתמר שבשומרון. משערת אולי, אבל לא שומעת עליהם אף פעם, ולא מכירה את השמות של אודי ורות ואלעד ויואב והדס הקטנה. ממשיכה בחיי הקטנים והם ממשיכים בחייהם השקטים. אבל זה לא מה שקרה.ה' יקום דמם.