אחותי ואני לא דיברנו אולי חודשיים. המון זמן.
נפגשנו עכשיו. ודיברנו.
אני לא יודעת מה לעשות עם כל מה ששמעתי. לא יודעת לאן לקחת את הבושה, את היגון.
איך יכולתי לטעות כל כך? איך? איך מחזירים לאחור שנים אבודות. 27 שנים אבודות. מי יחזיר לנו?
איך בכלל מתחילים להתאבל על דבר כזה?
יש לה הרבה האשמות כלפיי. אני מניחה שהיא צודקת. אני יכולה להתגונן (כפי שעשיתי) ולומר שחלק מזה אשמתה, ושגם לי היו הקשיים שלי..אבל הנקודה התחתונה היא שאני לא עשיתי מספיק כדי להתקרב אליה, כדי לברר מה קורה איתה. יותר מכך, היא אומרת שהרחקתי אותה. היא מתארת מבט שלי שמשתק אותה, מכבה אותה. כואב ומבייש כל כך לשמוע את אחותי הקטנה מתארת מצבים שבהם הכאבתי לה כל כך.
כשהמצד שלי אני יודעת שכל מה שאי פעם רציתי זה את הקירבה שלה, האהבה שלה, את ההערכה שלה כלפיי.
היא צחקה כשאמרתי הערכה. היא אמרה- זה נראה לי כזאת פריבליגיה. לא העזתי לחשוב שיש סיכוי שתעריכי אותי, רק רצתי שלא תשנאי אותי כל כך , קיוויתי רק שתרחמי עליי.
מה? שארחם עלייך? זעקתי בתוך תוכי. איזה מין אחות נוראית הייתי שאחותי רק קיוותה שאגלה כלפיה רחמים?
ובינתיים- מטפלת בילדים ומבוגרים, מפגינה חום, אמפתיה, דאגה כלפי כל העולם. כשכל הזמן יש לי אחות שמרגישה שאני אף פעם לא שם בשבילה. שמעולם לא הייתי שם בשבילה .
כואב כל כך. מפוספס כל כך.
אני מצידי רק רציתי שתספר לי מה קורה איתה אבל הרגשתי שהיא חוסמת. והיא מצידה כל כך רצתה שאשאל אותה מה על החיים שלה אבל חשה שאין לי זמן, שאין לי רצון לדעת.
אלוהים. איך אוכל לכפר?
היא אומרת שהיתה מתקשרת, בודדה, רוצה לספר לי משהו- ואני הייתי עונה:"כן, מה? את צריכה משהו?" ונכון שהייתי כל כך עסוקה, נכון. נכון. חרא. נכון. (זה היה שווה את זה?!?!?) אבל למה אחותי היתה צריכה אותי ולא הייתי שם בשבילה?
אילו רק ידעתי. הרי שבאמת זה הדבר היחיד שעושה לי טוב- לדבר איתה.
כמה דמעות בכיתי עליה, אילו רק ידעה (לא סיפרתי). איך אחרי כל שיחה קרה שלנו נשכבתי במיטה, מדוכאת, בוכה. ונ' היה בא לעודד אותי.
יופי לך. אבל לה לא היה בעל או חבר לדבר איתו. היא הייתה לבד. ואת לא היית אחות גדולה בשבילה.
תמיד הרגשתי שאין לי זכות. שהיא הרבה יותר חכמה ממני, נבונה ואחראית וצודקת. אלוהים, כל כך צודקת.
ואני הייתי תמיד חלשה, ומלאת אשמה, הגנתית, עלובה לעומתה.
והיא חיפשה אותי? ("תמיד חיפשתי רק את קירבתך. אף פעם לא את אבא ואמא, רק אותך")
אלוהים, האשמה. מה אעשה איתה?
סלחי לי אחותי, סלחי לי.
נפגשנו עכשיו. ודיברנו.
אני לא יודעת מה לעשות עם כל מה ששמעתי. לא יודעת לאן לקחת את הבושה, את היגון.
איך יכולתי לטעות כל כך? איך? איך מחזירים לאחור שנים אבודות. 27 שנים אבודות. מי יחזיר לנו?
איך בכלל מתחילים להתאבל על דבר כזה?
יש לה הרבה האשמות כלפיי. אני מניחה שהיא צודקת. אני יכולה להתגונן (כפי שעשיתי) ולומר שחלק מזה אשמתה, ושגם לי היו הקשיים שלי..אבל הנקודה התחתונה היא שאני לא עשיתי מספיק כדי להתקרב אליה, כדי לברר מה קורה איתה. יותר מכך, היא אומרת שהרחקתי אותה. היא מתארת מבט שלי שמשתק אותה, מכבה אותה. כואב ומבייש כל כך לשמוע את אחותי הקטנה מתארת מצבים שבהם הכאבתי לה כל כך.
כשהמצד שלי אני יודעת שכל מה שאי פעם רציתי זה את הקירבה שלה, האהבה שלה, את ההערכה שלה כלפיי.
היא צחקה כשאמרתי הערכה. היא אמרה- זה נראה לי כזאת פריבליגיה. לא העזתי לחשוב שיש סיכוי שתעריכי אותי, רק רצתי שלא תשנאי אותי כל כך , קיוויתי רק שתרחמי עליי.
מה? שארחם עלייך? זעקתי בתוך תוכי. איזה מין אחות נוראית הייתי שאחותי רק קיוותה שאגלה כלפיה רחמים?
ובינתיים- מטפלת בילדים ומבוגרים, מפגינה חום, אמפתיה, דאגה כלפי כל העולם. כשכל הזמן יש לי אחות שמרגישה שאני אף פעם לא שם בשבילה. שמעולם לא הייתי שם בשבילה .
כואב כל כך. מפוספס כל כך.
אני מצידי רק רציתי שתספר לי מה קורה איתה אבל הרגשתי שהיא חוסמת. והיא מצידה כל כך רצתה שאשאל אותה מה על החיים שלה אבל חשה שאין לי זמן, שאין לי רצון לדעת.
אלוהים. איך אוכל לכפר?
היא אומרת שהיתה מתקשרת, בודדה, רוצה לספר לי משהו- ואני הייתי עונה:"כן, מה? את צריכה משהו?" ונכון שהייתי כל כך עסוקה, נכון. נכון. חרא. נכון. (זה היה שווה את זה?!?!?) אבל למה אחותי היתה צריכה אותי ולא הייתי שם בשבילה?
אילו רק ידעתי. הרי שבאמת זה הדבר היחיד שעושה לי טוב- לדבר איתה.
כמה דמעות בכיתי עליה, אילו רק ידעה (לא סיפרתי). איך אחרי כל שיחה קרה שלנו נשכבתי במיטה, מדוכאת, בוכה. ונ' היה בא לעודד אותי.
יופי לך. אבל לה לא היה בעל או חבר לדבר איתו. היא הייתה לבד. ואת לא היית אחות גדולה בשבילה.
תמיד הרגשתי שאין לי זכות. שהיא הרבה יותר חכמה ממני, נבונה ואחראית וצודקת. אלוהים, כל כך צודקת.
ואני הייתי תמיד חלשה, ומלאת אשמה, הגנתית, עלובה לעומתה.
והיא חיפשה אותי? ("תמיד חיפשתי רק את קירבתך. אף פעם לא את אבא ואמא, רק אותך")
אלוהים, האשמה. מה אעשה איתה?
סלחי לי אחותי, סלחי לי.
