פתח

לפני הפגישה אתמול אצל איתן שאלתי את עצמי בשביל מה ללכת. הרגשתי טוב ולא רציתי לקלקל את ההרגשה ובאמת לא חשבתי שיש משהו שחשוב לי לדבר עליו. ברור לי שיש את הנושאים המוכרים, אבל בסדר, איך מתחילים לגעת בהם שוב אחרי תקופה ארוכה כל-כך של טלטלות ושינויים?

כשנכנסתי לחדר והתיישבתי הוא שאל איך את מגיעה לכאן היום. אמרתי שעוברים עליי ימים שקטים וככה אני מגיעה. הוא אמר שהייתה לו מחשבה שעכשיו אפשר לחזור לעבוד. המחשבה הראשונה שקפצה לי הייתה (משום מה באנגלית): Okay! Lead the way! , מ שגרם לי לשאול בעידון" יש מצב שאולי אתה תוביל את זה?

הוא שאל למה ואמרתי שאני שמחה על המחשבה לחזור לעבוד אבל לא יודעת איפה להתחיל, זה רחוק ממני כרגע. הוא אמר בסדר אז אולי, בואי נחשוב רגע בשקט ונראה מה עולה. הוא גם הזכיר לי שפעם- פעם לפני כמה חודשים-לפני הכל אמרתי לו שאני רוצה שיהיה יותר ישיר איתי, שיגיד לי כל מה שהוא חושב. לא זכרתי את זה עד שלא הזכיר, אבל אמרתי לו שעכשיו זה נכון יותר מאי-פעם. שבאיזשהו מקום לקחתי את החופש שרציתי כדי לפתח חוסן (פנטזיה שלי על הפסקה מהטיפול).

ישבנו קצת בשקט.

הוא ניסה לשאול אותי קצת אם היו לי מחשבות בדרך וכו' אבל לא היה שום דבר.

שאלתי אותו בצורה ישירה –באופן שאינו אופייני לי כלל- אם יש משהו שהוא חשב עליו.

הוא אמר:" אני אגיד לך מה הייתה רכבת המחשבות שלי: חשבתי על הזוגיות שלך עם נ', חשבתי על ההריון והאובדן, על ההתמחות, על אמא שלך, על אבא שלך . שאלתי את עצמי אם זה שאת שואלת אותי את השאלות לא קשור ליחסים שלך איתו שבהם הוא מדבר ואת מקשיבה, מאפשרת לו להתבטא. אחר כך חשבתי על הנושא של החלומות. שאת חולמת הרבה, עוסקת בזה, אבל אף פעם כמעט לא מביאה לפה. שאלתי את עצמי האם זה קשור לאותה פגישה שבה פירשתי לך חלום באופן שהכעיסה אותך, אני זוכר את הפגישה ההיא כטראומטית אפילו, ומשום מה אני חושב שאולי זה קשור למיניות. לא יודע, אולי קשור למשהו שחווית וסגר אותך. חוץ מזה אני חושב עלינו. שמצד אחד יש לנו קשר חזק, את באה לכאן כבר כמה שנים, ואני רואה שזה חשוב לך. וגם מהצד שלי, את חשובה לי. אבל לצד זה אני מרגיש שיש משהו שאת לא מביאה לכאן, שיש בך משהו מאוד שומר, מרצה, מאופק, נזהר. ואני לא יודע מה זה, את חוששת ממה שאגלה? את לא סומכת עליי? לפעמים אני מרגיש שאת נזהרת עליי, שאת מפחדת שלא אעמוד בזה"

וואו. הייתי קצת בהלם מהשטף. לא מהדברים עצמם, כי הם סך הכל היו מוכרים לי, וגם דיברנו עליהם. אבל לשמוע את הכל ביחד, ברצף כזה..לא ידעתי מאיפה להתחיל.

צחקתי לאיזושהי אסוציאציה שעלתה בי ושיתפתי אותי על בחור שיצאתי איתו בניו-יורק ובאחת הפעמים, כבדרך אגב לאחר שאלה שגרתית שלו שפכתי את ליבי על הלבטים שלי לגבי הקשר. התגובה שלו אז הייתה זהה למה שהרגשתי עכשיו:"אוקיי..טוב ששאלתי!"

אז זהו. כמובן, שמכאן היו פרשנויות על האם אני חושבת שהוא גם רוצה לזרוק אותי כמו שאני בעצם זרקתי את הבחור..האמת שחשבתי שגם כאן בעצם לי יש לבטים לגבי הקשר שלנו והוא זה שרק מבטא אותם, אבל לא אמרתי את זה, מתוך צניעות כי אולי גם הוא צודק.

בכל מקרה, מה שעלה אחר כך היה מעניין בגלל שיצא שאמרתי לו שאני באמת לא סומכת עליו במאה אחוז גם כי חלק מהטעויות שלו בעבר היו קריטיות כשהרגשתי "אתה לא מאמין בי, אתה לא מאמין לי" וחוץ מזה שאני יודעת שאין לי שום סובלנות לשגיאות הכי קטנות שלו כמו מילה לא במקום או מבט לא נכון וכו'. זה מכעיס אותי, אבל אני לא מראה את הכעס במקום זאת אני נסגרת. באופן שהוא מרגיש. הוא שאל אותי האם אני מרגישה מספיק חזקה עכשיו כדי לדבר על מה שהיה, אולי לתקן, אם אפשרי.

אמרתי לו שזה כבר לא חשוב, שאני במקום אחר. שאני כבר לא רוצה אותו בתור כל-יכול אלא אני רואה אותו בתור בנאדם, ועכשיו המשימה שלי היא ליצור קשר עם הבנאדם שהוא. וזה שהוא שינה את התפקיד שלו בתפיסה שלי גורם לי להיות יותר מוחלת-חומלת. זאת עבודה שלי כבר כמה חודשים שברגע שמתעורר בי הכעס או הבוז כלפיו (כן מודה, אני נוראית) אז מייד לעורר את רגש החמלה שבי. זה קורה, זה עוזר. אני מרגישה אז איך ננשמת בי נשימה עמוקה ומשחררת את השליליות שלי. וזה עוזר לי להישאר פתוחה אליו.

הוא הרגיע אותי שזה לא מתנשא אלא "דווקא נחמד".

מרגישה שיש כאן פתח לשינוי. אבל צריך לשמור עליו כי היו בעבר פתחים שנסגרו. ביקשתי את עזרתו, שיעודד, שיישאל, אבל שלא ייעשה מכל דבר אישיו (כמו עם החלומות) זה רק סוגר אותי. יש את התהליך אצלי שמבשיל, ויש את העזרה שלו שאני צריכה בלהוציא מהכוח אל הפועל. מצד אחד שלא יהיה עדין מדיי כי זה יהיה לי שקוף מדיי ומצד שני שלא יינסה לדחוף אותי בשיכנועים זה גורם לי להתגוננות והתבצרות בעמדה שלי, גם כשאני מרגישה שכבר אני לא מאמינה לעצמי (ומה שהיה בפגישה הזאת בנושא החלומות היה דוגמא מצויינת לכך- לא פירטתי כאן- אבל ב"ה שהצלחתי לצאת מזה למרות שיצא שכאילו סתרתי את עצמי. לא אכפת לי כלל. העיקר לדבר אמת.)

וואי, לא פשוט איתי! אבל ברוך ה'. כאן עובדים.