קליטת היש הנמצא
(מסומן בצהוב המשפטים שחושבת שהבנתי. בכתב קטן ההבנות שלי על הקטע המסומן)
"משרת את הדיוק- קליטת היש הנמצא
מעומס, במקום היש, יש את האשליה של התפיסה.
כל ההפרזות גורמות לעירבובים, לטישטוש גבולות, לאי-סדר.
כאשר מצליחים לראות מה ישנו, מה כבר קיים, זה עוזר להגיע לדיוק עם עצמי. הבעייה היא שכאשר נמצאים בעומס, אז חושבים שרואים את היש ובעצם זו רק אשליה של הקיים באמת. כי ההפרזות של העומס גורמות לעירבוב וטישטוש.
(סדר, חוקיות נמצאת, הקבוע שבחוקיות, זו לא חוקיות פשוטה, זה גם מדובר בתמורות, מה מתרחש באיזון החלקים ביניהם אז ברגע שמבינים שהתיחום קשור לסדר).
המילה סדר קשורה לחוקיות. זו החוקיות באיזשהו אופן למבנה.
באובדן תיחום יש אובדן ציר כח.
...עירבוב וטישטוש=אובדן תיחום=אובדן כוח. כלומר,האי-סדר מחליש. אולי גורם לתחושה של הצפה וחוסר שליטה.
כשלומדת מצטדקת מלהתקיים. לא נותנת אמון במחשבתה או מתיימרת היא מחסירה הרבה. לא מרגע ההצטדקות אלא מזיזה חלקים שלמים ממקומם.
מצטדקת מלהתקיים- ביטוי יפה בעיניי. מצטדקת על עצם קיומה, נמנעת מקיומה המלא, מתרצת את אי-קיומה – כל זה בביטוי אחד בשבילי.
לא לתת אמון במחשבה שלי- מרגיש לי מוכר, ומתחבר לי למשהו קשה אבל עדיין לא מבינה עד הסוף..נראה לי קשור לרגעים שבהם למשל רוצה לעשות טוב ואז מפקפקת ברצון הטוב שלי. אבל בתוך ההקשר הזה לא נראה לי שזאת הכוונה, אלא יותר קשור לרגעים שבהם בגלל שלא מתקיימת באמת לא מקשיבה לקולות שעולים בי, הם נראים לא מספיק חשובים או בעלי נוכחות, ואני יותר דרוכה לקולות מבחוץ. מתמלאת מהדעות והמחשבות של האחרים במקום משלי.
וזה בטח קשור ל"מתיימרת" כי כשאין נוכחות פנימית חזקה – יש ריק- ונולדת התיימרות כדי להסתיר זאת, לפצות על כך.
כל זה יוצר החסרה משמעותית, לא נקודתית של רגע ההצטדקות, אלא החסרה שמשפיעה דינמית על כל המבנה הנפשי. "חלקים שלמים זזים ממקומם" (אמא'לה איזה פחד)- מה בדיוק קורה שם? אני חושבת שנוצרים מעגלים של הרס עצמי. כשיש פקפוק בעצמי מתחיל בוז עצמי, דימוי עצמי נמוך, נסיון לפצות על כך, תחושת זיוף ואשמה על נסיון הפיצוי (שלעיתים בא על חשבון אחרים-ר' חלק של המתנגדים), מה שמגביר את תחושת הפקפוק וכו'. מעגל הרסני שרק הולך ומעמיק. (מזל שאין ייאוש בעולם כלל..)
או הנה, גם ימימה אומרת שאין ייאוש:
מותר לשגות, לתקן, תמיד ניתנת לה האפשרות להוסיף חלקים מעצמה. עם רצון הרבה יותר חזקה.
אינה נחלשת מהשפעות חוץ. אין הפרזות והחסרות. לא מושפעת מהחוץ. נעה על נקי. אז הרצף הזה אינו נושא מאמצים נפשיים. אין בו ביזבוז כוחות הגוף גם. אין חילוף חומרים מואץ. אינו מעמיס על המערכת העצבית. יש חיסרון רב בכל חלקי המערכת. ספק יתר אינו תקין. מבינה, מוותרת, מגמישה-זה תקין.
ויתור יתר- זה מיותר. אל תתני חשיבות יתר למיותר הקיים.
תמצאי את חשיבות הטוב שבך.
כל הקטע הזה בעיניי המטרה שלו באמת להצביע על התקווה והדרך לתיקון. אם תתחילי בהאשמות עצמיות זה לא רק מיותר אלא לא תקין. מהמקום ההוא לא תמצאי את הדרך למעלה, אלא תהיי שקועה עד בוץ בכאב וחרטה. מה כן? כן להבין (את מה שעצר אותך,את העומס),לוותר (על המיותר, דעי שאת לא צריכה אותו יותר) ולהתגמש (זאת היכולת לנוע בתוך עצמך ללא פחד).
חשוב מאוד לא לחטט.
להכיר במיותר. לרשום. ולצאת מזה. לא לחטט.
שמעת? לא לחטט. את העבר השאירי במקומו. אין צורך לחזור ולקרוא ביומנים שלך מגיל 10. לא נותן לך כלום מלבד עצב, געגוע, חרטה. די, לא מעניין. וגם לא צריך להיתקע במה שתוקע אותך. הבנת מה הוא הדבר? יופי. שחררי. נקסט.
(עד כאן)
