"אחרי כל שירה מגיעה נפילה"

כן, ככה זה. עד הסוף הטוב שבו יירד אלינו שיר חדש לגמרי. אבל בינתיים, עם כל הכוח של השירה בחיינו, אי אפשר להימנע מהננפילה שבאה אחר כך. ובה אני נמצאת.
טוב לא לגמרי נפילה, אבל בטח שלא האורות שהייתי בהם. כל הזמן מנסה להחזיק במה שהיה, לא לאבד, לא לשכוח. אבל בינתיים מודעת כל הזמן לכמה שזה מתרחק ממני. שמרתי לי איים בחיי שבהם אוכל לחזור ולהתחבר לתחושות ההתעלות, הרוחניות, ושם יש לי שמחה גדולה. אבל מה עם יתר הזמן? המציאות, השגרה האפרורית, ההתמודדויות הקטנות ביומיום, החיכוך הזה עם אנשים שבו אני לפעמים חוששת, לפעמים מתרגזת, לפעמים סתם עייפה. למציאות הזו אני רוצה להכניס ת החלקים הרוחניים, הגבוהים. יודעת שהפיצול הזה לא עוזר לאף אחד מהצדדים. כל אחד רק מתגעגע לשני. אז מה עושים? יש בי עדיין מקום קטן של שקט אבל אני מרגישה שאני משקיעה כל כך הרבה מאמצים בלשמור עליו. ככה זה אמור להיות? כמו גוזל קטן שאני מגוננת עליו, אבל אז החוץ נתפס כמאיים, היציאה לעולם כפוגמת. לא כך אני רוצה, לא כך. מה לגבי כל מה שאמרתי על חיבור לאחר ואהבת ישראל וראיית נקודות הזכות? איפה זה? ובמיוחד מול הבעל היקר שלי שאני אוהבת. הוא לא מצליח להתחבר למה שאני עוברת, אומר שמרגיש רחוק ממני, מאויים על ידי החלומות שבהם אני משוטטת. אני רוצה להתקרב אליו אבל מפחדת שבכך אשים קץ על הגוזל, או על הקשר למקומות הרוחניים שגיליתי. לא רוצה לוותר עליהם, לא רוצה להסב לו צער. מנסה לקרב אותו, הוא מנסה לקרב אותי, אבל אנחנו בשני תדרים שונים. חשבתי שיהיה יותר פשוט. ה' עזור לי. למצוא ת דרכי הנכונה בסבך הזה. כמו שהלכנו ביחד לים והוא שר לי ואני רקדתי ופרשתי ידיים/כנפיים והוא צחק. ואחר כך נתן לי זמן להתבודדות שלי וחזרנו ביחד. זה היה טוב. הטוב הזה אפשרי. אנא ה'. שנמצא אחד את השני שוב מבלי לוותר האחד על עצמו.