יום שני, 31 בינואר 2011

היש הנמצא

קליטת היש הנמצא
(מסומן בצהוב המשפטים שחושבת שהבנתי. בכתב קטן ההבנות שלי על הקטע המסומן)
"משרת את הדיוק- קליטת היש הנמצא
מעומס, במקום היש, יש את האשליה של התפיסה.
כל ההפרזות גורמות לעירבובים, לטישטוש גבולות, לאי-סדר.
כאשר מצליחים לראות מה ישנו, מה כבר קיים, זה עוזר להגיע לדיוק עם עצמי. הבעייה היא שכאשר נמצאים בעומס, אז חושבים שרואים את היש ובעצם זו רק אשליה של הקיים באמת. כי ההפרזות של העומס גורמות לעירבוב וטישטוש.
 (סדר, חוקיות נמצאת, הקבוע שבחוקיות, זו לא חוקיות פשוטה, זה גם מדובר בתמורות, מה מתרחש באיזון החלקים ביניהם אז ברגע שמבינים שהתיחום קשור לסדר).
המילה סדר קשורה לחוקיות. זו החוקיות באיזשהו אופן למבנה.
באובדן תיחום יש אובדן ציר כח.
...עירבוב וטישטוש=אובדן תיחום=אובדן כוח. כלומר,האי-סדר מחליש. אולי גורם לתחושה של הצפה וחוסר שליטה.
כשלומדת מצטדקת מלהתקיים. לא נותנת אמון במחשבתה או מתיימרת היא מחסירה הרבה. לא מרגע ההצטדקות אלא מזיזה חלקים שלמים ממקומם.
מצטדקת מלהתקיים- ביטוי יפה בעיניי. מצטדקת על עצם קיומה,  נמנעת מקיומה המלא, מתרצת את אי-קיומה – כל זה בביטוי אחד בשבילי.
לא לתת אמון במחשבה שלי- מרגיש לי מוכר, ומתחבר לי למשהו קשה אבל עדיין לא מבינה עד הסוף..נראה לי קשור לרגעים שבהם למשל רוצה לעשות טוב ואז מפקפקת ברצון הטוב שלי. אבל בתוך ההקשר הזה לא נראה לי שזאת הכוונה, אלא יותר קשור לרגעים שבהם בגלל שלא מתקיימת באמת לא מקשיבה לקולות שעולים בי, הם נראים לא מספיק חשובים או בעלי נוכחות, ואני יותר דרוכה לקולות מבחוץ. מתמלאת מהדעות והמחשבות של האחרים במקום משלי.
וזה בטח קשור ל"מתיימרת" כי כשאין נוכחות פנימית חזקה – יש ריק- ונולדת התיימרות כדי להסתיר זאת, לפצות על כך.
כל זה יוצר החסרה משמעותית, לא נקודתית של רגע ההצטדקות, אלא החסרה שמשפיעה דינמית על כל המבנה הנפשי. "חלקים שלמים זזים ממקומם" (אמא'לה איזה פחד)- מה בדיוק קורה שם? אני חושבת שנוצרים מעגלים של הרס עצמי. כשיש פקפוק בעצמי מתחיל בוז עצמי, דימוי עצמי נמוך,  נסיון לפצות על כך, תחושת זיוף ואשמה על נסיון הפיצוי (שלעיתים בא על חשבון אחרים-ר' חלק של המתנגדים), מה שמגביר את תחושת הפקפוק וכו'. מעגל הרסני שרק הולך ומעמיק. (מזל שאין ייאוש בעולם כלל..)
או הנה, גם ימימה אומרת שאין ייאוש:
מותר לשגות, לתקן, תמיד ניתנת לה האפשרות להוסיף חלקים מעצמה. עם רצון הרבה יותר חזקה.
 אינה נחלשת מהשפעות חוץ. אין הפרזות והחסרות. לא מושפעת מהחוץ. נעה על נקי. אז הרצף הזה אינו נושא מאמצים נפשיים. אין בו ביזבוז כוחות הגוף גם. אין חילוף חומרים מואץ. אינו מעמיס על המערכת העצבית. יש חיסרון רב בכל חלקי המערכת. ספק יתר אינו תקין. מבינה, מוותרת, מגמישה-זה תקין.
ויתור יתר- זה מיותר. אל תתני חשיבות יתר למיותר הקיים.
תמצאי את חשיבות הטוב שבך.
כל הקטע הזה בעיניי המטרה שלו באמת להצביע על התקווה והדרך לתיקון. אם תתחילי בהאשמות עצמיות זה לא רק מיותר אלא לא תקין. מהמקום ההוא לא תמצאי את הדרך למעלה, אלא תהיי שקועה עד בוץ בכאב וחרטה. מה כן? כן להבין (את מה שעצר אותך,את העומס),לוותר (על המיותר, דעי שאת לא צריכה אותו יותר) ולהתגמש (זאת היכולת לנוע בתוך עצמך ללא פחד).
חשוב מאוד לא לחטט.
להכיר במיותר. לרשום. ולצאת מזה. לא לחטט.
שמעת? לא לחטט. את העבר השאירי במקומו. אין צורך לחזור ולקרוא ביומנים שלך מגיל 10. לא נותן לך כלום מלבד עצב, געגוע, חרטה. די, לא מעניין. וגם לא צריך להיתקע במה שתוקע אותך. הבנת מה הוא הדבר? יופי. שחררי. נקסט.

(עד כאן)

יום שישי, 28 בינואר 2011

פתח

לפני הפגישה אתמול אצל איתן שאלתי את עצמי בשביל מה ללכת. הרגשתי טוב ולא רציתי לקלקל את ההרגשה ובאמת לא חשבתי שיש משהו שחשוב לי לדבר עליו. ברור לי שיש את הנושאים המוכרים, אבל בסדר, איך מתחילים לגעת בהם שוב אחרי תקופה ארוכה כל-כך של טלטלות ושינויים?
כשנכנסתי לחדר והתיישבתי הוא שאל איך את מגיעה לכאן היום. אמרתי שעוברים עליי ימים שקטים וככה אני מגיעה. הוא אמר שהייתה לו מחשבה שעכשיו אפשר לחזור לעבוד. המחשבה הראשונה שקפצה לי הייתה (משום מה באנגלית): Okay! Lead the way! , מ שגרם לי לשאול בעידון" יש מצב שאולי אתה תוביל את זה?
הוא שאל למה ואמרתי שאני שמחה על המחשבה לחזור לעבוד אבל לא יודעת איפה להתחיל, זה רחוק ממני כרגע. הוא אמר בסדר אז אולי, בואי נחשוב רגע בשקט ונראה מה עולה. הוא גם הזכיר לי שפעם- פעם לפני כמה חודשים-לפני הכל אמרתי לו שאני רוצה שיהיה יותר ישיר איתי, שיגיד לי כל מה שהוא חושב. לא זכרתי את זה עד שלא הזכיר, אבל אמרתי לו שעכשיו זה נכון יותר מאי-פעם. שבאיזשהו מקום לקחתי את החופש שרציתי כדי לפתח חוסן (פנטזיה שלי על הפסקה מהטיפול).

ישבנו קצת בשקט.
הוא ניסה לשאול אותי קצת אם היו לי מחשבות בדרך וכו' אבל לא היה שום דבר.
שאלתי אותו בצורה ישירה –באופן שאינו אופייני לי כלל- אם יש משהו שהוא חשב עליו.
הוא אמר:" אני אגיד לך מה הייתה רכבת המחשבות שלי: חשבתי על הזוגיות שלך עם נ', חשבתי על ההריון והאובדן, על ההתמחות, על אמא שלך, על אבא שלך . שאלתי את עצמי אם זה שאת שואלת אותי את השאלות לא קשור ליחסים שלך איתו שבהם הוא מדבר ואת מקשיבה, מאפשרת לו להתבטא. אחר כך חשבתי על הנושא של החלומות. שאת חולמת הרבה, עוסקת בזה, אבל אף פעם כמעט לא מביאה לפה. שאלתי את עצמי האם זה קשור לאותה פגישה שבה פירשתי לך חלום באופן שהכעיסה אותך, אני זוכר את הפגישה ההיא כטראומטית אפילו, ומשום מה אני חושב שאולי זה קשור למיניות. לא יודע, אולי קשור למשהו שחווית וסגר אותך. חוץ מזה אני חושב עלינו. שמצד אחד יש לנו קשר חזק, את באה לכאן כבר כמה שנים, ואני רואה שזה חשוב לך. וגם מהצד שלי, את חשובה לי. אבל לצד זה אני מרגיש שיש משהו שאת לא מביאה לכאן, שיש בך משהו מאוד שומר, מרצה, מאופק, נזהר. ואני לא יודע מה זה, את חוששת ממה שאגלה? את לא סומכת עליי? לפעמים אני מרגיש שאת נזהרת עליי, שאת מפחדת שלא אעמוד בזה"
וואו. הייתי קצת בהלם מהשטף. לא מהדברים עצמם, כי הם סך הכל היו מוכרים לי, וגם דיברנו עליהם. אבל לשמוע את הכל ביחד, ברצף כזה..לא ידעתי מאיפה להתחיל.
צחקתי לאיזושהי אסוציאציה שעלתה בי ושיתפתי אותי על בחור שיצאתי איתו בניו-יורק ובאחת הפעמים, כבדרך אגב לאחר שאלה שגרתית שלו שפכתי את ליבי על הלבטים שלי לגבי הקשר. התגובה שלו אז הייתה זהה למה שהרגשתי עכשיו:"אוקיי..טוב ששאלתי!"
אז זהו. כמובן, שמכאן היו פרשנויות על האם אני חושבת שהוא גם רוצה לזרוק אותי כמו שאני בעצם זרקתי את הבחור..האמת שחשבתי שגם כאן בעצם לי יש לבטים לגבי הקשר שלנו והוא זה שרק מבטא אותם, אבל לא אמרתי את זה, מתוך צניעות כי אולי גם הוא צודק.
בכל מקרה, מה שעלה אחר כך היה מעניין בגלל שיצא שאמרתי לו שאני באמת לא סומכת עליו במאה אחוז גם כי חלק מהטעויות שלו בעבר היו קריטיות כשהרגשתי "אתה לא מאמין בי, אתה לא מאמין לי" וחוץ מזה שאני יודעת שאין לי שום סובלנות לשגיאות הכי קטנות שלו כמו מילה לא במקום או מבט לא נכון וכו'. זה מכעיס אותי, אבל אני לא מראה את הכעס במקום זאת אני נסגרת. באופן שהוא מרגיש. הוא שאל אותי האם אני מרגישה מספיק חזקה עכשיו כדי לדבר על מה שהיה, אולי לתקן, אם אפשרי.
אמרתי לו שזה כבר לא חשוב, שאני במקום אחר. שאני כבר לא רוצה אותו בתור כל-יכול אלא אני רואה אותו בתור בנאדם, ועכשיו המשימה שלי היא ליצור קשר עם הבנאדם שהוא. וזה שהוא שינה את התפקיד שלו בתפיסה שלי גורם לי להיות יותר מוחלת-חומלת. זאת עבודה שלי כבר כמה חודשים שברגע שמתעורר בי הכעס או הבוז כלפיו (כן מודה, אני נוראית) אז מייד לעורר את רגש החמלה שבי. זה קורה, זה עוזר. אני מרגישה אז איך ננשמת בי נשימה עמוקה ומשחררת את השליליות שלי. וזה עוזר לי להישאר פתוחה אליו.
הוא הרגיע אותי שזה לא מתנשא אלא "דווקא נחמד".
מרגישה שיש כאן פתח לשינוי. אבל צריך לשמור עליו כי היו בעבר פתחים שנסגרו. ביקשתי את עזרתו, שיעודד, שיישאל, אבל שלא ייעשה מכל דבר אישיו (כמו עם החלומות) זה רק סוגר אותי. יש את התהליך אצלי שמבשיל, ויש את העזרה שלו שאני צריכה בלהוציא מהכוח אל הפועל. מצד אחד שלא יהיה עדין מדיי כי זה יהיה לי שקוף מדיי ומצד שני שלא יינסה לדחוף אותי בשיכנועים זה גורם לי להתגוננות והתבצרות בעמדה שלי, גם כשאני מרגישה שכבר אני לא מאמינה לעצמי (ומה שהיה בפגישה הזאת בנושא החלומות היה דוגמא מצויינת לכך- לא פירטתי כאן- אבל ב"ה שהצלחתי לצאת מזה למרות שיצא שכאילו סתרתי את עצמי. לא אכפת לי כלל. העיקר לדבר אמת.)
וואי, לא פשוט איתי! אבל ברוך ה'. כאן עובדים.

יום חמישי, 27 בינואר 2011

היום הרגשתי אושר

כמה זה נדיר ביומיום..רגע אחד שבו הלב מתמלא שמחה ואז מציף את כל הגוף, ואני מפהקת בנינוחות, עייפות מתוקה ועיניי נעצמות ברכות. אושר כזה. להכירבו, לראות אותו, רק יותר משמח.
זה היה בשיעור של הרב שלי. לשמוע את הדברים המתוקים שנאמרו שם, להרגיש כזאת ברת מזל שאני חלק מהקבוצה האינטימית הזאת של אנשים שמחפשים את האמת שלהם, את הריפוי שלהם. אפילו עכשיו, מרגי לי כמו עונג שבת באמצע יום חול. וכל זה ממה? מלימוד. לא סקס, לא חבר'ה, לא סמים..סתם בגלל שעושה את הדבר שמדוייק לי, שטוב לי.
והיה לי כיף גדול בסוף השיעור שקלעתי למחשבה של הרב. זה מרגש כשזה קורה- שאתה מבקש לומר משהו וזה בדיוק המשפט שמישהו אחר עמד לזרוק לאוויר. תחושת חיבור כזאת. בכלל אני מרגישה חיבור עמוק עם הרב הזה כבר הרבה זמן. בטח נפגשנו בגילגול אחר. כמו שפעם רציתי נורא לספר חוויה שעברתי למישהו והוא בדיוק שלח לי אימייל אם יש לי משהו שאני רוצה לשתף בו שיישמח לשמוע. כיף.יש  אהבה בעולם. ורק צריכה להיזהר לא ליפול בכך למידת הגאווה. לא בגלל שמידת הגאווה נוראית באופן אובייקטיבי, מצוות וזה. אלא בגלל שזה יעשה לי רע, זה יגרום לי לאשמה וזיוף ובעקבות זאת עקמומיות הלב ואז עצב. בשביל מה? אני רוצה לשמור את הלב  שלי ישר. רוצה לבוא נקייה לעולם.

יום שני, 17 בינואר 2011

"אחרי כל שירה מגיעה נפילה"

כן, ככה זה. עד הסוף הטוב שבו יירד אלינו שיר חדש לגמרי. אבל בינתיים, עם כל הכוח של השירה בחיינו, אי אפשר להימנע מהננפילה שבאה אחר כך. ובה אני נמצאת.
טוב לא לגמרי נפילה, אבל בטח שלא האורות שהייתי בהם. כל הזמן מנסה להחזיק במה שהיה, לא לאבד, לא לשכוח. אבל בינתיים מודעת כל הזמן לכמה שזה מתרחק ממני. שמרתי לי איים בחיי שבהם אוכל לחזור ולהתחבר לתחושות ההתעלות, הרוחניות, ושם יש לי שמחה גדולה. אבל מה עם יתר הזמן? המציאות, השגרה האפרורית, ההתמודדויות הקטנות ביומיום, החיכוך הזה עם אנשים שבו אני לפעמים חוששת, לפעמים מתרגזת, לפעמים סתם עייפה. למציאות הזו אני רוצה להכניס ת החלקים הרוחניים, הגבוהים. יודעת שהפיצול הזה לא עוזר לאף אחד מהצדדים. כל אחד רק מתגעגע לשני. אז מה עושים? יש בי עדיין מקום קטן של שקט אבל אני מרגישה שאני משקיעה כל כך הרבה מאמצים בלשמור עליו. ככה זה אמור להיות? כמו גוזל קטן שאני מגוננת עליו, אבל אז החוץ נתפס כמאיים, היציאה לעולם כפוגמת. לא כך אני רוצה, לא כך. מה לגבי כל מה שאמרתי על חיבור לאחר ואהבת ישראל וראיית נקודות הזכות? איפה זה? ובמיוחד מול הבעל היקר שלי שאני אוהבת. הוא לא מצליח להתחבר למה שאני עוברת, אומר שמרגיש רחוק ממני, מאויים על ידי החלומות שבהם אני משוטטת. אני רוצה להתקרב אליו אבל מפחדת שבכך אשים קץ על הגוזל, או על הקשר למקומות הרוחניים שגיליתי. לא רוצה לוותר עליהם, לא רוצה להסב לו צער. מנסה לקרב אותו, הוא מנסה לקרב אותי, אבל אנחנו בשני תדרים שונים. חשבתי שיהיה יותר פשוט. ה' עזור לי. למצוא ת דרכי הנכונה בסבך הזה. כמו שהלכנו ביחד לים והוא שר לי ואני רקדתי ופרשתי ידיים/כנפיים והוא צחק. ואחר כך נתן לי זמן להתבודדות שלי וחזרנו ביחד. זה היה טוב. הטוב הזה אפשרי. אנא ה'. שנמצא אחד את השני שוב מבלי לוותר האחד על עצמו.                                                                       

יום שלישי, 11 בינואר 2011

אומן

מתנות מאומן, שלא רוצה לאבד:
- הבנה שאנחנו לא מבינים כלום. מעלינו יש עולמות עליונים מורכבים מאוד, והפרספקטיבה שלנו היא כמו של נמלה.
-כוחה של תפילה, כוחה של התבודדות, כוחה של שיחה עם ה'.
- אהבת ישראל- כל אחד הוא פלא. אהבת ארץ ישראל- יקרה, מופלאה.
-יש בתוכי קול אמיתי, אפשר וצריך להקשיב רק לו. כשעולים זיופים לא להתפשר עליהם. לבקש מה' את הקול האמיתי.
-לא לפחד לתת, לא לפחד להתקרב ולאהוב- זה תמיד יתקבל בברכה, בשמחה. ואם לא-לא. (ר' סעיף קודם- להיות אמיתית, נוכחת).
-לא איכפת לי כלל מה חושבים. העיקר להיות אמיתית עם עצמי.
-להרעיף טוב.
-השלמה עם הגיל שלי
-ראיית נקודת הזכות שבכל אדם וגם בעצמי
-כיסופים לגאולה, קירוב הגאולה
-הכרת הטוב, ה' אוהב אותי!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אומן פתח לי כל כך הרבה דברים, ר' נחמן טיפל בנפשי, במיוחד בחלק של האשמה. ירדה ממני אבן ענקית.
אל לי לשכוח את זה. איך לפני ואיך עכשיו. אני נקייה מאשמה. "אני נהר שמטהר מכל הכתמים" (ר' נחמן).
ברור, יש עוד עצב, ויש עבודה (היא רק מתחילה) אבל נדמה לי שר' נחמן תיקן לי את המנוע, כדי שאוכל להתחיל לנוע.
הלוואי שיתקבלו כל משאלותינו לטובה. ושה' יזכור לנו את רצוננו הטוב, שכל מה שאנו רוצים זה להתקרב ולשמוח בה' יתברך (ובאמת שמגלה מעט מעט מהאור זה אושר גדול, בחינת גן עדן).

יום רביעי, 5 בינואר 2011

אחותי ואני

אחותי ואני לא דיברנו אולי חודשיים. המון זמן.
נפגשנו עכשיו. ודיברנו.

אני לא יודעת מה לעשות עם כל מה ששמעתי. לא יודעת לאן לקחת את הבושה, את היגון.
איך יכולתי לטעות כל כך? איך? איך מחזירים לאחור שנים אבודות. 27 שנים אבודות. מי יחזיר לנו?
איך בכלל מתחילים להתאבל על דבר כזה?
יש לה הרבה האשמות כלפיי. אני מניחה שהיא צודקת. אני יכולה להתגונן (כפי שעשיתי) ולומר שחלק מזה אשמתה, ושגם לי היו הקשיים שלי..אבל הנקודה התחתונה היא שאני לא עשיתי מספיק כדי להתקרב אליה, כדי לברר מה קורה איתה. יותר מכך, היא אומרת שהרחקתי אותה. היא מתארת מבט שלי שמשתק אותה, מכבה אותה. כואב ומבייש כל כך לשמוע את אחותי הקטנה מתארת מצבים שבהם הכאבתי לה כל כך.
כשהמצד שלי אני יודעת שכל מה שאי פעם רציתי זה את הקירבה שלה, האהבה שלה, את ההערכה שלה כלפיי.
היא צחקה כשאמרתי הערכה. היא אמרה- זה נראה לי כזאת פריבליגיה. לא העזתי לחשוב שיש סיכוי שתעריכי אותי, רק רצתי שלא תשנאי אותי כל כך , קיוויתי רק שתרחמי עליי.
מה? שארחם עלייך? זעקתי בתוך תוכי. איזה מין אחות נוראית הייתי שאחותי רק קיוותה שאגלה כלפיה רחמים?
ובינתיים- מטפלת בילדים ומבוגרים, מפגינה חום, אמפתיה, דאגה כלפי כל העולם. כשכל הזמן יש לי אחות שמרגישה שאני אף פעם לא שם בשבילה. שמעולם לא הייתי שם בשבילה .
כואב כל כך. מפוספס כל כך.
אני מצידי רק רציתי שתספר לי מה קורה איתה אבל הרגשתי שהיא חוסמת. והיא מצידה כל כך רצתה שאשאל אותה מה על החיים שלה אבל חשה שאין לי זמן, שאין לי רצון לדעת.
אלוהים. איך אוכל לכפר?
היא אומרת שהיתה מתקשרת, בודדה, רוצה לספר לי משהו- ואני הייתי עונה:"כן, מה? את צריכה משהו?" ונכון שהייתי כל כך עסוקה, נכון. נכון. חרא. נכון. (זה היה שווה את זה?!?!?) אבל למה אחותי היתה צריכה אותי ולא הייתי שם בשבילה?
אילו רק ידעתי. הרי שבאמת זה הדבר היחיד שעושה לי טוב- לדבר איתה.
כמה דמעות בכיתי עליה, אילו רק ידעה (לא סיפרתי). איך אחרי כל שיחה קרה שלנו נשכבתי במיטה, מדוכאת, בוכה. ונ' היה בא לעודד אותי.
יופי לך. אבל לה לא היה בעל או חבר לדבר איתו. היא הייתה לבד. ואת לא היית אחות גדולה בשבילה.
תמיד הרגשתי שאין לי זכות. שהיא הרבה יותר חכמה ממני, נבונה ואחראית וצודקת. אלוהים, כל כך צודקת.
ואני הייתי תמיד חלשה, ומלאת אשמה, הגנתית, עלובה לעומתה.
והיא חיפשה אותי? ("תמיד חיפשתי רק את קירבתך. אף פעם לא את אבא ואמא, רק אותך")
אלוהים, האשמה. מה אעשה איתה?
סלחי לי אחותי, סלחי לי.