פגישה לא מאוד מוצלחת...ואולי דווקא כן, תלוי איך מסתכלים על זה.
בכל מקרה פגענו ונפגענו. ככה לפחות זה נראה מהצד שלי.
סיפרתי לו שאני מתחילה להיפרד גם ממסגרות נוספות שאני עובדת בהם. שיתפתי בתובנה שלי שבעת העזיבה הדבר היחיד שחשוב לי לדעת זה האם נגעתי, האם נוצר קשר ישיר ואמיתי, האם הייתה אינטימיות. ושאם התשובה היא כן אז דווקא הפרידה יותר קלה- כי משהו משמעותי היה כאן. ואם התשובה היא לא אז העזיבה מותירה את טעמה המר של ההחמצה ומפגישה אותנו עם המוגבלות שלנו. הוספתי שזו הייתה הבנה מפתיעה כי תמיד בעבודה שמרתי על דיסטנס, גבולות וכ', חששתי להתערבב. ופתאום מבינה שהכמיהה הכי גדולה שלי הייתה לגעת רק שבאמת לא פחדתי לעשות זאת מבלי להימחק, להתערבב או אולי פחדתי מדחייה. לעומת זאת על הקלינית תמיד חשבתי כמקום שבו אפשר לגעת, לתת לנשמות להפגש, והחדר הוא זה ששומר ומאפשר. שם, כנראה כך הרגשתי, אוכל להגיע למה שאני רוצה באמת. היום אני מבינה שאם זה הרצון שלי, אני יכולה לעשות זאת גם במקומות אחרים (רק עליי להתגבר בדרך על כמה שדים).
טוב, הוא לקח את זה למקום שלנו, ושאל האם מה שאני אומרת זה שאני לא רק רוצה לדעת מה אני משאירה אצלו אלא גם שואלת עצמי מה הוא השאיר אצלי. לא כל כך הסכמתי עם זה. הסבתי את תשומת ליבו לכך שעלינו לרכבת. רכבת הפרידה.
והוא שאל: האם את מזכירה שלמרות שיש עוד הרבה תחנות בדרך גם התחנה הסופית מתקרבת? אמרתי שיותר מכך, אני מרגישה שהיינו ברציף והתלבטנו אם לעלות על הרכבת, ובינתיים אנחנו כבר עליה, בלי ששמנו לב.
ואח"כ שאל
אם כן מה את לוקחת מכאן? או משהו כזה. אני באמת לא יכולה להגיד בוודאות איך בדיוק נוסחת השאלה כי איך שהיא התחילה שמעתי גם צרימה באוזניי (שאון צפירת הרכבת ושקשוקה על המסילה?) ודמעות פרצו מעיניי. ביקשתי שיאט את הקצב. "זה מהר לי מדיי" לחשתי בחוסר כוחות. הוא לא הרגיש עד כמה זה היה לי קשה. והוסיף לדבר על החשיבות של אמירת מילות פרידה לא בפגישה האחרונה אלא לפני כן "כי אחרי זה נזכרים בעוד הרבה דברים" ועוד אמר שהרבה פעמים האנשים שנפרדים מהם ממשיכים איתנו, ביחסי אובייקט ולא בחיים האמיתיים. והם עוד כאן. "האם יש לך אנשים כאלה? שמתו והם איתנו כאן בחדר?" זה היה כבר יותר מדיי בשבילי. הרי רק שבוע שעבר הייתי בלוויה של קרובת משפה, והשנה איבדתי דודה יקרה- שכל הזמן איתי- וגם ---
זה יותר מדיי מהר, יותר מדיי מוחשי. האם הוא קולט את מה שהוא אומר? האם הוא לא מבין עד כמה הפרידות זה דבר שקשה לי? אפילו מקבוצת הדרכה אני מתפרקת בפגישה האחרונה. קל וחומר טיפול של 7 שנים. זה משהו שאני לא יכולה לעכל בכלל ואני כבר צריכה לסכם אותו? כאן כבר התפרצתי ועם יד מגוננת שמסמלת עצור, תתרחק, אמרתי "אתה לוחץ מדיי".
זה כבר קרה בעבר. זה משהו שלו, שהוא לוחץ קצת אפילו שאני מביעה התנגדות. ואני בד"כ לא אומרת כלום. או מנסה להגמיש משהו בתוכי, משתמשת ממש בחמלה ומרגישה איך כמעט פיזית אני עושה מקום בגוף שלי גם לדבר הזה שאיני יכולה לשמוע כרגע. ולפעמים אני מתקשחת, והופכת תוקפנית, עוקצת.
הפעם אולי לראשונה אמרתי. אבל גם תקפתי. הוא הרגיש בכך ושאל מדוע אני תוקפנית כלפיו. אולי כפי שהציע כי הרגשתי את מה שהיה כתוקפני כלפיי. כי כשדיבר היה משועשע, וצחק. הוא אמר שהוא כבר שמע את זה, שהוא רץ לתוך פרידות, ושזה בגלל שהוא אוהב פרידות.
חיוך אירוני התפשט בי. זה ממש הרגיש לי מאני. אמרתי אולי אתה רץ אליהן דווקא כי זה קשה לך. הרי גם לך לקח זמן עד שהיית מוכן שאני אעזוב. הוא אמר: אני לא מכחיש שזה קשה. אני לא נהנה ממוות. זה גם קשה וגם אני אוהב, כי זה מאפשר משהו אחר. פעם הייתי כמוך וזה עבר לי.
הכל הרגיש לי מתנשא מדיי, לא אמיתי מדיי, ובעיקר לא רגיש לאיפה שאני נמצאת.
שתקתי. וכשמשיך לדבר אמרתי אני פשוט לא מאמינה לך. מצטערת, לא קונה את זה.
נראה לי שהוא היה קצת בשוק. הוא אמר מאכזב לשמוע שאחרי כל השנים האלה את לא מאמינה לי. אמרתי אתה צריך לשמוח שאני יכולה לומר את זה. הוא אמר אני שמח וגם מאוכזב.
אולי נפגעת כי את חושבת שאני אומר שכיף לי להיפרד ממך. לא, אני יודעת שלא כיף לך להיפרד ממני. ודווקא בגלל זה אני לא מבינה מה אתה אומר.
זה היה לא נעים לשנינו, הוא סיכם. אני רצתי מהר מדיי בשבילך, ואילו את בלמת את התנועה שהייתי בה. כי אנחנו שונים, אבל הנה אנחנו בודקים איך להתקדם נכון עבורך. ונמצא את הדרך. אולי את לא מוכנה עדיין לשמוע גם איפה אני. אולי צריך לעבור את זה רק מהצד שלך.
זה היה לי קצת חבל לחשוב את זה, ואני לא יודעת אם זה נכון. אני רק יודעת, ועל זה חזרתי שוב ושוב: זה פשוט עושה את זה מציאותי מדיי.
אולי אני צריכה לדבר קודם על פרידה באופן כללי, אולי אני צריכה לדבר על פרידות קודמות (יותר נכון ניתוקים) אולי אני צריכה שנסקור את האירועים שהיו בחיים שלי בזמן הטיפול. ורק אח"כ להגיע לדבר עלינו, על המשמעות של הפרידה הזו, על מה שהוא היה בשבילי, ואולי על מה הייתי בשבילו.
ואולי אין זמן בשביל כל זה? אולי פגע בי אפילו שכשנכנסתי הוא אמר שרק אחרי שהתיישבתי נזכר שאנחנו נפרדים. כאשר אותי זה מלווה כל הזמן. אולי שם כבר נוצר הסדק. ואולי זה שכל הזמן הזה היה בכיס מעילי שיר שכתבתי וחשבתי להקריא ופתאום זה לא התאים כי היה נשמע שהוא במקום אחר ממני.
אצלי, כשהיד פתוחה ואצבעות גם פגיעה קלה תסגור אותה לאגרוף, או כמו שאומרת זלדה אהובתי: "כי אצלי מדי צער ננעלים היכלות"
