אלוהים יקר,
אלוהי הרחמים והסליחות, אלוהי האהבות והתקוות, אלוהיי
אנא עשה
שלא אקנא.
רק אתה יכול לרפא אותי מהמחלה הזו, מהמחשבות האובססיביות, מהרעל והמרירות
מכל המה היה אילו, מכל הלמה לא אני, מכל הלמה דווקא היא,
מכל תחושות החוסר, מכל רגשות האין,
מכל הקטנוניות, מכל ההתחשבנויות
אלוהים, כמה שזה שורף. כמה שזה צורב
כמה שזה מקפיא את הלב
כמה שזה קשה
לעמוד מול כל האושר והעושר הזה
הכבוד וההדר והממלכה
של אחותי הכמעט תאומה
זה לא שאת לא רוצה בשמחתה
זה לא שאת לא רוצה באושרה
זה רק שפתאום את מבינה
אם היא יכלה, אם היא קיבלה
גם את יכולת, לכאורה
ואז את שואלת: אז למה היא, משתינו, נבחרה?
את יודעת, זה ברור לך.
רציונלית הכל מובן.
ואין שום דבר שלה, שבה על חשבונך.
לא מאומה, אף לא שערה ממה שיש לה
נלקח ממך.
ואף על פי כן.
אלוהים, זה כואב.
כי מה שאת למעשה רוצה לומר
כי מה שבאמת מתחת להכל רוטט
זאת המחשבה:
אלוהים, אז אותה אתה יותר אוהב?
