שינוי

ליל חמישי. חלום שמיהרתי לנסות לזכור עם בוא הבוקר, מרגישה שהוא חשוב לטיפול.
אני בקליניקה אצל איתן. אבל זה לא המקום האמיתי אלא אחר. נמצא במרתף/קומה תת-קרקעית. במסדרון ארוך נפתחת דלת.החדר מרובע, עם הרבה רהיטים וחפצי נוי שאני מבחינה בהם לראשונה. אנחנו מדברים. אבל זה דיבור אחר, חופשי יותר, אישי יותר. מה נאמר שם? לא זוכרת בדיוק. אבל אז מגיעה סוף הפגישה. אני יוצאת. איתן יוצא כמה דקות אחריי למשרדו למעלה. אני מרגישה שהשארתי בלאגן בחדר. אני חושבת שאולי אפילו שכחתי שם משהו. אני חוזרת, פותחת את הדלת בזהירות, שומעת את הצעדים של איתן מלמעלה. החדר באמת מבולגן, כל מיני דברים שלי מפוזרים ואני לא מצליחה לאסוף אותם. המיטה הרחבה (לא הייתה קודם) אמנם מסודרת. אבל כשאני נחפזת אני מבלגנת גם אותה. אני שומעת את הצעדים של איתן חוזרים, אני קצת נבוכה. הוא נכנס ואני מסבירה שהרגשתי שהשארתי בלאגן ולא היה לי נעים מהמטופלים אחריי. הוא אומר: אז מה? קצת בלאגן לא נורא. את חושבת שהמקום הזה מושלם? הנה תראי איך הטיח מתקלף כאן, וכו'.. ואז גם אומר- אשתי גרה כאן בהמשך המסדרון, ופעם בשבוע היא מסדרת וזה מספיק.
אני לא רוצה לשמוע את זה, זה טיפה יותר מדיי אינפורמציה בשבילי. אבל אני מעריכה את הרצון הטוב לנרמל לי. וגם-ואולי לזה התכוונתי בכותרת "שינוי"- הקירבה החדשה הזאת אפילו נעימה לי.

חלום מיקס

טוב, ליל רביעי הוא כנראה הלילה של החלומות. למה? כי אני בד"כ רואה עם נ' סרטים מוטרפים וגם כי ביום חמישי בבוקר אני לא קמה מוקדם לעבודה..וגם יש את איתן!
קרעים:
אני טסה לאנשהו, מקום במזרח. שדה התעופה כבר הופך להיות השוק המרכזי, אני מודדת צעיפים. מנסה לחשב את המחיר. התיק שלי מונח בקירבת מקום, אני יודעת שזה לא אחראי וא]שר לגנוב אותו כל רגע. פתום מגיעה מישהי, בלונדינית, עם תלתלים דקים צרובים משמש. היא אומרת לי: את זה תבקשי מחברה שתכרוך לך מסביב לראש זה יהיה ממש יפה. אני אומרת בנימוס לא תודה... חושבת לעצמי שאין לי שום חברה בעולם שיודעת לכרוך מטפחות. היא אומרת בואי אני אראה לך. היא באה מאחוריי ושמה את זה על ראשי. היא אומרת כמה זה יפה לך! הירוק! השיער שלה מבצבץ מאחוריי, אננחנונ כמו דמות אחת. אני אומרת- לך זה יפה. כלומר זה יפה לי רק כי היא לידי. היא מחמיאה לשיערי (כמה זמן לא החמיאו לי עליו...אני חושבת בכאב על הנפח שהיה פעם). אנחנו צוחקות (א' האם זו את?).

קרע נוסף: חוזרים מהמזרח. ד' חברתי איתי. עוצרות בבית של מכרה שלישית. להתקלח ולהתארגן .תחושת אי-נוחות שלי. אני רוצה לספר שגם להורים שלי יש בת יפה ואנחנו משפחה יפה וחמה. לא ררק אצלכם. קשה לי להרגיש חייבת, מייד תחושת נחיתות.
אנחנו יוצאים. אני שכחתי משהו (לא באמת, רק רציתי לוודא שניקיתי אחרי). ד' מתקדמת. בגללי אנחנו מפספסות את האוטובוס.  אני אומרת אוי לא...היא אומרת נו, מה חשבת. כלומר, לא קונה את ההצגות שלך- ידעת שנפספס ולא היה לך איכפת. נכון.

קרע אחרון: אני עם ע' ומשפחתה. אחיינית מקסימה. אני אומרת לה בואי אני אתן לך נשיקה. ע' לידי אומרת עליה דברים לא מחמיאים שהיא כאילו לא מבינה (לא זוכרת מה..וחבל) אני אומרת לה: תקשיבי טוב. מי יפה? מי מתוקה? מי חכמה?
ע' אומרת לי שהיא לא בעד השיטה שלי- ילדה לא צריכה לקבל מחמאות, היא הופכת להית עסוקה בעצמה יותר מדיי. צריך לתת לה לגדול פרא. אני אומרת לא- ילד זקוק להתפעלות כמו למים. צריך לתת בלי להתקמצן, מה ייקרה?

אני הילדה? אני צמאה להתפעלות? אני מבקשת לחזור לתקופת התמימות ולקבל שום עוד חיזוקים שאולי יוציאו ממני את הדימוי העצמי הפגוע?
א' היא האלטר-אגו שלי. היא כל מה שאני לא, אבל כל מה שאני באמת בתוך תוכי.
אני מתגעגעת אלייך ילדה שלי.

החיים שלי בכאילו

כמה אהבתי את הסדרה הזאת. הייתי נערה מתבגרת בארה"ב. לא ממש מחוברת למה שקורה, חיה בבועה. הסדרה הזאת, עם הכוכבת שלה קלייר דאנסט עזרה לי להרגיש שלחיות בבועה זה לגמרי בסדר, כי בסוף החיים נכנסים פנימה והם לגמרי כמו שחלמת אותם.
טוב, אבל אני מניחה שלא לשם חתרתי כשבחרתי את הכותרת הזו (היא בחרה אותי). אלא לתחושה שיש לי בזמן האחרון של חיים לא ממש מנוצלים. חיים על קו תפר.
היום למשל, חזרתי מהעבודה באחת וחצי (!). אכלתי, ישנתי, ראיתי מאסטר שף...לא שלא היה לי מה לעשות (לכתןב אבחונים!!!) אבל למי יש כח? מצד שני אני לא יוצאת, לא נפגשת, לא מסתובבת. ככה, עם הכאילו שלי. הבעל חוזר הבייתה. חיבוקים, נישוקים, קישקושים. וזהו. כל אחד חזרה לתחומי העניין הלא מגוונים שלו.
בסדר, אני קצת חולה. אבל זה לא תירוץ.
לדעתי אני צריכה לצאת כל יום.
אני חא עובדת הרבה אבל לא עושה כלום עם הזמן שפנוי לי.
ופיניתי אותו בכוונה כדי שאוכל לעשות דברים!
כמו מה.....
כמו לשבת עם חברה לכוס קפה
ללכת לשיעורים מעניינים ביהדות
להתעמל
לקרוא ספרות קלינית
לפתוח כיוונים חדשים בעבודה הנוכחית
לקרוא שירה
לכתוב יותר

לא הרבה מזה קורה.
למה?
למה השאיבה הזאת לתוך הריק? לטלוויזיה, סדרות, ידיעות מיותרות באינטרנט, בפייסבוק..

די, זה לא מה שעושה לי טוב.

חלום ליל קיץ-חורף

כותבת מהר לפני שקרעי הלום האחרון ינתקו ממני...

ק' חזר לחיי. זה קורה בזמן שנ' לא שם.
מתחיל בשיחת טלפון. שאלום. הוא מתרפק עליי בקול הכי חם וחתולי שלו. הופתעתי, הרי את המספר לא זיהיתי כי מחקתי את שמו מרשימת הטלפונים. בוא נודה: הופתעתי ושמחתי. שלום לך. המשחק התחיל. התקשרתי כדי שתגידי לי מזל טוב. את זוכרת שזה היומולדת שלי. ברור, שיקרתי. מזל טוב. מה עוד קורה, מה חדש..
תמיד זה כך איתו. בתחילת השיחה אני שולטת. קרירה, מתחכמת, מתנשאת. בשלב מסויים אני נופלת. בגלל הקול, בגלל הקסם האישי, הצחוק שחלקו על חשבוני. מפיל אותי במלכודות דבש קטנות. תמיד הוא ידע איך לעשות את זה.
טוב, נפתחת לאיטי. הוא בטח רוצה לדעת אם כבר יש לי ילדים. או לחלופין אם אני עדיין נשואה. המחשבות טסות לי בראש. בא לי להגיד לו ישירות: טוב בוא נגיע לנקודה שלשמה התקשרת: לא, אין לי ילדים. ולא, עדיין לא התגרשתי.
אבל אני לא אומרת את זה כי אז זה יסגיר את המצב שלי. למה לבחור במילה התגרשתי? זה אומר משהו לא? עצם זה שאני מסוגלת להעלות אותה על דל שפתיי אומר שמשהו פה לא יציב?
 כל זה תוך כדי חלום כמובן. לא זוכרת מה נאמר בסוף, איך התגלגל..מה שברור הוא שהתגלגל כפי שהוא יודע איך. כי בקטע הבא של החלום הוא בא לבקר אותי בביתי. אני גרה בבית כפרי מתוק, עם גינה ובריכה טבעית. אנחנו מקשקשים, מפלרטטים. ואני כל הזמן יודעת שהיצור היפה והמלאכי הזה הגיע רק כדי לעשות את הדבר היחיד שהוא יודע לעשות בחיי: להרוס אותם.
כך היה תמיד. הייתי בונה משהו, מתאהבת, מתחילה משהו. ואז טלפון- ק' על הקו. קול חם וחתולי. קרירה בהתחלה, נופלת מהר. נפגשים, מתקרבים, מתרחק, נעלם. ואני שוב מתחילה מחדש. אבל הוא תמיד שם ברקע. לא נותן לי ממש לשכוח. שולח הודעת טקטסט עם שיר שכתב לי. משאיר הודעה שחשב עליי בהופעה של אמש. אני כבר בשלי- מרוכזת במשהו אחר, במישהו אחר. אבל ברגע שירגיש בכך הוא שוב יופיע, במלוא חתוליתו והדרו.
היה לו חוש מיוחד לזה.
פעם אחת, אחרי עוד פרידה פתאומית וכואבת ממנו (לרוב אני זאת שניסיתי לחתוך, אבל הוא זה ידע טוב מאוד איך להוביל אותי לנקודה שבה אני רציתי לעזוב, כך שזה לא שינה) הלכתי להילר. הרגשתי שכדי לחיות, ולהמשיך הלאה אני חייבת לנתק אותו סופית. הוא אמר לי בקול הכי חמור ורציני שיכל לגייס:"את לא יודעת שזה לא חוקי?" מה?  שאלתי בבהלה. "לצאת עם קטינים!" לרגע נדרכתי, על מה לעזעזל הוא מדבר?? ואז זה נקלט. כל כך נכון. ק' הוא קטין. ילד קטן. מה אני עושה איתו. האפקט של הבהלה היה כל כך חזק ששם זה נגמר. נגמר הכוח שלו עליי. היו עוד כמה אינטראקציות אבל הוא פשוט איבד מכוחו.
ובחזרה לחלום..מתישהו הופיע הבעל. זוכרת שניסיתי להסוות את מבוכתי ואת האירוע. לא שקרה משהו. אבל לא רציתי שיחשוב שקרה...
זהו. אלו הזכרונות מהחלום-חיים שלי בלילה חם וגשום, ליל קייץ-חורף נדיר.