זאת השאלה שעלתה היום בטיפול.
אני אמרתי שלא. שמעצם ההגדרה שלו גן עדן זה מקום שלא רוצים לעזוב. שאין סיבה לעזוב. יש שם הכל. טוב שם, נעים, כיף, קליל, חם, מיטיב....לרצות לעזוב את גן עדן זה כמעט אוקסימורון. האדם גורש מגן עדן.
אה, אמר איתן. אבח הוא היה צריך לעשות משהו כדי להיות מגורש, הוא עשה בחירה. אולי לא מודעת, אולי טעות קטנה, אבל שהובילה למה שרצה באמת. להשתחרר מגן עדן.
יום אחד אוכל להיות מסוגלת לענות על השאלה למה שהאדם ירצה להשתחרר מגן עדן, אפילו רק בלא מודע שלו. אני עדיין לא מסוגלת. כרגע כל מה שאני יכולה לומר זה שלהמשיך להאמין בגן עדן שאני מאמינה בו- לא טוב לי.
וכרגע אני גם יכולה לומר שזה לא טוב לי רק מפני שאני לא יכולה להישאר שם כל הזמן. עשיתי את "הטעות" הלא מודעת שלי. אכלתי מעץ הדעת. התחתנתי.
כי גן עדן שלי הוא המשפחה שלי. החמישייה המופלאה הזאת. להיות איתם זה להיות בתוך מתיקות אינסופית.
הבעייה היא שבכל פעם מחדש מגיע הרגע שבו אני צריכה לעזוב. מגורשת בחזרה למציאות, לחיים, נקרעת באחת מתוך הזוהר הזה. מרגישה את תחושת הגלות בכל פעם שהם עושים משהו ביחד ואני לא שם. אם כל ארוחת שבת עם המשפחה שלי היא גן עדן, אז כל פעם שצריך ללכת למשפחה של בעלי היא התרסקות. הטלטלה הזו היא שקשה.
גן עדן לכשעצמו הוא גן עדן.
אבל האומנם?
כי אם כן אז למה הייתי צריכה לעשות את הטעות שתגרש אותי משם?
יש מחשבה שאומרת: אבל אם הנישואים שלך היו יותר קלים אולי לא היית מרגישה כזה קושי להיפרד מהמשפחה שלך. אולי אז כל החיים שלך היו מתיקות אינסופית.
אבל אז אני נזכרת בחבר הרציני הקודם שלי. נניח ששמו דיויד.
הוא עשה עלייה לארץ בעקבותיי. נפגשנו, התאהבנו. הוא עזב הכל ובא.
כל עוד הוא הסכים להיסחף איתי לגן עדן שלי הכל היה בסדר. הוא היה כמו אח לי. מבחינות רבות, אבל גם מבחינת ההתמזגות עם המשפחה שלי. הרי לא הייתה לו כאן משפחה משלו... אבל ברגע שהתחילו להיות ניצני פרידה- כשרצה לעשות שבתות בת"א, כשהתחילך להטיל עוררין על המושלמות שלהם...אז התחילו הסדקים. והפרידה לא איחרה לבוא.
הוא רצה לחזור לכמה שנים לחו"ל, ללימודים. המחשבה על לעזוב את המשפחה שלי הייתה בלתי נסבלת עבורי. נקרעתי. אבל בדיעבד הוא כנראה הבין שכדי לחיות איתי באמת צריך להתרחק מהם. נפרדנו וחזרנו ונפרדנו וחזרנו..הגענו לאיזושהי פשרה שניסע למספר שנים מוקצב. הקטע ההזוי היה שאחרי שהחלטתי כן לנסוע איתו, המשפחה שלי קיבלה הצעה לנסוע לאותו מקום בדיוק, בשליחות....לעולם לא אשכח את תחושת האושר האינסופית שלי, ומנגד את האכזבה הלא מוסתרת שלו. .לא הבנתי אז למה. למה האכזבה?
אני זוכרת שבתוך ההתלבטויות שלי עלתה בי המחשבה שאם כל כך קשה לי להיות איתו ובלי המשפחה שלי - כנראה שהיחסים האלה לא טובים. היום אני מבינה שזה שטויות. כי אותו סיפור חוזר עם אהוב אחר שלי. בעלי, שנלחם על ההפרדה הזאת. גם הוא חש שאחרת אין לנו סיכוי....הנפילה מהאולימפיס בכל נסיעה שלנו חזרה הבייתה מההורים שלי..לא יכולה להיות בריאה.
לא בריאה ליחסים שלנו.
ובקרוב אבין- כמה לא טובה לי.
אבל אני עדיין לא שם.
למרות שבעצם העלאת השאלה שבכותרת, הפרידה כבר החלה. הבועה נסדקה.
כנראה שבכל זאת אני רוצה לגדול.
אני אמרתי שלא. שמעצם ההגדרה שלו גן עדן זה מקום שלא רוצים לעזוב. שאין סיבה לעזוב. יש שם הכל. טוב שם, נעים, כיף, קליל, חם, מיטיב....לרצות לעזוב את גן עדן זה כמעט אוקסימורון. האדם גורש מגן עדן.
אה, אמר איתן. אבח הוא היה צריך לעשות משהו כדי להיות מגורש, הוא עשה בחירה. אולי לא מודעת, אולי טעות קטנה, אבל שהובילה למה שרצה באמת. להשתחרר מגן עדן.
יום אחד אוכל להיות מסוגלת לענות על השאלה למה שהאדם ירצה להשתחרר מגן עדן, אפילו רק בלא מודע שלו. אני עדיין לא מסוגלת. כרגע כל מה שאני יכולה לומר זה שלהמשיך להאמין בגן עדן שאני מאמינה בו- לא טוב לי.
וכרגע אני גם יכולה לומר שזה לא טוב לי רק מפני שאני לא יכולה להישאר שם כל הזמן. עשיתי את "הטעות" הלא מודעת שלי. אכלתי מעץ הדעת. התחתנתי.
כי גן עדן שלי הוא המשפחה שלי. החמישייה המופלאה הזאת. להיות איתם זה להיות בתוך מתיקות אינסופית.
הבעייה היא שבכל פעם מחדש מגיע הרגע שבו אני צריכה לעזוב. מגורשת בחזרה למציאות, לחיים, נקרעת באחת מתוך הזוהר הזה. מרגישה את תחושת הגלות בכל פעם שהם עושים משהו ביחד ואני לא שם. אם כל ארוחת שבת עם המשפחה שלי היא גן עדן, אז כל פעם שצריך ללכת למשפחה של בעלי היא התרסקות. הטלטלה הזו היא שקשה.
גן עדן לכשעצמו הוא גן עדן.
אבל האומנם?
כי אם כן אז למה הייתי צריכה לעשות את הטעות שתגרש אותי משם?
יש מחשבה שאומרת: אבל אם הנישואים שלך היו יותר קלים אולי לא היית מרגישה כזה קושי להיפרד מהמשפחה שלך. אולי אז כל החיים שלך היו מתיקות אינסופית.
אבל אז אני נזכרת בחבר הרציני הקודם שלי. נניח ששמו דיויד.
הוא עשה עלייה לארץ בעקבותיי. נפגשנו, התאהבנו. הוא עזב הכל ובא.
כל עוד הוא הסכים להיסחף איתי לגן עדן שלי הכל היה בסדר. הוא היה כמו אח לי. מבחינות רבות, אבל גם מבחינת ההתמזגות עם המשפחה שלי. הרי לא הייתה לו כאן משפחה משלו... אבל ברגע שהתחילו להיות ניצני פרידה- כשרצה לעשות שבתות בת"א, כשהתחילך להטיל עוררין על המושלמות שלהם...אז התחילו הסדקים. והפרידה לא איחרה לבוא.
הוא רצה לחזור לכמה שנים לחו"ל, ללימודים. המחשבה על לעזוב את המשפחה שלי הייתה בלתי נסבלת עבורי. נקרעתי. אבל בדיעבד הוא כנראה הבין שכדי לחיות איתי באמת צריך להתרחק מהם. נפרדנו וחזרנו ונפרדנו וחזרנו..הגענו לאיזושהי פשרה שניסע למספר שנים מוקצב. הקטע ההזוי היה שאחרי שהחלטתי כן לנסוע איתו, המשפחה שלי קיבלה הצעה לנסוע לאותו מקום בדיוק, בשליחות....לעולם לא אשכח את תחושת האושר האינסופית שלי, ומנגד את האכזבה הלא מוסתרת שלו. .לא הבנתי אז למה. למה האכזבה?
אני זוכרת שבתוך ההתלבטויות שלי עלתה בי המחשבה שאם כל כך קשה לי להיות איתו ובלי המשפחה שלי - כנראה שהיחסים האלה לא טובים. היום אני מבינה שזה שטויות. כי אותו סיפור חוזר עם אהוב אחר שלי. בעלי, שנלחם על ההפרדה הזאת. גם הוא חש שאחרת אין לנו סיכוי....הנפילה מהאולימפיס בכל נסיעה שלנו חזרה הבייתה מההורים שלי..לא יכולה להיות בריאה.
לא בריאה ליחסים שלנו.
ובקרוב אבין- כמה לא טובה לי.
אבל אני עדיין לא שם.
למרות שבעצם העלאת השאלה שבכותרת, הפרידה כבר החלה. הבועה נסדקה.
כנראה שבכל זאת אני רוצה לגדול.
