לא יודעת מה עובר עליי.
קודם כל שלום. נמנעתי מלכתוב כאן תקופה ארוכה כי הייתי עסוקה בכתיבת מלאכות. אני כבר לא כל כך מעלה אותן כי אני חוששת שמישהו מהשיעור יזהה את הבלוג שלי ובכך יבוא הקץ לכתיבה האנונימית החופשית שלי.
דווקא קרו הרבה דברים ברמה הנפשית שהייתי שמחה לתאר, אז אולי בהזדמנות אעלה אותם עם איזשהו טישטוש.
אבל עכשיו אני באה לכתוב כדי להתפרק קצת. לא מלאכה, לא מכתב, לא משהו שממוען למישהו ספציפי. לכתוב כמו פעם, ליומן שלי, פשוט כדי להוריד את מה שעליי.
אז כרגע ההרגשה היא חרא. (איזה כיף להתבטא בלי הצורך להיות עדינה, מנומסת)
המצב פשוט מבאס תחת.
(ניסיתי להתבטא קצת יותר בחירות אפילו, אבל מסתבר שאני מכבדת יותר מדיי את השפה העברית ואז יש דברים שגם הנייר-המחשב במקרה הזה- אינו סובל אז אפשר באנגלית)
fuck it, fuck it. fuck it!!!!!!!!!!!!
It's just not fair
i hate my life
i hate it!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
how did i get here? it's not where i wanted to be,it's not!!!!!!
fuckkkkkkkkkkkkkkkkkkkkkkkkkkkk
fuck
fuck
shit
shit
shit
damnit.!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
טוב, מרגישה יותר טוב
סתאם לא, עדיין חרא
אז מה קרה
הכל התחיל אתמול. במקרה ראיתי מודעת עבודה- בכלל לא חיפשתי- אבל הייתה מודעה אז התעניינתי. התחילו התכתבויות מהירות ביני לבין האחראית וכך נקבע לי ראיון עבודה להיום בבוקר.
הייתי.
התקבלתי.
יופי דיי.
אבל מה. חזרתי הבייתה ונכנסתי לדיכאון. הוצאתי הכל על נ', אלא מה.
דווקא ספג את זה יפה.
אז על מה ולמה אתם שואלים.
כי בראיון ישבה מולי- אני.
טוב, לא בדיוק אני, אלא אני שהייתי יכולה להיות אילו - - אילו אתם יודעים, החיים שלי היו הולכים במסלול המתוכנן, המושלם, שהתוויתי לעצמי.
אישה צעירה, יפה, עם עיני שקד גדולות, עור זהב ושיער חום אגוז זוהר. רהוטה, אינטיליגנטית, אמביציוזית
עם דוקטורט ופוסט דוקטורט בפסיכולוגיה קלינית מחו"ל. שעכשיו עושה מחקר רציני בארץ, בנושא שמרתק אותי,בנושא שהוא לגמרי אני.
היה לי נוח איתה, אולי בגלל איזה תחושה שהיא ממוצא מזרחי. כמוני.
אבל היא נסיכה, רואים את זה.
אני זוכרת שפעם פעם, לא מזמן, לפני דורות שלמים, היה לי חלום- להיות פסיכולוגית קלינית, חוקרת, באקדמיה..
ואז הייתה לי סוג של אפשרות, לעשות את זה בחו"ל.אבל לא סמכתי על עצמי שאוכל (אף פעם לא סמכתי על עצמי, זאת הבעייה הכי גדולה שלי)ונשארתי בארץ.
וכאן הלכתי והסתבכתי, הלכתי והתפתלתי.
פשרה
אחר פשרה
אחר פשרה.
היא בת 38 לדעתי.
כלומר, אם אעזוב הכל, ואתמקד אך ורק במטרה הזאת , עוד יש לי סיכוי להתקרב.
,להצליח כמוה לא. מאוחר מדיי. ראיתי את קורות החיים שלה,אין לי סיכוי.
אבל להיות קרובה כן.
אבל האם זה באמת החלום שלי או שסתם התלבשתי על שלה?
ואם לא, אז מה החלום שלי? מה מניע אותי בחיים האלה?
האם משהו בכלל מניע אותי, משהו פנימי, או שהכל נובע מתחרות?
איך הגעתי לאיפה שאני כיום?
האם אלו היו השאיפות שלי או שפשוט נעתי עם הזרם?
מה פתאום שיטה מסויימת הפכה להיות מרכז החיים שלי? האין זאת אלא בריחה?
מה פתאום דמות מסויימת הופכת להיות פסגת המאווים שלי?האין זו תלות?
איך הגעתי למקצוע הזה, שאני מתה לברוח ממנו? (חלקית, בלי לפרט).
בהמתנה נצחית למה שבאמת מעניין אותי
אבל- אם הייתי משקיעה בתחום הראשון שהייתי בו. אם הייתי מתמידה שם. משקיעה את מירב כוחותיי בלי לפזול הצידה.הייתי יכולה כבר להיות מומחית בתחום הזה. הייתי יכולה אחר כך לעשות מה שאני רוצה, לטפל במי שאני רוצה..
טוב. ברחתי הצידה,הצידה, הצידה....עד שנתקעתי בקיר.
והקיר אומר- נו, מה היה לך כל כך רע בשביל הראשון? אם היית מתמידה היית מגיעה.
דיברתי עם נ', הוא הקשיב לילדה שבי, בוכה את נשמתה: זה לא פייר, למה לילדה השנייה יש את הכל ולי אין כלום?
זה היה חשוב שהיא תשמיע את הקול הזה.
אבל אני לא רק ילדה, אני גם לומדת. והלומדת אומרת:
בוקר טוב עולם. קוראים לי ש. אני רק בת 30. ואני עדיין יכולה לעשות כל מה שאני רוצה.
אבל כרגע חשוב לי לעבוד על זיהוי הרצון שלי. לא ייתכן שאת כל הזמן זזה. יש משהו שהוא שלך. יש חלום שהוא ייחודי לך, יש דרך מסויימת שהשם שלך כבר כתוב עליה. בואי נמצא אותה.
לאט לאט, אין מה למהר.
אנחנו נמצא אותה.
היא כולה שלך.
