דודה שלי הלכה לעולמה.
דודה שלי הייתה אישה צדקת. אשת חסד אמיתי. ולכן זה מתאים שהיא נפטרה ביום הראשון של ספירת העומר, חסד שבחסד.
על הרבה אנשים שנפטרים אומרים לאחר מותם שהם היו אנשי חסד. אני חושבת.
אבל אני יודעת שצדיקות כמו זו שהייתה לה היא נדירה. ואת זה ידענו לומר גם בחייה.
ביתה היה בית תמחוי לכל נזקקי העיר. מדירת קופסת הגפרורים שלה היא הייתה מוציאה סירים על גבי סירים של מטעמים ותבשילים לתושבי השכונה, לאנשים אבלים, לאנשים נזקקים, וגם סתם לאנשים ששמחו לאכול משהו חם. לסלון הקטן שלה היו מטפסים ועולים בכל יום נשים וגברים, לעיתים זרים מוחלטים, כדי לאכול. הבית שלה היה פתוח לכולם. ובדרך נס היה מקום לכולם.
כשבאנו לבקר אותה היינו מתרגזים לפעמים , מרגישים שיש מי שמנצל את טוב ליבה. אבל היא מעולם -מעולם- לא חשבה רעה על איש. הייתי יכולה לומר שמעולם לא עשתה חשבונות אבל זה לא ישרת את האמת באופן מדוייק. כי טוב הלב שלה היה כה מוחלט, אבסולוטי, שאפילו המחשבה שיש דבר כזה לעשות חשבונות לא חלפה במוחה לשבריר שנייה.
אני מגזימה? נדמה לכם.
אפילו כשכבר לא עמד לה כוחה לבשל, אחרי גבורות, והיו ילדיה מביאים לה אוכל, עדיין הייתה מייד מתקשרת לכל מכריה:"תבואו, יש קוסקוס!" ותוך כמה דקות היו מופיעים..
כשמי מאיתנו היה בא לבקר אותה נהרה הייתה שפוכה על פניה. אור היה בוקע ממנה, חיוכה רחב ועיניה הצוחקות אלינו תמיד. "תאכלי משהו? איווה תאכלי משהו!" חצי שאלה חצי בקשה. אי אפשר היה לסרב לה. תאמינו, ניסינו. "תאכל, תאכל". יודעת שאנחנו סונטים בה על הדירבון התמידי שלה, אבל גם משתמשת בזה כדי שבסופו של דבר ייקרה מה שהיא רוצה: שנאכל. שנטעם. מהכל. מסלט המטבוחה, הפשטידה, הקציצות, הדג, המרק...(טעמם הענוג עומד בפי על אף הזמן שעבר).
דודה יקרה שלי. שלנו. של כולנו.
סיפור חיים קשה ומורכב, התייתמות מאם בגיל צעיר ואובדן אחים ובת.
אני חשה שאני מקצרת בכוונה, מקטינה בכוונה את סבלה. כי זה מעולם לא הגדיר אותה. בחייה לא היה מקום למסכנות.
אני יודעת שהיה שם עצב. יודעת, אבל לעולם לא פגשתי בו לגביה. אם התעצבה היה זה על האחר. שהרי היא חמלה על כל אחד ואחת. אבל בחייה שלה תמיד ראתה את הטוב "מה שלומך דודה? איווה, בסדר גמור!".
ללא קורבנות, ללא חיפוש אשמים, ללא כעס, ללא טיפת מרירות.
רק רצון לתת לאחר, להקל עליו במשהו, לשמח. נו, אמרתי, חסד.
ואני בטוחה, יודעת בלב שלם, שבכל מעשי הצדקה שלה, אף פעם לא היה קמצוץ של גאווה.
הגזמתי? זהו שלא.
להגזים יהיה אם אומר שלדעתי זו אישה שלא היה לה יצר רע.
אבל אני אומרת את זה. כי ככה זה.
יחידה במינה. אבדה לנו.
סגרה את דור הנפילים, האבות והאמהות של משפחתנו. שעלו לארץ מתוך ציונות אמיתית.
ששיחדו את אנשי הסוכנות בכסף שיתירו להם לעלות לארץ הקודש. שמעולם לא דיברו סרה בארץ.
למרות שיכלו. ראו את הטוב. שמחו בילדים, במשפחה, בביחד שלהם.
כל ההסתכלות שלהם על העולם הזה הייתה שהוא ממילא רק פרוזדור. הם חיו את הידיעה הזאת. לכן מיד בהגיעם קנו לעצמם קברים. ולכן כסף לא היה עניין, כל עוד יש מה לאכול. ולכן הצדקה והחסד והנתינה לבריות הייתה שופעת.
אני נצר למשפחה מיוחסת. מיוחסת- מלשון יחס. לא היחס שהיא קיבלה (טוב, גם) אלא היחס שלה לאחר. הקשב שלה לאחר. הלב הרחב והפתוח שלה לאחר.
אין לי הרבה מזה, אני מודה.
היו לי יותר מדי שנים בהם הייתי מרוכזת בעיקר בעצמי. בכאביי, ברגשותיי. איזה ביזבוז.
הלוואי שאזכה ללמוד מדרכם, להפנים משהו מכל הטוב הזה- האמון, התום, החום.
נו, האהבה.
דודה שלי הייתה אישה צדקת. אשת חסד אמיתי. ולכן זה מתאים שהיא נפטרה ביום הראשון של ספירת העומר, חסד שבחסד.
על הרבה אנשים שנפטרים אומרים לאחר מותם שהם היו אנשי חסד. אני חושבת.
אבל אני יודעת שצדיקות כמו זו שהייתה לה היא נדירה. ואת זה ידענו לומר גם בחייה.
ביתה היה בית תמחוי לכל נזקקי העיר. מדירת קופסת הגפרורים שלה היא הייתה מוציאה סירים על גבי סירים של מטעמים ותבשילים לתושבי השכונה, לאנשים אבלים, לאנשים נזקקים, וגם סתם לאנשים ששמחו לאכול משהו חם. לסלון הקטן שלה היו מטפסים ועולים בכל יום נשים וגברים, לעיתים זרים מוחלטים, כדי לאכול. הבית שלה היה פתוח לכולם. ובדרך נס היה מקום לכולם.
כשבאנו לבקר אותה היינו מתרגזים לפעמים , מרגישים שיש מי שמנצל את טוב ליבה. אבל היא מעולם -מעולם- לא חשבה רעה על איש. הייתי יכולה לומר שמעולם לא עשתה חשבונות אבל זה לא ישרת את האמת באופן מדוייק. כי טוב הלב שלה היה כה מוחלט, אבסולוטי, שאפילו המחשבה שיש דבר כזה לעשות חשבונות לא חלפה במוחה לשבריר שנייה.
אני מגזימה? נדמה לכם.
אפילו כשכבר לא עמד לה כוחה לבשל, אחרי גבורות, והיו ילדיה מביאים לה אוכל, עדיין הייתה מייד מתקשרת לכל מכריה:"תבואו, יש קוסקוס!" ותוך כמה דקות היו מופיעים..
כשמי מאיתנו היה בא לבקר אותה נהרה הייתה שפוכה על פניה. אור היה בוקע ממנה, חיוכה רחב ועיניה הצוחקות אלינו תמיד. "תאכלי משהו? איווה תאכלי משהו!" חצי שאלה חצי בקשה. אי אפשר היה לסרב לה. תאמינו, ניסינו. "תאכל, תאכל". יודעת שאנחנו סונטים בה על הדירבון התמידי שלה, אבל גם משתמשת בזה כדי שבסופו של דבר ייקרה מה שהיא רוצה: שנאכל. שנטעם. מהכל. מסלט המטבוחה, הפשטידה, הקציצות, הדג, המרק...(טעמם הענוג עומד בפי על אף הזמן שעבר).
דודה יקרה שלי. שלנו. של כולנו.
סיפור חיים קשה ומורכב, התייתמות מאם בגיל צעיר ואובדן אחים ובת.
אני חשה שאני מקצרת בכוונה, מקטינה בכוונה את סבלה. כי זה מעולם לא הגדיר אותה. בחייה לא היה מקום למסכנות.
אני יודעת שהיה שם עצב. יודעת, אבל לעולם לא פגשתי בו לגביה. אם התעצבה היה זה על האחר. שהרי היא חמלה על כל אחד ואחת. אבל בחייה שלה תמיד ראתה את הטוב "מה שלומך דודה? איווה, בסדר גמור!".
ללא קורבנות, ללא חיפוש אשמים, ללא כעס, ללא טיפת מרירות.
רק רצון לתת לאחר, להקל עליו במשהו, לשמח. נו, אמרתי, חסד.
ואני בטוחה, יודעת בלב שלם, שבכל מעשי הצדקה שלה, אף פעם לא היה קמצוץ של גאווה.
הגזמתי? זהו שלא.
להגזים יהיה אם אומר שלדעתי זו אישה שלא היה לה יצר רע.
אבל אני אומרת את זה. כי ככה זה.
יחידה במינה. אבדה לנו.
סגרה את דור הנפילים, האבות והאמהות של משפחתנו. שעלו לארץ מתוך ציונות אמיתית.
ששיחדו את אנשי הסוכנות בכסף שיתירו להם לעלות לארץ הקודש. שמעולם לא דיברו סרה בארץ.
למרות שיכלו. ראו את הטוב. שמחו בילדים, במשפחה, בביחד שלהם.
כל ההסתכלות שלהם על העולם הזה הייתה שהוא ממילא רק פרוזדור. הם חיו את הידיעה הזאת. לכן מיד בהגיעם קנו לעצמם קברים. ולכן כסף לא היה עניין, כל עוד יש מה לאכול. ולכן הצדקה והחסד והנתינה לבריות הייתה שופעת.
אני נצר למשפחה מיוחסת. מיוחסת- מלשון יחס. לא היחס שהיא קיבלה (טוב, גם) אלא היחס שלה לאחר. הקשב שלה לאחר. הלב הרחב והפתוח שלה לאחר.
אין לי הרבה מזה, אני מודה.
היו לי יותר מדי שנים בהם הייתי מרוכזת בעיקר בעצמי. בכאביי, ברגשותיי. איזה ביזבוז.
הלוואי שאזכה ללמוד מדרכם, להפנים משהו מכל הטוב הזה- האמון, התום, החום.
נו, האהבה.
