מה שהיה עוד כאן

מה שקורה איתי...מזמן לא כתבתי. התנתקתי קצת מהעולם הרגשי. וגם עכשיו קצת מכריחה את עצמי. למרות שאני יודעת שזה יעשה לי טוב.
מה שקרה זה שהיה לי שבוע אחד מעולה. כלומר, הייתה לי איזושהי הארה משמעותית, שאני אקבל חופש ברגע שאוכל לשחרר את העבר באמת. אבל אח"כ הייתה לי פגישה עם איתן שפשוט הרגיזה אותי. הוא כל הזמן דיבר על איזה מטופל אחר שלו, שמתעניין בקבלה, והכניס מושגים שממש שגה בהם. ולמרות שלדעתו הוא בטח שימח אותי כי הוא דיבר באהדה על העולם הזה של היהדות ושהוא מאמין שיש דברים נשגבים מבינתנו וכו', בכל זאת זה עוד יותר הרגיז אותי.כי הוא כאילו גילה את אמריקה. חוץ מזה שהוא לא נתן לי להשחיל מילה. אז וויתרתי, הינהנתי, חייכתי. בתוך תוכי החלטתי להשלים עם זה, אבל לרגעים מסויימים שוב איבדתי את הסבלנות. עם זאת בסוף הוא אמר משהו משמעותי יחסית, על זה שאני לא מספיק מדברת את העולם הזה שלי. כלומר, שהוא תופס אותי כמישהי שמחפשת את האמת, מעמיקה, אבל לא הולכת עד הסוף עם האמונה שלי. ואני חושבת שהוא צודק ואולי גם זה מה שהרגיז אותי בכל השיחה- שאמר דברים שאני לא העזתי להגיד לגבי האמת שבעולם היהודי .וגם אולי תחושת הפיספוס שלי על הקושי לעשות אינטגרציה בין העולמות שלי. להעמיק באמת עם האינטלקט.אני כל כך נמשכת לזה ובכל זאת חוסמת. אולי לא מאמינה שחכמה מספיק-יום אחד אצטרך להבהיר את זה לעצמי.למשל נורא בא לי לקרוא המון, וקונה הרבה ספרים אבל לא מגיעה לספרות המקצועית יותר. לכן מתגעגעת לעולם האקדמי. כל כך אהבתי לכתוב עבודות וסמינריונים. זה אפשר לי להעמיק במשהו שמעניין אותי. כנראה שזקוקה למסגרת. חושבת על כן על דוקטורט. בא לי משהו שמערב את עולם הפילוסופיה והפסיכולוגיה............נורא מסקרן אותי גם לעשות משהו עם שיטת ימימה, אבל אני פוחדת לפגום בזה. מה אוכל לעשות? לנתח את זה? לכתוב תימות עיקריות? לבדוק את ההשפעה של זה על אנשים שלמדו? לא יודעת. יש כל כך הרבה כיוונים. כל יום יש לי רעיון אחר.

טוב, בכל מקרה, עם תחושת העצבנות הזאת נסעתי הבייתה. זה גרם לכך שלא הייתה לי סבלנות לאף אחד. כלומר, לא קיבלתי בולשיט. אמרתי כל מה שאני חושבת, הייתי ישירה, חותכת. לא טיפולית כמו בד"כ...גם קיבלתי ווסת אז בכלל הרשיתי לעצמי לבטא את האכזבה. קראתי את הספר "המסע" של ברנדון וייס. זה עירער אותי עוד יותר .אוף, יש לי עוד כל כך הרבה לצלול פנימה. אני בקושי מגרדת קצת שקט נפשי והיא מדברת איתי על יהלום מלוטש שבתוכי, על התבונה האינסופית של המהות. הרבה רעיונות שדווקא מתלבשים לי טוב עם ימימה. רק הדרך אחרת. בכל מקרה משהו בספר הזה, בישירות שלו, באופן שבו הוא מדבר בטובת התמודדות אמיתית עם רגשות- צלילה לתוך החוויה- איפשר לי לפתוח עם אמא נושא כאוב. האמת היא שהיא פתחה, וזה היה די מדהים כי היא חלמה חלום על הנושא שאני התמודדתי איתו במשך השבוע. בחלומה: היא נכנסת למטבח ורואה את נ' בעלי עומד מעל השיש עם סכין, ועומד לחתוף עוף חי שנמצא בתבנית (בלי העור).הוא עומד  בתחתונים, היא לא רואה את הפנים שלו או בכלל את הראש, הוא נראה לה כועס. היא אומרת לו מה אתה  עושה?? לא, לא! היא חושבת שרוצה להרוג. ואז הוא פונה אליי ואומר לי: ש' אין מה לעשות. הוא פגום צריך להיפטר ממנו. היא מבינה אז שהוא לטובתי ושהוא רק רצה לבדוק שזה לא מזיק לי.
היה לי ברור שהחלום הזה הוא על ההפלה שעברתי. ופתחתי את זה. היא מייד אמרה שזה נכון. היה לי ברור גם שזה קשור לס'.  וכל הסיפור שהיה איתו. היא אמרה זה היה לטובה, ניצלת. בכיתי אמרתי שהיא לא יכולה להגיד דבר כזה. שאי אפשר לדעת. היא אמרה הוא התעלל בך. אמרתי ממש לא. היה לו קשה בארץ חדשה ואתם גרמתם לו לאבד משהו יקר שהוא רצה בו. היא אמרה לא הייתה ברירה. אמרתי זו לא הייתה ההחלטה שלכם! רצינו את זה. התאבלתי אחרי, הוא היה צריך לספוג אתזה. אתם לא ידעתם כלום על מה שעברנו. כלום. אני לא אשכח איך אבא לא יצא מהחדר. וס' ידע שכועסים עליו והתבייש לבוא. ואנ יעמדתי בתווך ונקרעתי ביניכם. ילדה קטנה. שלא מצליחה לבטא את הרצון שלה. רק רציתי לרצות את כולם בעיקר אתכם. בכיתי. רציתי שתתנצל. היא אמרה שאני צודקת. שזאת הייתה טעות לא לדבר על זה, לא לפתוח איתו את הנושא. אבל היא לא התנצלה. ואני לא דרשתי, רק הרגשתי כמה אני צריכה לשמוע את זה. החלטתי למצוא זמן לסלוח.
הוצאתי את כל הכאב. היא אמרה שהיא שמחה לדבר איתי על זה. עדיין לא הרגשתי שהיא מבינה עד הסוף את המשמעות של זה עבורי. היא דיברה על כמה הם שמחים בנ'. אבל בכל זאת, התעקשתי לומר שנ' היה מגיב אותו דבר, אם לא יותר גרוע, אם היה צריך לעבור את מה שס' עבר.
להגיד שהרגשתי יותר טוב אח"כ? לא, ממש לא. אבל הדברים היו צריכים להיאמר.ואצלי זה חידד עוד קצת את זה שהנושא עדיין לא פתור אצלי. ואני חייבת לפתור את זה כדי להכנס שוב להריון, זה ברור לי.
אני לא נותנת לעצמי להכנס שוב למה שהיה. יש שם כל כך הרבה כאב, כעס, חרטה. גם עבורו, רוצה לבקש סליחה. אף פעם לא דיברתי איתו על מה שהיה. אולי צריכה לכתוב לו. להתנצל. שוב עולות דמעות ומחנק בגרון. לא, זה עדיין כאן. מחר בבוקר אקח את עצמי למסע ואראה מה זה עושה לי.
אחר כך אחליט.

ימים מלאים

הכל התחיל במלאכה.
מלאכה קטנה שהתחלתי לכתוב. יחד עם מטרה ששמתי לעצמי לנסות להבין משהו שעבר עליי. יחד עם משפט שמ' זרק. יחד עם משהו שעלה אצל איתן. הכל ביחד התאחד לכלל מלאכה. שהעלתה משהו. שנגע בי. שפתח אצלי משהו. ושלחתי למ' והוא החזיר לי משהו שטילטל אותי. כמה משפטים שכתבתי הוא החזיר לי בהפוך על הפוך כזה. וזה ריגש. בפעם הראשונה אני חושבת הבנתי מה זה אומר שמלאכה היא מתנה לעצמי. ואחרי זה עוד הקריא את זה בשיעור. והייתה לי ההזדמנות להקשיב לזה מהצד. מילים שהפה לא מספר ללב (או ההפך). אבל שלי ועוד איך מספר. מספר הרבה יותר מזה. והוא אמר לכולן לכתוב את המילים האלה, וכתבנו. ומאז זו התחושה שאני מסתובבת איתה. תחושת מלאות כזאת, חדשה לי, שמחה לי. וזה נותן לי כוח לעשות דברים, דברים שטובים לי- הליכה בבוקר, וטלפון לחברה, נסיעה למעיין, והופעה עם חברים והכל בשלמות. גם שיעור תניא שהלכתי אליו עשה לי טוב. חידד אצלי את החיפוש אחר תחושת קיום של מהות.
אז רוצה להמשיך בעבודה המשמעותית. להמשיך בזה הקייץ לפחות. אז ממשיכה:

ברגע שברצון לומדת

והחומר קרוב לליבך

ואת מתקנת

אז המלאות הזאת היא כנגד הפחד

הפחד מסתלק לבד

כי פחד זה שייך לילדה לריק

זה מעניין כי רק אחרי שכתבתי את החלק הזה, שאני חשה שיש בו משהו שאני רוצה לחקור, שמתי לב למילה "מלאות" המופיעה בו, ומתכתבת עם הכותרת שנתתי לרשומה הזאת.
זה מדהים. כי זה בדיוק מה שכתבתי: תיארתי איך חומר היה קרוב לליבי ואיך זה עורר בי תחושת מלאות. וזה בדיוק מה שימימה אומרת "ברגע שברצון לומדת...אז המלאות הזאת"
פחד. כתבתי על החיבור שלי לחרדה בשבועות האחרונים? עם התגלית שאני בנאדם חרד הגיע סימפטום: חוסר יכולת לנשום כשמשהו מעורר בי חרדה. זה כל כך מוזר לי. איך הגוף מייד מגיב למשהו שאני שומעת רואה או חווה, פשוט חוסר יכולת לנשום דרך האף. חסומה. חוסמת את האוויר מלהיכנס. ואז אני עוצרת, לוקחת שאיפה גדולה של אוויר פנימה, ולפעמים זה מסתדר. אבל לפעמים לא. ואז אני צריכה לחשוב מהר על משהו אחר. גם עכשיו כשאני כותבת את זה אני לא מצליחה ממש לנשום. עוד לא דיברתי על זה עם איתן אבל אני צריכה. במיוחד מפני שדי ברור לי שזה התחיל אחרי שסיפר לי שיש לו בעיות נשימה בגלל אלרגיה ושהוא יודע שהאלרגיה זה משהו נפשי.
בקיצור, הפחד בא לבקר. וברור לי שזה הנושא שלי בימים אלו. הוא היה מודחק, עכשיו צף אל פני השטח. אם אוכל לפתור אותו טוב אז אולי יסתלק מדרכי ואני אהיה חופשייה יותר.
אז בוא נסתכל על החלק: אוקיי, מעניין איך בחרתי להשתמש שוב באופן לא מודע במילה שכבר מופיע בחלק: להסתלק.לפי ימימה אין מה לנסות לטפל בפחד. אין צורך להתעסק איתו יותר מדיי, להבין אותו וכו'. אלא לדעת שהוא שייך לילדה, לריק. הריק הוא ריק מחום. כשאין חום, אותו מזון טבעי הנדרש לפריחתה של הילדה, עולה בה בדידות ופחד. אבל! יש דרך להשיג את היפך הריק- את המלאות. יש דרך להשיג את החום:"ברגע שברצון לומדת והחומר קרוב לליבך ואת מתקנת". אז מתמלאת. וכשיש מלאות הפחד מסתלק מעצמו. פשוט כך. כפי שהאור מגרש את החושך. כפי שמים דוחקים את האויר, כפי יש מרחיק את האין. לא ייתכן יש ואין בו זמנית באותו מקום. כפי שר' נחמן אמר על סילוק מחשבות רעות:

הַכְּלָל שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם אֹפֶן בָּעוֹלָם שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי מַחֲשָׁבוֹת בְּיַחַד בְּפַעַם אֶחָד. עַל כֵּן בְּקַל יְכוֹלִין לְגָרֵשׁ מַחֲשָׁבוֹת רָעוֹת רַק בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, דְּהַיְנוּ שֶׁלֹּא לַחֲשֹׁב אוֹתוֹ הַמַּחֲשָׁבָה רַק לַחֲשֹׁב אֵיזֶה מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת בְּתוֹרָה אוֹ עֲבוֹדָה אוֹ אֲפִלּוּ מַשָֹּא וּמַתָּן, כִּי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵי מַחֲשָׁבוֹת בְּיַחַד בְּשׁוּם אֹפֶן. וּכְבָר מְבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר (לְעֵיל בְּסִימָן ע"ב): שֶׁאֵין צְרִיכִין לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה וּלְנַעְנֵעַ ראשׁוֹ אָנֶה וָאָנָה כְּדֵי לְגָרֵשׁ הַמַּחֲשָׁבוֹת רָעוֹת כִּי אֵין זֶה מוֹעִיל כְּלָל, אַדְּרַבָּא עַל - יְדֵי - זֶה מִתְגַּבְּרִים יוֹתֵר רַק לִבְלִי לְהַשְׁגִּיחַ עֲלֵיהֶם כְּלָל, רַק לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ בַּמֶּה שֶּׁהוּא עוֹסֵק בְּתוֹרָה אוֹ תְּפִלָּה אוֹ מַשָֹּא וּמַתָּן, וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל לַאֲחוֹרָיו כְּלָל וְעַל יְדֵי זֶה מִמֵּילָא תִּסְתַּלֵּק:

אז כנ"ל. אין טעם לעשות מלחמה בפחד. ובאמת אולי להפך. ככל שמנסים יותר להילחם בחרדה ככה היא יותר מציפה. יש לה תכונה כזו לחרדה, שהיא מעוררת חרדה.. אז מוטב שלא לנסות להתמודד איתה ישירות אלא ללכת למקור שבגינו בכלל מתעוררת החרדה והוא היעדר החום.

נדמה לי שיש לי עוד הרבה מה לחשוב לגבי היעדר החום הזה ומה קורה שם, מדוע הוא מעורר פחד? ואיזה פער בדיוק אני סוגרת כשאני לומדת או מתקרבת?

אבל כבר מאוחר. והעיניים נעצמות...
אמשיך מחר.