אז מה סיכמנו שכותבים כאן? יש לי כל כך הרבה מה לומר. כל כך הרבה לזכור וכל כך הרבה לשכוח. ממה הכל התחיל? איך מצאתי את עצמי פתאום יושבת ובוחרת שם, כותרת, עיצוב לבלוג שעד לפני שעה בכלל לא חשבתי עליו? אה, כן.
מתיסיהו.
חברה שלי אמרה שיש הופעה שלו בעוד יומיים.
ואז הכל צף.
משהו בי צעק:לא! להחזיר את את הזיכרון ההוא פנימה. די, לא היה.
אבל כן היה.
ולי כבר נמאס שהעבר רודף אותיא החלטתי להסתובב אליו ופעם אחת ולתמיד להתעמת איתו חזיתית.
כן, אז הייתה לי איזה אפיזודה קצרה עם מתיסיהו. אז קראנו לו מאט. הוא היה בתהליך של חזרה בתשובה, פגשתי אותו בבית כנסת של קרליבך, בחור יפהפה, עם זקן מתחיל, פאות, וציציות בחוץ. ישבנו כל סעודה שלישית בבית הכנסת באפר וסט סייד, שרנו, ולא ניסינו להעמיד פנים שאין מבטים. כשיצאתי, הציע ללוות אותי. אמרתי לו בשימחה, אבל אני עדיין לא יודעת לאן אני הולכת. זה היה נכון. כי בדרך לקרליבך, כשחציתי את הסנטרל פארק (גרתי אז באיסט סייד, רח' לנקסינגטון הרועש) פגשתי בחור גרובי לגמרי, ראסטה מאן שחור, שאמר שיש מסיבה ושישמור לי כרטיסים. בקיצור, התלבטתי אם ללכת וסיפרתי למאט-תיסיהו, הוא הציע לבוא איתי, וכך חזרנו ביחד לדירה שלי, שתינו משהו, ואחר כך הלכנו למסיבה. רקדנו ביחד, והיה כיף, אבל היה לי מוזר כי לא הבנתי את הקטע שלו. בחור שלבוש כל כך דתי רוקד איתי במסיבה- זה היה לי הזוי מדיי. המשכנו להיפגש כמה פעמים, לא ברור אם זה היה כדייטים? כידידים? הוא לא היה סגור על עצמו בעליל, לפעמים נפל לעצבונות. אני הייתי ילדה שעכשיו השתחררה מהצבא .הייתי הולכת לראות אותו לפעמי בהופעות של הלהקה שלו. להקה יהודית מקומית. עם סולן שלא סבלתי כי האף שלו היה בשמיים, וגם מאט לא הסתדר איתו. כיף לי לדעת שהיום מאט מצליח כל כך ואת ההוא מי זוכר. והאם מאט זוכר אותי? הנשמה הבודדה בניו יורק הגדולה? איכשהו הקשר פתאום גווע, אחר כך כבר היו לי היכרויות חדשות משמעותיות הרבה יותר. וכידוע רק שנים מאוחר יותר, הוא פתאום הופיע בכותרות, וכך מחדש בחיי הזיכרון שלי.
מה שברור הוא שלי לא היה מושג מה עובר עליו, פערים של שפה ומנטליות, הוא בתוך התהליך שלו ואני עם המקובעות שלי. הכאב הקטן שלי הוא שלא הקשבתי לשירת העשבים שלו, שגדלה והפכה להיות קול עוצמתי, ייחודי, ובעיקר שמח.
אנקדוטה קטנה לסיום: זוכרת אותנו הולכים ברחוב, קר מאוד, קבצן מושיט יד לנדבה. מאט אומר לי: חכי רגע, מבקש מהקבצן לבוא איתו לחנות פיצה קרובה. הוא קונה לו פיצה ושתייה. ואנחנו ממשיכים בדרכנו. נשמה או לא נשמה?
